המסע אל כוכב אחר הוא אתגר בקנה מידה שהאנושות לא התמודדה עם כמותו מעולם. האם בכלל כדאי לבצעו, ואם כן, מה יהיו האתגרים בפניהם יעמדו הנוסעים?
מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה
במאמר זה נעסוק במסעות אל הכוכבים הרחוקים, אל מעבר לגבולות מערכת השמש שלנו.
אבל לפני שנעבור לדבר על האתגרים שעומדים בפני האנושות בבואה להפוך את המסעות הללו למציאות, כדאי להתעכב על שאלה חשובה: למה לעשות את המסע הזה בכלל? מה הטעם? מה יש לנו לחפש בנקודות האור הקטנות האלה שאנחנו רואים בשמיים כל לילה?
הסיבה הראשונה היא גיבוי. כדור הארץ שלנו הוא סביבה נעימה לבני אדם: הטפרטורות בדרך כלל נוחות, לחץ האוויר מתאים לריאותינו, כוח המשיכה סביר. אבל לפעמים ישנן תקופות שבהן כדור הארץ מפסיק להיות כל כך נעים, ואז…אין לאיפה לברוח. כדור הארץ הפסיק להיות נחמד לדינוזאורים לפני כשישים וחמישה מיליוני שנים, ולדינוזאורים לא היה לאן לברוח. הם נכחדו. אם אתם חושבים שמאורע כל כך קטסטרופלי הוא נדיר, אולי אפילו חד פעמי- תחשבו שוב. בחמש מאות וחמישים מיליוני השנים האחרונות התרחשו לפחות חמש הכחדות המוניות על כדור הארץ.
במערכת השמש שלנו אין אף כוכב לכת או ירח שמתאים לבני אדם, ויידרשו מאמצים אדירים ובלתי נתפסים כדי להפוך אחד מהם למקום שבני אדם יכולים להתקיים בו באותה רמת נוחות שאנחנו רגילים לה על כוכב האם שלנו.
המסע אל כוכב אחר הוא אתגר בקנה מידה שהאנושות לא התמודדה עם כמותו מעולם. מסעות ארוכים היו שכיחים למדי בתקופות מוקדמות- במיוחד בימי הזוהר של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגלית- אבל גם ההפלגות הממושכות והנועזות ביותר של מגלי הארצות הן כמו טיול למכולת בהשוואה לטיסה בחללית אל מעבר לגבולות מערכת השמש. פרדיננד מגלן לקח איתו מאתיים וארבעים מלחים על שלוש ספינות במסע מסביב לעולם במאה ה-16, ורק חמישים מתוכם שרדו את הקשיים בדרך. רעב, מחלות איומות, מרד על הספינה, סופות וסערות חיסלו את הפורטוגזים בזה אחר זה. מגלן עצמו נהרג במהלך המסע בקרב בפיליפינים, יחד עם עוד כמה עשרות מאנשיו. ועדיין, על אף הקשיים הנוראיים של מסע כזה, למגלן היו פריבילגיות שלאסטרונאוטים העתידיים לא יהיו: אין איים בדרך אל הכוכבים בהם ניתן לעצור ולהצטייד באספקה, ומי שיצא אל המסע לא יוכל לחזור לעולם, אבל לעולם, אל כדור הארץ.
אילו קשיים, אם כן, מצפים למי שמתכנן לקחת על עצמו את המסע הארוך?
הבעיה הראשונה היא מימון. פרוייקט בסדר גודל כזה עשוי לעלות מאות מיליארדי דולרים. גם בשער הדולר הנוכחי, זו הוצאה אדירה, כמעט כמו מחירה של דירת חדר וחצי בתל אביב. נכון להיום, לאף ממשלה בעולם אין אינטרס כלכלי להשקיע במסע לכוכבים. זאת ועוד, הטכנולוגיה מתקדמת משנה לשנה בקצב מסחרר. אם נשגר מחר חללית, יש סיכוי סביר שהחללית שישגרו בני הדור הבא תהיה מהירה ממנה, תעקוף אותה ותגיע אל היעד לפניה. במצב עניינים שכזה, לאף אחד אין סיבה לקחת על עצמו פרויקט כל כך שאפתני- פרט אולי לגנבי מתכות שירצו לחכות לוו'יגר בפרוקסימה קנטאורי, לפרק אותה ולמכור אותה לסינים.
אבל גם גנבי מתכות בעלי מוטיבציה גבוהה במיוחד ייתקלו באתגרים לא פשוטים.
אם נצליח לבנות חללית שמסוגלת לטוס במהירות הקרובה למהירות האור, הטיסה עשויה להתקצר מאלפי שנים לעשרות שנים בלבד. על אף שישנם כוכבים שמרחקם מאיתנו שנות אור בודדות, אני שם את הגבול התחתון ב'עשרות שנים' מכיוון שההאצה למהירות האור דורשת שנים. גם ההאטה והבלימה ממהירות האור היא סיפור ממושך.
גם אם נניח שגנבי המתכות שלנו מוכנים לצאת למסע של עשרים ושלושים שנה במהירות הקרובה למהירות האור, הבעיות שלהם לא נפתרו. חללית שנעה במהירות האור היא עיוורת כמעט לחלוטין: אי אפשר להשתמש במכ”ם, למשל, כדי לגלות אסטרואידים מסוכנים, שכן הקרניים האלקטרומגנטיות של המכ”ם נעות אף הן במהירות האור. החללית וקרני המכ”ם יפגשו את האסטרואיד פחות או יותר באותו הזמן. מחשב מתוחכם של טייס אוטומטי לא יעזור כאן: האותות החשמליים בתוך המחשב נעים בעצמם לכל היותר במהירות האור, וגם הוא לא יספיק אפילו למצמץ לפני ההתנגשות.
גם אם נצליח, במזל, לגלות עצם מסוכן בדרך- בחללית מהירה כל כך אי אפשר לשנות כיוון: האינרציה שצובר גוף כה מהיר היא אדירה. תחשבו על רכבת שדוהרת על הפסים במהירות של מאה ועשרים קילומטרים לשעה, ותתחילו לקבל מושג על גודל הבעיה.
טיסה איטית ומבוקרת יותר מציבה בפנינו בעיות משלה.
לבני אדם יש דרישות קיום מינימליות. גם אם נאכלס את החללית בעובדים זרים מתאילנד ואפריקה, עדיין נאלץ לספק להם אטמוספירה סבירה, מזון ושתיה לדרך. אין אפשרות מעשית לאחסן בחללית מזון שיספיק למאות שנים, ועל כן יהיה צורך לנקוט בשיטות מיחזור שונות. המכונות שיבצעו את המיחזור יהיו חייבות להיות אמינות מעל ומעבר לכל מכונה או מתקן מכני שהמציא האדם עד כה, כולל מכוניות יפניות. כל מולקולת חמצן שתיברח לחלל וכל טיפת מים שתתנדף הן יקרות מפז ונטולות תחליף. בעיה נוספת היא הקרניים הקוסמיות המהוות איום רציני על חיי הנוסעים בספינה. קרניים קוסמיות הן חלקיקים שנעים במהירות גבוהה, כגון פרוטונים שנפלטו מסופר נובה מרוחקת. השדה המגנטי של כדור הארץ מגן עלינו מפני חלק ניכר מהקרניים הללו, אבל חללית תהיה חשופה לחלוטין אם לא יוצבו בה אמצעי הגנה יקרים ומסובכים. הקרניים הקוסמיות פוגעות במולקולות הדי.אן.איי שלנו ויוצרות תאים סרטניים ומוטציות מסוכנות.
גם הבריאות הנפשית נמצאת בסכנה כשמדובר במסע של עשרות שנים. עובדה ידועה היא שבני אדם לא מסתדרים טוב זה עם זה בתנאי לחץ וצפיפות לאורך זמן רב. בתחילת שנות התשעים נערך בארצות הברית ניסוי בשם 'ביוספירה 2'. מטרת הניסוי הייתה לבחון את האפשרות ליצור סביבה סגורה ואוטונומית לחלוטין, כמו זו שצפויה להיות במסע ארוך לכוכבים. שבעה אנשי צוות נכנסו לתוך מבנה אטום והתקיימו בו לאורך מספר חודשים ללא תלות בעולם החיצוני: הם גידלו את המזון שלהם בעצמם, מיחזרו את המים והאוויר וכדומה. לאורך הזמן היו תקלות בציוד ובעיות במיחזור, אבל הבעיה הגדולה ביותר שלהם הייתה דווקא הבעיה החברתית. תוך מספר חודשים צצו מחלוקות לגבי אופן ניהול הניסוי, אנשי הצוות התחלקו לשני מחנות מסוכסכים וגם אנשים שהיו פעם חברים טובים הפסיקו לדבר זה עם זה. בסופו של דבר, אחת מהקבוצות פתחה את דלתות המבנה, אוויר מבחוץ חדר אל הביוספירה והניסוי הסתיים למעשה.
אחרי שעברנו על כל הבעיות, הבה נתאר חלק מהפתרונות האפשריים למסע ארוך אל הכוכבים.
ספינות רובוטיות הן אחד הרעיונות הראשונים והברורים מאליהם בכל הנוגע לטיסות חלל למרחקים. למעשה, אנו נוקטים בשיטה זו מזה זמן רב: כל החלליות שנשלחו מכדור הארץ אל כוכבי לכת אחרים היו בלתי מאויישות, ועל מאדים מטיילים הרובוטים 'ספיריט' ו'אופרטיוניטי'.
הרובוטים שיאכלסו את הספינות אל הכוכבים יכולים להיות כבויים ורדומים לאורך כל המסע, עד ההגעה ליעד. השימוש בספינות רובוטיות הוא פתרון מעשי אך מוגבל. הוא מאפשר לנו לחקור את הכוכבים הרחוקים (עד לגבולות האינטליגנציה המלאכותית של הרובוטים) אבל הוא לא מאפשר לנו להגיע אל הכוכבים בעצמנו ובכך לא פותר את בעיית הגיבוי לעתיד האנושות במקרה של אסון גלובלי.
הקפאה היא עוד פתרון שיש לו פוטנציאל חיובי. בשיטה הזו החללית הנשלחת מאוכלסת במאות ואלפי נוסעים שכולם מורדמים ומוקפאים עד להגעתם לכוכב היעד שם הם יופשרו ויוחזרו לחיים. מדענים רבים מנסים היום למצוא דרכים להקפיא בעלי חיים לתקופות ארוכות, והם לוקחים דוגמא מחיות ששנת חורף ארוכה היא דבר שבשגרה אצלם, כמו דובים. נכון להיום מדענים הצליחו להקפיא ולהחזיר לחיים חיות קטנות כמו כלבים, חולדות ועכברים לתקופות קצרות בלבד, אבל המחקרים בתחום נמצאים רק בראשיתם.
הקפאה (בשם אחר, 'קריוניקה') היא אחת מהשיטות האהובות על סופרי המדע הבדיוני לפתור את בעיית המסעות הארוכים, אבל גם הם מודעים לחסרונות האפשריים שלה. גם כאן, לאמינות הציוד ישנה חשיבות מכרעת. בסרט 'אודיסאה בחלל 2001' של הבמאי סטנלי קובריק, גם הוא מבוסס על סיפור של ארתור סי. קלארק הגדול, נשלחים לכוכב הלכת צדק חמישה אסטרונאוטים כששלושה מהם מוקפאים. מחשב החללית, האל 9000, משתגע. הוא מתמרן את שני האסטרונאוטים האחרים, דייב באומן ופרנק פול, לצאת מהחללית להליכה בחלל, ואז רוצח את שלושת חברי הצוות הישנים. התרחיש הזה הוא מעט קיצוני, כמובן, אבל כשמדובר בציוד אלקטרוני רגיש שאמור לפעול מאות שנים ברציפות, אין מקום לטעות.
מעניין לציין שגם וודי אלן עשה שימוש בהקפאה באחד מסרטיו, אבל לא לצורך מסע לכוכבים. בסרט 'ישנוני' (Sleeper) נכנס מיילס מונרו לניתוח אולקוס פשוט ויוצא ממנו מאתיים שנה מאוחר יותר. העתיד, על פי וודי אלן, צופן בתוכו המצאות מדהימות כמו ה'אורגזמטרון' ובננות שגדלות למימדי סירת קאנו. מצד שני, יש דברים שלא משתנים- מכוניות חיפושית בנות מאתיים שנה עדיין מניעות על המכה הראשונה.
הקפאה, עם זאת, אינה דבר פשוט. כפי שתיארתי בפרק על הטכנולוגיה של המוות, אי אפשר פשוט להפוך את הנוזל שבתאים לקרח מכיוון שהוא מתרחב ומפוצץ את דפנות התא. הטכניקות שנבחנות היום לביצוע הקפאה כוללות אי נעימויות קלות כמו ריקון כל הדם מהגוף.
אלטרנטיבה להקפאה עשויה להיות 'ספינת דורות'. בספינת דורות יחיו כמה מאות נוסעים, שיעסקו בפעולות היומיומיות של מחקר ותחזוקת החללית. במהלך השנים יוולדו ילדים לנוסעים, וילדים אלה יגדלו ויחונכו בחללית. הידע הנדרש לניהול החללית ובסופו של דבר גם להתנחלות בעולם החדש יועבר מדור לדור עד לסוף המסע.
לפתרון הזה יש חיסרון ברור שהזכרתי עוד קודם והוא האתגר שביצירת המעטפת הטכנולוגית שתשמור על חייהם של כל כך הרבה אנשים לאורך כל כך הרבה שנים. קושי נוסף ומעט פחות ברור לעין הוא שמירה על יציבות הקוד הגנטי של נוסעי הספינה. מטבע הדברים, החיים בקהילה מצומצמת יובילו כעבור מספר דורות לילדים שיוולדו להורים קרובי משפחה. ילדים שנולדים לזוגות שקוד הדי.אן.אי שלהם דומה, נמצאים בסיכון גבוה לפגעים כמו פיגור שכלי, עיוורון, חירשות ועוד. כדי ליצור גיוון גנטי גדול מספיק בקהילת נוסעי החללית יהיה צורך במספר די גדול של נוסעים – בין מאתיים לחמש מאות איש שיהוו את המינימום הגנטי לתחילת המסע.
במקום לשלוח כמות כה גדולה של מתנחלים, דבר שייקר ויסבך מאוד את הפרוייקט, כדאי אולי לנסות פתרון אפשרי אחר- הארכת חיים. אם יהיה אפשר בעתיד לעכב את ההזדקנות ולהאריך את תוחלת החיים של האדם, נוכל לשלוח קבוצה קטנה מאוד של אסטרונאוטים ולקוות שהניסיון הרב שירכשו במהלך ימי חייהם יסייע להם לעמוד באתגרים שבכיבושו של עולם חדש.
עד כה לא הצליחו המדענים לגלות את סוד אריכות החיים. אולי טוב שכך: אף אחד לא יכול לנחש אילו תופעות ובעיות פסיכולוגיות יצוצו אצל מישהו שהוא בן שלוש מאות שנים. כל בעיה פסיכולוגית שלא תהיה, אין ספק שהבדידות והניתוק של מסע לכוכבים רק יחמירו אותה.
כדאי אולי לשקול את הפתרון האחרון עליו אדבר: 'ספינת עוברים'. בספינת עוברים מי שנשלחים למסע הם תאים עובריים שזה עתה נוצרו ושניצוץ החיים כבר קיים בתוכם. תאים עובריים ניתן להקפיא לתקופות ממושכות, תהליך שמבוצע כיום כדבר שבשגרה, וחללית יכולה להכיל בתוכה עשרות אלפי עוברים זעירים ועדיין להיות קטנה מכל חללית מאוישת באמת.
האתגרים הטכניים למימוש ספינת עוברים הם ברורים: יש לתכנן רחם מלאכותי כדי לגדל בו את התינוקות בבוא הזמן, והרובוטים של החללית יצטרכו להיות בעלי אינטליגנציה מלאכותית טובה מספיק כדי לגדל ילד אנושי, לספק את צרכיו, לשמור על ביטחונו ולחנך אותו בהתאם. מצד שני, החדשות בשבועות האחרונים לימדו אותנו שיש לא מעט אנשים כאן על כדור הארץ שהם הורים כל כך גרועים שכל מחשבון כיס של קסיו יעשה עבודה טובה יותר.
לפני שנסיים, נקודה אחרונה למחשבה. מה יקרה אם אחרי שהנוסעים בחללית יתגברו על כל המכשולים, יעברו מאות שנים של בידוד וסבל, יתמודדו עם בעיות מכניות ורפואיות בלתי אפשריות כמעט ויעשו את הבלתי יאמן…מה יקרה אם לכשיגיעו לבסוף לכוכב הלכת המיועד להתיישבות, יגלו…שהם לא לבד?
מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה.
29 תגובות
1. ״נעים לך שאני מדבר ככה? אם לא – אז רסן קצת את טון הדיבור…״
מעניין, ולדבר כך למגיבים אחרים באתר זה בסדר מבחינתך אני מניח:
״safkan, בבקשה מספיק להפיץ את הטמטום שלך. אין לך מושג קלוש על מה אתה מדבר״
2. מה קשורים הציטוטים שהבאת ? כל מה שנאמר בהם הוא שהיציאה החוץ גופית שהיא חוותה (NDE) התרחשה בזמן שעוד היתה פעילות חשמלית במוח, זה לא סותר כלל את העובדה שבזמן ריקון המוח מדם וקירורו לא היתה שם כל פעילות כזו, והדבר גם מודגש בקטע שפותח את המאמר.
3. ״יש לנו מספר מנגנוני זכרון, ורק אחד מהם מבוסס על שינוי של קשרים סינפטיים״
אני מזכיר לך שהדיון בנושא החל לאחר ששאלת אותי בהפתעה ובתמיהה כיצד מידע יכול להשמר במוח ללא פעילות חשמלית ? (והבאת דוגמה של דיסק קשיח ש״זוכר״ מידע גם ללא אספקת חשמל).
אז מכל המנגנונים שאתה מכיר במוח, האם לא ברור לך שהסינפסות הן המנגנון העיקרי והמרכזי שמאפשר לנו לזכור דברים, גם ללא פעילות חשמלית במוח ?
בקישור שנתתי קודם מצויין במפורש שהפעילות החשמלית שכן נמדדה היתה *בעומק המוח*, אולם בקליפת המוח עצמה היכן שנשמרים כל הזכרונות לא היתה כל פעילות חשמלית. אז לפי התאוריה שלך (אין פעילות חשמלית – אין זיכרון) אותו אדם היה אמור לשכוח הכל בדומה לזיכרון RAM של מחשב, ולחזור לתפקד כמו תינוק בן יומו מבחינה מנטלית לאחר שהוחזר לחיים.
4. ״יש לי תואר במחשבים מהטכניון (איזה תואר ?) ותואר שני בפילוסופיה של המדע״
כלומר שורה תח-תונה אין לך כל תואר אקדמאי רשמי בתחום לימודי המוח או חקר המוח.
כלומר שורה תח-תונה אין לך כל תואר אקדמאי רשמי בתחום לימודי המוח או חקר המוח.
4. ״יש לי תואר במחשבים מהטכניון (איזה תואר ?) ותואר שני בפילוסופיה של המדע״
ולחזור לתפקד כמו תינוק בן יומו מבחינה מנטלית לאחר שהוחזר לחיים.
בקישור שנתתי קודם מצויין במפורש שהפעילות החשמלית שכן נמדדה היתה *בעומק המוח*, אולם בקליפת המוח עצמה היכן שנשמרים כל הזכרונות לא היתה כל פעילות חשמלית. אז לפי התאוריה שלך (אין פעילות חשמלית – אין זיכרון) אותו אדם היה אמור לשכוח הכל בדומה לזיכרון RAM של מחשב,
3. ״יש לנו מספר מנגנוני זכרון, ורק אחד מהם מבוסס על שינוי של קשרים סינפטיים״
אני מזכיר לך שהדיון בנושא החל לאחר ששאלת אותי בהפתעה ובתמיהה כיצד מידע יכול להשמר במוח ללא פעילות חשמלית ? (והבאת דוגמה של דיסק קשיח ש״זוכר״ מידע גם ללא אספקת חשמל).
אז מכל המנגנונים שאתה מכיר במוח, האם לא ברור לך שהסינפסות הן המנגנון העיקרי והמרכזי שמאפשר לנו לזכור דברים, גם ללא פעילות חשמלית במוח ?
3. ״יש לנו מספר מנגנוני זכרון, ורק אחד מהם מבוסס על שינוי של קשרים סינפטיים״
אני מזכיר לך שהדיון בנושא החל לאחר ששאלת אותי בהפתעה ובתמיהה כיצד מידע יכול להשמר במוח ללא פעילות חשמלית ? (והבאת דוגמה של דיסק קשיח ש״זוכר״ מידע גם ללא אספקת חשמל).
אז מכל המנגנונים שאתה מכיר במוח, האם לא ברור לך שהסינפסות הן המנגנון העיקרי והמרכזי שמאפשר לנו לזכור דברים, גם ללא פעילות חשמלית במוח ?
בקישור שנתתי קודם מצויין במפורש שהפעילות החשמלית שכן נמדדה היתה *בעומק המוח*, אולם בקליפת המוח עצמה היכן שנשמרים כל הזכרונות לא היתה כל פעילות חשמלית. אז לפי התאוריה שלך (אין פעילות חשמלית – אין זיכרון) אותו אדם היה אמור לשכוח הכל בדומה לזיכרון RAM של מחשב, ולחזור לתפקד כמו תינוק בן יומו מבחינה מנטלית לאחר שהוחזר לחיים.
4. ״יש לי תואר במחשבים מהטכניון (איזה תואר ?) ותואר שני בפילוסופיה של המדע״
כלומר שורה תחתונה אין לך כל תואר אקדמאי רשמי בתחום לימודי המוח או חקר המוח.
1. ״נעים לך שאני מדבר ככה? אם לא – אז רסן קצת את טון הדיבור…״
מעניין, ולדבר כך למגיבים אחרים באתר זה בסדר מבחינתך אני מניח:
״safkan, בבקשה מספיק להפיץ את הטמטום שלך. אין לך מושג קלוש על מה אתה מדבר״
2. מה קשורים הציטוטים שהבאת ? כל מה שנאמר בהם הוא שהיציאה החוץ גופית שהיא חוותה (NDE) התרחשה בזמן שעוד היתה פעילות חשמלית במוח, זה לא סותר כלל את העובדה שבזמן ריקון המוח מדם וקירורו לא היתה שם כל פעילות כזו, והדבר גם מודגש בקטע שפותח את המאמר.
עירן:
אתה מציע לנו לחשוב באופן מדעי אז כדאי שתיישם זאת בעצמך!
קודם כל, אם אתה רוצה שאחרים יתייחסו לדבריך ברצינות, כדאי שתקרא מה שאמרו לפניך – פשוט עניין של סימטריה.
האם אתה היית מוכן לעבור טלה פורטציה שמפרקת אותך ובונה כפיל שלך במקום אחר? זה מה שעושה הטלה פורטציה שכבר יש לחלקיקים אלמנטריים ושאלה זו כבר הוצגה בתגובות הקודמות.
לגבי השיקול המצחיק של המסה אתה פשוט מראה שאינך מבין את תורת היחסות: במערכת של החללית דווקא ייראה כאילו ליושבי החללית מסה רגילה לחלוטין ודווקא המסה של הגופים בהם היא מתנגשת גדלה לאין שיעור.
קודם כל מאוד מצחיק הקטע על גנבי מתכות ודירה בתל אביב באמת יום אחד תעלה ככה…אבל עכשיו לתיקונים
1. והכי חשוב..הקפאה קריוגנית כמו מדע בדיוני כבר כאן…אמנם כרגע זה ברמה של ביציות וזרעונים להפריה..אבל ההליך כולל הקפאה מהירה בשיטה שאיני מבין או מצוי בה..איך אינה פוגמת בחומר בשום דרך…קראתי זאת לפני חודש והייתי בשוק..ממש סטארגייט…ככה שזה כנראה יתקדם מהר יותר מכאן…אם כבר לא התקדם בניסויים שלא נראים לעיני הציבור.
2.לגבי מסע …ובכן..רק עכשיו לאחרונה עם טלסקופים ותוכנות יותר טובות מגלים שוואלה..אנחנו לא המערכת היחידה שיש בה כוכבים מקיפים ושיש לא מעט כאלו..תוסיפו את משוואת דרייק האגדית ותגלו שסטטיסטית ברדיוס של 10 שנות אור מסביבנו ..פחות או יותר…צריכה להיות לפחות תרבות אחת בשלב זה או אחר של התפתחות…בנוסף לנו כמובן ..וכן היא לא קיימת בכדור הארץ ..קטנונייים 🙂
3.תפסיקו לחשוב לא ליניארי כמו בני אדם ..הרי בתור קוראי האתר הזה יש לנו מח טיפה יותר מתוחכם…הדרך הקצרה ממקום למקום לא חייבת להיות קו ישר…וכאן באים הקוואנטים …הרי טלפורטציה היא עניין מוכח..שיש ניסויים שהראו שזה קיים ואפשרי….חלקם מהמנים יותר או פחות..הרעיון הוא שזה אפשרי וצריך להשקיע במאמצים לגרום לזה לקרות בדברים שאינם רק ברמת גודל קוואנטית. כך שאם כך או עיוות המרחב או מה שיהיה.אפשר לגרום למסע להיות מיידי או לקצרו משמעותית….
4.. לגבי מסע בחלל בקבוצת אנשים..כן..אין ספק שאנחנו גזע הרסני ..ובלי הרבה סמי שינה בטח יהרגו אחד את השני בסוף..צריך לדאוג לזה איכשהוא..
5. לגבי האסטרואיד בדרכנו…הממ…אם למשל יש את קטע מהירות האור והאצנו למהירות גם המסה שלנו הפכה לכזו גדולה….וזאת שאלה עכשיו ..האם לא תכלס נשמיד בכל מקרה ללא פגע לנו בשל כך כל דבר שניתקל בו ??? הרי המסה שלו תהיה אפסית יחסית לשלנו……שאחה מעניינת..
נושא למחשבה: כל אחד מכם עכשיו בוודאי יושב על כיסא בזמן שהוא קורא שורות אלו. הכיסא מפעיל עליכם כוח שמכוון החוצה ממרכז כדור הארץ, וגודלו כגודל המסה שלכם כפול תאוצה שגודלה g. כלומר הכיסא מעניק לכם תאוצה של עשרה מטרים לשנייה כל שנייה בקירוב, אשר מקזזת את התאוצה שמעניק לכם שדה הכבידה של כדור הארץ בכיוון ההפוך (עד שהכיסא נשבר ואז…אופס..תחכו חצי שנייה לתורן הבא שיקזז את תאוצת הכובד).
תסכימו איתי שזה לא עניין שחושבים עליו ביום יום. זה מרגיש כמובן מאליו. אבל עכשיו תחשבו- אם ניתן להעניק לחללית תאוצה קבועה בגודל הצנוע g אחד בלבד (אל תשכחו שבחלל אין כוחות מעכבים וכוחות חיכוך), אז בהנחה שלא פיספסתי משהו בחישובים, הנה כמה נקודות: 1) תוך 48 שעות (כפי שנמדוד מכדור הארץ) החללית תגיע למהירות של פלוס מינוס 14% ממהירות האור שזה בערך 151,200,000 קמ"ש. במהירות זו תידרש השקעה של אחוז בודד נוסף של הכח המניע על מנת לשמור על גודל תאוצה g.
2) עשרה חודשים יידרשו להאיץ חללית למהירות עצומה של 86% ממהירות האור. במהירות זו יידרש כח כפול מזה שהפעלנו תחילה על מנת לשמור על תאוצה של g אחד. מסע למערכת קנטאורי הקרובה אלינו כדי 4.5 שנות אור לערך, שבו נאיץ כך עשרה חודשים ולאחר מכן נאיט באותה צורה משך עשרה חודשים, ייקח 5 שנים לערך. ולנוסעי החללית ייקח בקירוב שנתיים בלבד! סך הכל מרגע השיגור ועד להגעת שדר מרגיע מהחללית שהיא ממוקמת במערכת קנטאורי יעברו 10 שנים.
עכשיו תודו שהנתונים הנ"ל מעוררים את המחשבה-איך ניתן תאוצה של g לחללית…לי בכל אופן לא עובר בראש שום דבר שקשור בדלק שעל החללית לסחוב. אלא משהו בנוסח מתקן שנמצא במסלול קרוב לשמש ושממיר את האנרגיה שהוא מקבל לתצורה מרוכזת כמו לייזר שמכוון אל החללית. אם אני לא טועה, כבר נעשו נסיונות בסגנון זה עבור רעיון ההנעה של מעלית לחלל.
תומר:
דווקא קלטתי את המסר.
פשוט איני מסכים אתו.
אין צורך שתעלה את רש"י באוב.
מיכאל,
הצלחת להבין כל מילה ומילה בתגובתי מבלי לקלוט את המסר, אבל לי אין כל רצון או צורך לספק פרשנות רש"י.
תומר:
אני מבין שמעולם לא ראית סרטי מדע בדיוני ושחשבת שאת ניסויי הטלה פורטציה של חלקיקים עושים סתם בשביל הכיף ולא במטרה לאפשר גם טלה פורטציה של דברים גדולים.
אינני אומר שזה בלתי אפשרי. אמנם לא סביר לחלוטין אבל בהחלט אפשרי שאדם שיודע על הניסויים בחלקיקים לא יצליח להבין למה עושים אותם אבל יצליח להבין שזה יכול להתפתח למשהו רציני שהמדענים הטפשים לא חשבו עליו.
כמובן שעצם קיומם של הניסויים הללו זה רמז דק כמו פיל ושממש קשה לחשוב על ההתפתחות של העניין לגופים מורכבים.
כשילדי רק התחילו ללמוד לדבר הייתי אומר להם לפעמים משפט כמו "אחת ועוד אחת הם שת…" והם השלימו "יים". כנראה שהם גילו את החשבון בעצמם.
לנמרוד,
התוכנית שלי היא לא לשלוח אנשים אלא חומר גנטי ורחמים מלאכותיים וזאת על מנת לחסוך במספר האלקטרונים המצומדים וזאת על מנת לחסוך באלקטרונים מצומדים.
את התפקיד של הורים מחנכים יהיה אולי ניתן להחליף במידה מסוימת של הצלחה בעזרת הולוגרפיות ותוכנות בינה מלאכותית ובתקווה, הדורות הבאים יעשו עבודה יותר טובה.
דרך אגב, חשבתי לבד על כל הרעיונות שאני מציג כאן
ובכלל יחוס תכונות של חוסר אמינות, אי אמרית כל האמת וכו’
מעיד בעיקר על אופיו של המאשים.
עובדה זו ידועה מבחינה מדעית ומנוצלת בהצלחה בביצוע סקרים על ידי שאלות מהצורה ‘האם היית מאמין שהחבר שלך עשה כך וכך’.
פרט לכך זה גם לא מעשה ג’נטלמני.
בנימה זו אני אצטרף למיכאל, גם לי אין כוונה שיפרקו אותי ולאחר מכן ינסו לחבר העתק (אולי מדוייק ואולי לא שלי).
אני לא חושב שטלפורטציה של גופים מורכבים אינה אפשרית (נכון עשו כבר במעבדות טלפורטציה לפוטונים למרחק של כמטר) בשיטה של פירוק והרכבה מחדש, מנגד חור תולעת הינו דבר שנמצא עוד בגבול ההיגיון.
משהו על טלה פורטציה:
כמובן שתומר לא הראשון שחשב על זה ולמעשה סביר שכלל לא חשב על זה אלא ראה את זה באיזה סרט ואחר כך קרא על מאמצים שמדענים עושים בנושא זה בדיוק למטרה זו אבל לא זה מה שחשוב.
מה שחשוב הוא שאני בחיים לא הייתי מוכן לעבור טלפורטציה מסוג זה גם אם זו תתאפשר ביום מן הימים (ומסופקני).
מדוע?
מפני שבעצם לא מדובר בהעברתי למקום אחר אלא בחיסולי תוך בניית עותק זהה לי במקום אחר.
אין לי כל כוונה לתת למישהו לחסל אותי אפילו אם הוא מבטיח לייצר תחתי מישהו שהוא בדיוק כמוני.
אם ביום מן הימים אפשר יהיה לעשות זאת מבלי לחסל אותי אז למעשה מדובר בבניית עותק נאמן למקור אבל לא בטלפורטציה כי אני עדיין אשאר באותו מקום.
יכול להיות שאסכים לעבור תהליך כזה למען המדע אבל זה כבר דבר אחר.
גל:
אני מציע לך לחשוב על דבריך קצת יותר.
גם את הגשושים צריך לנווט – איך יעשו זאת? תשובה – הם לא יעשו זאת – הם יכחדו לפני שיתחילו להביא תועלת.
נניח אפילו שהגשושים מצליחים לשרוד באופן מיסתורי כלשהו ונניח שהחללית זקוקה לשניה התרעה כדי לחמוק מהתנגשות. זה אומר שהגשושית חייבת לנוע קרוב ל300000 ק"מ לפני החללית אבל אנחנו מדברים על 300000 ק"מ במערכת הצירים של החללית ובמערכת צירים זו, כל המרחק בין החללית לבין היעד עלול להיראות (תלוי במהירות) קטן מ 300000 ק"מ.
בקיצור, החיים קשים ולא צריך לזלזל בקשיים שלהם.
לא.ש. תומר
יפה דרשת בכך שהעלית רעיון "בלתי שגרתי", גם אם לדבריך אינו מקורי.
ברצוני להוסיף על שלך, רעיון לא שגרתי אך גם לא מקורי משלי. הרעיון הוא להשתמש בתופעת ה"מינהור הקוונטי"
המתאפשרת ע"י יצירת "חור תולעת" במרחב-זמן. שיטה זו עשויה להיות המפתח לפתרון כל הבעיות חסרות הפיתרון שבביצוע המשימה, כפי שפורטו בתגובות הקודמות. הבעיה- צריך רק לפתח את הטכנולוגיה, הרעיון כבר פה.
אני חשבתי על פתרון הנדסי אחר למסע בחלל
ויתכן מאוד שאני לא הראשון שחשב על כך.
הרעיון עושה שימוש בטלפורטציה קוונטית.
ניתן לשלוח אלקטרונים שהם חלק מזוגות אלקטרונים מצומדים וכאשר רכב החלל יגיע ליעד ניתן יהיה לשגר לשם באפס זמן את כל הנדרש בהתאם לכמות האלקטרונים שנשלחו.
היתרונות של ההצעה הם:
1. גמישות בתוכן המשלוחים.
2. דרישות מקום אחסון צנועות ביותר.
3. האלקטרונים יכולים לשמש גם לתקשורת.
4. אין צורך לתמוך בחיים לאורך המסע.
החסרון הוא ברור, צריך קודם כל ללמוד איך ניתן לבצע טלפורטציה קוונטית של עצמים מורכבים.
הפתרון הוא כמובן משלוח גשושים קטנים שינועו באותה מהירות של החללית וימצאו לפניה במרחק שיאפשר תמרון.
אין צורך להתפס לפרטים הקטנים.
אוי לבושה,
דברי הכותב הינם נכונים, בזמן שהחללית משדרת את האות ותקלוט אותו בחזרה במפענח המכמ"י שלה בתוספת זמן העיבוד במחשב שהוא רלוונטי בעניין נפני שמדובר גם כן בפלוס מינוס מהירות האור, לכן בהנחה שהחללית מתקרבת למהירות האור היא תקבל את האינפורמציה בקבועי זמן שלא יאפשרו לה לבצע כמעט שום תמרון.
אוי לבושה:
הבושה, בנקודה זו, לא אצל כותבי המאמר.
בוא נסתכל על האירועים בשתי מערכות ייחוס:
אם מישהו מתרחק מאיתנו לכוון מסוים במהירות הקרובה למהירות האור הרי שכפי שאנחנו רואים את הדברים, באמת קרן המכ"ם תגיע לחפץ הנמצא בכיוון זה רק מעט לפני החללית כך שבמערכת שלנו הטענה נכונה.
מה עם נקודת המבט של החללית?
מנקודת מבט זו, המרחק שעליה לעבור כדי להגיע לאותו חפץ הוא כמעט אפסי כי כידוע המרחקים בכיוון התנועה מתכווצים ולכן גם מבחינתה היא תגיע לחפץ רק מעט אחרי שאות המכ"ם חזר ממנו כי היא תגיע אליו רק מעט אחרי ששדרה את האות.
במקרה הקיצוני ביותר, אם חללית הייתה יכולה לנוע ממש במהירות האור אנחנו היינו רואים שהזמן בה עמד מלכת והיא הייתה רואה שציר המרחב בכוון תנועתה קרס לנקודה ולכן גם על פי שיפוטנו וגם על פי שיפוט יושבי החללית, שעון החללית היה מראה את אותה שעה בדיוק בכל הנקודות בדרכה של החללית והיא לא הייתה מסוגלת לחמוק משום התנגשות.
ציטוט מן ה "מאמר":
"…אי אפשר להשתמש במכ"ם, למשל, כדי לגלות אסטרואידים מסוכנים, שכן הקרניים האלקטרומגנטיות של המכ"ם נעות אף הן במהירות האור. החללית וקרני המכ"ם יפגשו את האסטרואיד פחות או יותר באותו הזמן…."
מעניין אם איש המדע הדגול שכתב את המאמר שמע על
אחד משניי העקרונות עליהן מושתת היחסות הפרטית:
מהירות האור היא אינווריאנטית בכל מערכת יחוס.
היא בעצם אינווריאנטה של הטבע.
לכן גלי המכם יתרחקו מהחללית במהירות האור ו"לא יפגשו עם האסטרואיד כמעט באותו זמן…"
בושה!
לאריה סתר שלום,
תודה על שהארת את עיניי. אעפ”כ אינני חושב שפרויקט כזה הוא בר ביצוע, ולו רק מהטעם שהמשאבים הנדרשים לביצועו, אינם עדין בתחום השגתנו. אגב ציינת, בצדק, ש ה ת ק ר ב ו ת למהירות האור לא תשפיע על ה”נוסעים” אבל זו עדין התקרבות ולא הגעה. לאחרונה נתגלה כוכב לכת שתנאיו מתאימים לתנאים על כדור הארץ (581c) הוא במרחק 20.5 שנות אור וגם הוא סובב סביב ננס אדום שכפי שציינתי אינו מתאים לנו, ולו רק מהסיבה שלא תתקיים בו פוטוסינטזה במובן שמוכר לנו..
באשר להסברים המדעיים “שעליי עוד ללמוד”, עדיין המדע לא הגיע לפתרון של בעיות הכבידה וה-“כוח המאחד”. מדענים רבים נוטים “להאמין” שקיימת אנרגיה אפלה וחומר אפל, ואעפ”כ בחודש נובמבר 2007, שני אסטרונומים קנדיים: פרופ’ ג’ון מופארד, ודר’ ג’אול בראונשטיין, דחו את הטענה שהתנגשות שני צבירי הגלקסיות שהפכו לצביר ה-“קליע” יצרו כמות ענקית של “חומר אפל”והציגו “תורת כבידה חדשה”שדוחה את הטענה של הווצרות חומר אפל יש-מאין. תורת היחסות צמחה אחרי שהמדענים חשבו שחוקי ניוטון הם האמת המדעית השלמה, ומהר מאוד נתקלה תורת היחסות בעימות עם תורת הקוואנטים. אינשטיין ניסה גם להרחיב את חוקי הטבע ע”י הגדרת קבוע קוסמולוגי שהופרך עם הגילוי שהיקום מתפשט. לכן, כל מה שנלמד הוא בערבון מוגבל עד לתאוריה המדעית הבאה (אולי לא בקדנציה שלנו).
בכל אופן, אם הדברים שכתבתי סותרים את התפיסה של הקהילה המדעית, אנחנו (כולל המלומדים שבינינו) עדיין רחוקים מסוף הדרך של הבנת חוקי הטבע, ממש כמו המרחק בינינו ובין כוכב “סוּפֶּר-אָרֶץ” שאליו (אולי) אנו שואפים להגיע. בכל אופן קַבֵּל את דבריי כקריאת תגר בדיונית על נקודת ההתפתחות המדעית בה אנו מצויים היום. תודה.
יורם תומר
ליורם תומר
עליך לקרוא וללמוד עוד הרבה.
1. אין שום בעיה ליצור חי או עצם דומם להתקרב למהירות האור. זה לא ישפיע עליהם. הבעיה היחידה היא גודל האנרגיה שיש להשקיע כדי להתקרב למהירות האור. הנוסעים והציוד לא ירגישו שום דבר, אם התאוצה לא תהיה גדולה מדי.
2. כוכבי לכת נתגלו בגלקסיה שלנו שגודלה כמאה אלף שנות אור. לא נתגלו כוכבי לכת במרחקים של מיליוני שנות אור. הכתבה מציעה מספר אפשרויות כדי להתגבר על אורך החיים המוגבל.
3. חמישה אחוז ממהירות האור אינו מצריך אנרגיה מי יודע מה. ידועות כיום דרכים כיצד להשיג אפילו 10 אחוז ממהירות האור, מבלי שהחללית תצטרך לשאת איתה משאבי אנרגיה. אין לכך שום קשר למהירות המילוט. בכל מקרה מהירות המילוט מכדור הארץ או מערכת השמש אינה מהווה שום בעיה.
4. אין שום קשר בין עקמומיות היקום לסכנת היתקלות בכוכבים או חורים שחורים. החללית המנווטת לא מרגישה בעקמומיות ואם נתקלים במשהו או לא – זה לא בגלל העקמומיות (אגב ייתכן גם שהיקום שטוח ולא עקום). פיזור הכוכבים והחורים השחורים בחלל הוא כזה שהסיכוי להיתקל בהם הוא אפסי ותמיד אפשר להתרחק מהם.
5. ברור שאנו נבחר להתנחל בכוכבים דמויי ארץ ולא באחרים.
תסריט דומה מאד למה שכתבת בסוף הוצג לפני כמה חודשים בערוץ דיסקברי בטלוויזיה, רק ששם לקחו זאת צעד אחר קדימה ודיברו על כך שבעוד כמה עשרות (או מאות) שנים שבבי מחשב יוכלו להכיל בתוכם תודעה מלאה של בן אדם, ובעצם הרבה מעבר לכך, אז יהיה ניתן לשלוח חללית למסעות בחלל ללא שום חומרים ביולוגיים, כאשר היא תגיע לכוכב מתאים היא תוכל להפעיל צוות של רובוטים שיצרו מהחומרים על הכוכב כל יישות ביולוגית (או מסיליקון) שיהיה בה צורך.
נדמה לי שגם במאמר כאן מדברים על רעיונות דומים –
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1065939
למרחקים בהם עשויים להיות כוכבי לכת שניתנים ליצורים חיים לחיות בהם, לא ניתן להגיע והסיבות הן:
1. לייצור חי יש מסה לכן מהירות נסיעתו חייבת להיות קטנה בהרבה ממהירות האור.
2. עד כה נתגלו כוכבי לכת כאלה במרחקים של בין עשרות למיליוני שנות אור. לכן גם אם הטיסה תהיה במהירות סבירה של 5% ממהירות האור. אין סיכוי (ביולוגי) שיצור חי ישרוד כל-כך הרבה זמן.
3. 5% ממהירות האור מצריכה כמות כזאת של אנרגיה כדי להגיע למהירות המילוט שאינה ניתנת להשגה בטווח נראה לעין.
4. עקמומיות היקום תגרום לכך שבחיפוש אחרי כוכב היעד עלולה לגרום לסטיות ממסלול הטיסה שכוח הכבידה של כוכבים אחרים או חורים שחורים, יגרום להכחדת ספינת החלל.
5. לפחות כוכב לכת אחד שנתגלה במרחק קצר יחסית, סובב סביב ננס אדום ותהליך הפוטוסינטזה במובנים שלנו בלתי אפשרי.
לבסוף, כתבתי תסריט בדיוני (מופרך לחלוטין) שניתן לפתח אותו לספר מדע בדיוני, על אפשרות לשלוח דנ"א מוקפא ולהפשיר אותו על כוכב היעד ולגרום להתפתחות חיים אם וכאשר יגיע לכוכב היעד. יש לזכור שיצורים חיים במושגים שלנו זקוקים גם לצמחיה כדי להתקיים שגם את הדנ"א שלה יש להקפיא, להפשיר ולגדל בקרקע כוכב היעד ואולי ללא פוטוסינטזה.
בקיצור: "חלומות באספמיא".
מי שרצונו להתייחס לדברים האלה, אשמח אם ייתקשר בדוא"ל ל- [email protected]
ברצוני להוסיף כי לא רק השדה המגנטי מגן על כדור הארץ מפני הקרניים הקוסמיות, אלא גם רוח השמש. ואין אנו יודעים מה "מזג האוויר" בחלל שמחוץ למערכת השמש באזורים אליהם רוח השמש לא מגיעה.