שלוש מהפכות קופרניקאיות

האם יש מהפכה שלישית?

זאב לוי

שלוש מהפכות קופרניקניות זאב בכלר. אוניברסיטת חיפה, הוצאת זמורה-ביתן, 432 עמ’, 89 שקלים

ספרו של פרופ’ זאב בכלר שזכה, ובצדק, לפרס בהט לספר העיוני

הטוב ביותר, הוא אחד הספרים המקוריים והחשובים בתחום הקשה של
פילוסופיית המדעים. מהי “מהפכת קופרניקוס” יודע כל אדם בעל
השכלה, הווה אומר המרת ההשקפה הגיאוצנטרית של פתולומיי בהשקפה
ההליוצנטרית השלטת באסטרונומיה – עם שיפורים של קפלר וגלילאי –
עד היום. ניסיונותיה של הכנסייה הקתולית לדכאה, כמנוגדת לכתבי
הקודש – החל מאילוץ גלילאי להתכחש לה בפומבי ועד להעלאת
ג’ורדנו ברונו על המוקד לפני 400 שנה, ב– 1600 לא הצליחו
למנוע את ניצחונה. מן הראוי אולי להזכיר בהקשר זה את תרומתו של
הרב אליהו דלמדיגו, מי שהיה תלמידו של גלילאי בפאדואה והבריח
את כתבי מורו להולנד ודאג לפרסומם שם.

מהי “מהפכת קופרניקוס” השנייה יודעים בעלי השכלה פילוסופית,
שהתוודעו למשנתו של קאנט. כשם שקופרניקוס לא התיימר בזמנו לומר
כי תורתו היא האמיתית ביותר אלא הציעה בתור היפותיזה המצליחה
להסביר את תנועתם של גרמי השמים בצורה טובה יותר מקודמתה, טען
גם קאנט – הבה נהפוך את היוצרות. במקום ההנחה המקובלת כי
מושגים משקפים עובדות, נניח את ההיפך, דהיינו שהעובדות מתאימות
עצמן למושגינו, או, כדבריו, לא האל אלא השכל האנושי מחוקק
חוקים לטבע, אשר אמנם בהמשך ניסה לרככם במקצת. באופן כזה
תתקבל, לדעתו, תורה פילוסופית טובה יותר, שתצליח להסביר את מה
שנבצר מקודמותיה להסביר. ואולם, בשעה שקופרניקוס סבר כי
“מהפכתו” תבטיח יתר אינפורמציה אמיתית, באה “מהפכתו” של קאנט
להצדיק את חוסר האינפורמציה כתשובה לכשל הפוטנציאליזם (על מושג
זה בהמשך).

זו, כמובן, פופולריזציה פשטנית למדי של נדבך זה בפילוסופיה של
קאנט, אבל היא מנהירה היטב את השימוש המטאפורי שעשה במושג
“המהפכה הקופרניקנית” שלו. קופרניקוס “הפך” את סדר הטיעון
מהארץ כמרכז, שהשמש סובבת סביבה, אל השמש כמרכז, שהארץ, יחד עם
שאר כוכבי הלכת, סובבת סביבה. בדומה לכך הפך קאנט את הסדר
מהעובדות אל המושגים בתור הסבר טוב יותר של עולם התופעות.

בחלק השלישי של ספרו מנסה בכלר להציג את התפתחות המדעים מאז
קאנט ועד זמננו בתור “מהפכה קופרניקנית” שלישית. בלי להפחית
מחשיבותו הפילוסופית-מדעית של החלק הזה, שהוא גם חלק הארי של
מחקרו, יש מקום לבחון אם באמת מתאים לו התואר של “מהפכה
קופרניקנית”.

למהפכה הקופרניקנית הראשונה, שאנו רגילים לראותה כתמורה מכרעת
באסטרונומיה, מייחד בכלר מקום מועט, יחסית. כבר בחלק הראשון,
העוסק במהפכה זו עד להשלמתה בידי ניוטון, מתמקד בכלר בראש
ובראשונה בפילוסופיה של המתמטיקה, וזו עוברת כחוט השני, ואף
ביתר שאת, בחלקים הבאים, ומאפילה בבירור על היבטים אחרים של
מדעי הטבע – ובעיקר פיסיקה – הנזכרים מדי פעם. מבחינה זו דורש
הספר מקוראיו היכרות טובה עם המתמטיקה, ובייחוד עם הגיאומטריה,
או ביתר דיוק הגיאומטריות. טענת המחבר כי ניסה להנהיר את
המשימה שקיבל עליו “בספר פופולרי” (עמ’ 15) נראית לפיכך תמוהה,
אלא אם כן הכוונה ל”פופולרי” בשביל פילוסופים של המדע
ומתימטיקאים. גם בכלר עצמו מודה, כעבור שני עמודים, כי בהשגת
המטרה הזאת נכשל, וכי אי-אפשר לכתוב ספר רציני שיהיה גם
פופולרי (עמ’ 19), אם כי גם זאת טענה שיכולה להיות שנויה
במחלוקת.

הפופולריות המדומה בספרו מתבטאת בוויתור על הערות שוליים,
ובמקומן משופע הספר במראי מקום בגוף הטקסט עצמו, אחת השיטות
המקובלות באחרונה בספרי מדע. הן, כמובן, גם תולדה של הציטטות
הרבות שמביא בכלר מדברי המדענים והפילוסופים הנדונים בספרו. יש
לציין לשבח גם את הפתיחות ואת דברי הסיכום הבהירים בסוף כל
פרק, תחת הכותרת “מה יהיה לנו”. גם כותרות המשנה, שיש בהן
לעתים נימה של אירוניה והומור, מרעננות את הדיון הכבר
והמסורבל.

מושגי המפתח, שבכלר משתמש בהם רבות, הם “פוטנציאליזם”,
“אקטואליזם”, “אינפורמטיוויזם”, ובהמשך “קונוונציונליזם”,
שאליהם מיתוסף באפילוג הקצר, הנראה אמנם כהדבקה מלאכותית (על
כך בסוף הרשימה), מושג ה”ברוטליזם”. ב”אינפורמטיוויזם”, שהוא
מייחס בין היתר לדקרט, וגם לגלילאי, מתכוון בכלר לניסיונות
לגזור מן הלוגיקה, שהיא צורנית ביסודה, מסקנות המוסרות,
כביכול, אינפורמציה חדשה לחלוטין. דוגמה מובהקת היא הכרזתו
המפורסמת של דיקרט: “אני חושב, לכן אני קיים”, המתמרדת נגד
הפילוסופיה הסילוגיסטית (תורת ההיקש) האריסטוטלית.

את מושגי האקטואליזם והפוטנציאליזם מפתח בכלר בקשר עם הדיון על
ניוטון, שבו מסתיים החלק הראשון. באופן כזה הוא מאפיין את
המהפכה הקופרניקנית הראשונה בתור “התוכנית הפוטנציאלית”, ואילו
את השנייה בתור “התוכנית האקטואלית”. האקטואליזם עלה על במת
הפילוסופיה במשנותיהם של ברקלי, יום וקאנט כניסיון להסביר את
התופעות בפועל, אבל ברוח השקפתו הפסימית המובלעת של המחבר,
המדברת על “שקיעתה ודלדולה של הרוח במאה ה- “20(עמ’ 15), זה
הידרדר בימינו ל”צידוק הבורות, לעצלות, לבלבול ולאפלה, הן
אינטלקטואלית והן אתית” (עמ’ 16), האשמה הדורשת הסבר.

בכלל, המלה “בלבול” חביבה מאוד על בכלר, והוא משתמש בה תכופות
לציון תיאוריות שהוא מתפלמס אתן. התיזה העיקרית של הספר היא
איפוא מייאשת למדי – הידרדרות הפילוסופיה והמדעים מ”הפסגה
האינפורמטיווית” במאה ה-17 לדלדולה ושקיעתה בריקות
אינפורמטיווית במאה ה- 20(עמ’ 18). כאשר אפלטון לא מצא בזמנו
הסבר רציונלי משביע רצון הוא נמלט אל המיתוס – “המיתוס הוא
התשובה” (עמ’ 36) – אבל דרך זו סגורה, או אמורה להיות סגורה
בפני פילוסוף המדע דהאידנא, למרות קיומם של מיתוסים רבים
בהשקפות הרווחות בציבור בזמננו. הראה זאת, בין היתר, רולאן
בארת בספרו “מיתולוגיות” (הוצאת בבל, 1991), שהפך כבר לקלאסיקה
מודרנית.

יתרה מזאת, בכלר מצביע גם על מיתוסים לא מעטים שהיו מקובלים על
מדענים – “המיתוס המתמטי” (עמ’ 40-38), ואפשר להוסיף את תורת
הפלוגיסטון של המדען והפילוסוף הבריטי ג’וזף פריסטלי במאה
ה-,18 שהפריך אנטואן לאוואזיה, או את מושג האתר, שהחזיק מעמד
עד שאיינשטיין סילקה מהזירה, אם לציין רק כמה דוגמאות
מפורסמות. אך כלום יהיה זה נכון לאפיין מדען או פילוסוף,
שהחזיק בדעות שהופרכו בהמשך בתור “אנטי-רציונליסטי”, כפי שעושה
בכלר ביחס לדקרט, למשל (עמ’ 42)? אם כמה מדעותיו נראות לנו
היום אנטי או בלתי-רציונליות, כמו, למשל, הוכחותיו
האנתרופולוגית והאונטולוגית למציאות האל (שבכלר מזכיר
בעקיפין), או טענתו בדבר “האור הטבעי” של שכלנו ועוד, אין בכך
לעוות את היותו הוגה רציונליסטי.

הוא הדין לגבי ניסיונו להשתית את המדע החדש על לוגיקה
אינפורמטיווית, הנראית למחברנו כ”פרדוקס עליון” (עמ’ 43-42).
האם תורתו הבלשנית של נועם חומסקי בדבר “כושר מולד לעיצוב
לשוני”, המסתמכת במפורש על מושג “האידיאות המולדות” של דקרט,
הופכת את בעליה לאנטי-רציונליסט? הלא על פי טענה כזאת, כמעט
שום מדען או פילוסוף אינו נשאר רציונליסט. כלום ראסל חדל להיות
רציונליסט מכיוון שניסיונו להעמיד את המתמטיקה על הלוגיקה
נכשל? ובדומה לזה איינשטיין, שלא הצליח להשתית את התיאוריה שלו
על מושג אחד, כפי שקיווה, ואשר תחומים שונים של מחקריו נסתרו
בהמשך? הזכרתי שני אישים שבכלר מייחד להם מקום חשוב ומפורט
בספרו. דברי עלולים אולי להישמע כמוגזמים או אולי אפילו
דמגוגיים, אבל ביקשתי להצביע על עמדה, הנראית לי בעייתית
והאומרת דרשני.

מתמיה, לפחות אותי, כי בכלר לא הקצה מקום בספרו לפרנסיס
בייקון, שהלוגיקה האינדוקטיווית שלו היתה המרד הראשי נגד
הסילוגיסטיקה הדדוקטיווית של אריסטו, ופי כמה מקום לשפינוזה.
אי-אפשר להתעלם מתרומתו החשובה של האחרון, ממשיכו ויריבו של
דקרט, לעיצוב פילוסופיה רציונליסטית מודרנית. אף על פי
ששפינוזה לא עסק בפילוסופיה של המתמטיקה, וגם לא חתר, כמו
גלילאי או דקרט, למתמטיזציה של הממשות הפיסיקלית, הרי עצם
ניסיונו לנסח את הפילוסופיה שלו בשיטה גיאומטרית היה מחייב
להכלילו בדיון, שהתנהל בחלק הראשון של הספר, וחבל שהדבר לא
נעשה. בפילוסופיה בת-זמננו עולה השפעת שפינוזה בתור הוגה
אקטואלי, שלא אבד עליו כלח, בהרבה על השפעת דיקרט.

בחלק השני, על המהפכה הקופרניקנית השנייה, דן בכלר בפילוסופיה
של ברקליי, יום ובעיקר קאנט, כשהוא מתמקד בראש ובראשונה גם כאן
ביסודות או בהנחות המתמטיים של משנותיהם. אין אפשרות, בגבולות
רצנזיה, להיכנס לעובי הקורה של הבעיות המעניינות, שהמחבר מגולל
כאן לפני הקורא. עם זאת נשארת בעינה השאלה, באיזו מידה
“המהפכה” של קאנט – הקדמת המושגים לעובדות – אכן תרמה לקידומה
של פילוסופית המדע החדשה. האם זו באמת מבטאת מעין חזרה להנחות
קאנט, כפי שהמחבר מנסה לטעון בחלק השלישי? לי נראה יותר, שהיא
היתה מעין אתגר, כמו שמחשבת יום היוותה אתגר לקאנט. לפעמים יש
גם התבטאויות מוזרות; מה זה “הומור פרוסי כבד” (עמ’ 121) אצל
קאנט? או מה פירוש “אנו בוחרים בבלבול על פני הטירוף” (עמ’
140)?

מרכז הכובד של הדיון מתמקד, כאמור, בחלק השלישי, המשתרע על פני
240 עמודים; הוא מיועד לבסס את התיזה המקורית המיוחדת של המחבר
על אודות “מהפכה קופרניקנית שלישית”, המשקפת, לדעתו הפסימית,
את “ההחלקה אל הריקות” (עמ’ 142). נדונים בו מגוון רחב של
מתמיטקנים, מלומדים ופילוסופים – ברנרד רימן, הרמן הלמהולץ,
ארנסט מך, אנרי פואנקרה, דייויד הילברט, ברטרנד ראסל, אלברט
איינשטיין, מוריץ שליק, לודוויג ויטגנשטיין, הנס רייכנבך,
רודולף קארנאפ ועוד. לעומת זאת בולטים בהעדרם כמה הוגים
חשובים, כגון אדמונד הוסרל, מייסד הפנומנולוגיה, אף על פי
שהרבה לעסוק, ביחוד במשנתו המוקדמת, בפילוסופיה של המתמטיקה
(מושג המספר, ;1887 פילוסופית המתמטיקה, 1891), קארל פופר,
תומס קוהן, ולא כל שכן פילוסופים ישראליים כמו יהושע בר-הלל,
תלמידו ושותפו של קארנאפ, או משה יאמר, מי שהיה מקורב
לאיינשטיין. שניהם אפילו אינם מוזכרים בספר (מלבד ספר של יאמר
בביבליוגרפיה). גם קוהן, מי שכתב ספר בשם המפורש “המהפכה
הקופרניקנית”, והידוע לקורא העברי מספרו “המבנה של מהפכות
מדעיות”, לא זכה אלא לשלושה אזכורים חפוזים. אם אבן-הבוחן
להכללה או אי-הכללה היתה העיסוק בפילוסופיה של המתמטיקה, הרי
אין הצדקה להתעלמות לא מהוסרל ולא מבר-הלל.

אין בזה להפחית מחשיבותו הרבה של החומר העשיר, שמביא בכלר בחלק
זה, אשר אי-אפשר להתעכב עליו במסגרת מוגבלת זו. רבה בו
אינפורמציה מעניינת על המלומדים שהוזכרו לעיל, בעיקר על רקע
השקפת קאנט, כשהמטרה הסופית היא להראות כיצד הם הוליכו לכאורה
להשקפה של ריקות מאינפורמציה, שאת ראשיתה מוצא בכלר כבר במשנתו
של קאנט עצמו.

אצטמצם כאן רק לשאלה, שרמזתי עליה בפתח דברי, באיזו מידה
מצדיקה התפתחות פילוסופיית המדע לאחר קאנט את תיאורה בתור
“מהפכה קופרניקנית שלישית”. ה”מהפכה” של קופרניקוס וה”מהפכה
הקופרניקנית” של קאנט התבטאו, כאמור, בהיפוך הנחות המוצא –
מסיבוב השמש אל סיבוב כדור הארץ, מקדימת העובדות לראשוניות
המושגים. אך איזו מהפכה, כלומר היפוך נקודת המוצא העיונית, יש
בתורותיהם של החוקרים והפילוסופים הבתר-קאנטיאניים? לדעת בכלר,
מה שמאפיין את פילוסופיית המדע מן המאה ה-19 ואילך הוא המעבר
להיותה פילוסופיה לשונית.

אליבא דאנרי פואנקרה, המתמטיקאי והפילוסוף רב-ההשפעה במפנה
המאות ה-19 וה-,20 כל תיאוריה מדעית היא רק שפה. תפיסה זו
הגבירה, אך בו בזמן גם בלמה, את מה שבכלר מגדיר בתור
“קונוונציונליזם”. אחרי ניסיונות המתמטיזציה, ואחרי
ניסיון-הנפל של ראסל ללוגיזציה, בא עכשיו תור ה”לינגוויזציה”,
שנעשתה לתוכנית הראשית של קארנאפ. הוא הפך את הקונוונציונליזם
ל”עקרון הסובלנות”, שפירושו “הכל הולך”, מה שהוביל, כביכול,
לניהיליזם פיסיקלי ומוסרי כאחד (עמ’ 321).

דרך-אגב, מגמה דומה הועלתה על ידי ז’אק דרידה בהרמנויטיקה, שעל
פיה כל פירוש של טקסט (במובן הרחב של המלה) תקף באותה מידה.
שמא יש ביניהם קשר או השפעה – לא כאן המקום לברר זאת.

האם הלינגוויזציה היא תופעה חדישה? הלא כבר במאה ה-,17 דהיינו
עוד בימי המהפכה הקופרניקנית הראשונה, נתפסה המתמטיקה כלשון
המדעים. המדענים היו משוכנעים כבר אז כי המדעים זקוקים לשפה,
שתאפשר לפיסיקה ולאסטרונומיה – שני מדעי הטבע הראשיים באותה עת
– לגלות עובדות מדויקות ואמיתיות (מה שבכלר קרא
“אינפורמטיוויזם”), וזאת היתה, לדעתם, שפת המתמטיקה.

כפי שהדגיש לפני עשר שנים יואב יגאל בספרו “המדע כמבנה ותהליך”
(הוצאת פפירוס ,1990 עמ’ 55), שבחלקו הראשון גם-כן הקדיש מקום
נרחב לניוטון ואיינשטיין, לשום מדע אין לכאורה תיאוריה שיטתית
משלו; כזו מוצעת לו על ידי הלוגיקה והפילוסופיה, או כסברת
המלומדים הנ”ל, על ידי המתמטיקה. ברם, אין לשכוח, כי המתמטיקה
אינה קובעת את “חוקי” הטבע – גם זהו מושג מיתולוגי – אלא
מסייעת להגדרתם. לצורך זה פיתח, למשל, ניוטון את החשבון
האינפיניטסימלי (יגאל, שם, עמ’ 43), שגם בכלר מדגיש את חשיבותו
בהקשר זה. אולם אין כאן שום ניגוד או היפוך עקרוני, ובוודאי לא
“מהפכה”, אלא המרת החתירה למתמטיזציה ולאינפורמטיוויות במתודות
יותר מתוחכמות ובו-בזמן כאלה, השוללות את האינפורמטיוויות
התוכנית. אף על פי שבכלר מתאר את התהליכים האלה בצורה מאלפת
ומדויקת, הרי הניסיון להציגם בתור “מהפכה קופרניקנית שלישית”
נראה לי שרירותי ומאולץ.

ולבסוף, בכלר מסיים את ספרו ב”אפילוג אתי”, שהוא מכנה בשם
“ברוטליזם”. האקטואליזם הפורמליסטי והלשוני של פילוסופיית המדע
במאה ה-20 הצמיח אתיקה שעל פיה “אין ממשות לערכים מלבד זו
שהאדם מעניק להם” (עמ’ 380).

“ניהיליזם אתי” זה, כלשונו, התחיל לכאורה כבר עם יום. הלה תמה,
כידוע, כיצד לשון על עובדות הופכת לפתע פתאום ללשון על ערכים.
עמדתי על סוגיה זו בהרחבה בספרי “מדע וערכים, על מעמדם ההכרתי
של ערכי האתיקה” (מסדה, 1978), ולכן לא אאריך בזה כאן.

אפס, ניסיונו של בכלר לזהות מגמה זו עם “אתיקת הכוח” של הגל –
ומה עם “הרצון הכללי” של רוסו? – שעל פיה “החזק הוא הטוב
והצודק”, וקל וחומר לכורכה עם האידיאולוגיה הנאצית, נראה לי,
בלשון המעטה, בעייתי מאוד, וכפי שציינתי בפתח דברי, כהדבקה
מלאכותית שאינה הולמת את רמתו העיונית הגבוהה של הספר, וחבל.

ואגב, בכלר חוזר בהקשר זה פעמיים על הציטוט השגוי של דברי הגל,
שראשיתו אצל פרידריך אנגלס, כי “האקטואלי הוא הרציונלי
והמוסרי” (407, 409). הגל כתב בקווי היסוד לפילוסופיית המשפט:
“התבוני הוא ממשי”, ורק בעקבות זה גם “הממשי הוא תבוני”
(“משנתו המדינית של הגל”, בעריכת אברהם יסעור, הוצאת הקיבוץ
המאוחד ואוניברסיטת חיפה, ,1975 עמ’ 41). זה שונה מאוד כאשר
בכלר כותב כי “אילו היו הנאצים מעוניינים בבסיס פילוסופי איתן
לאידיאולוגיה שלהם… הפילוסופיות האתיות של קאנט והגל היו
יכולות לשמש לכך כאילו נתפרו על פי הזמנה לצורך זה” (עמ’ 405).
הרי זה גובל עם דמגוגיה, שעושה עוול לשני הפילוסופים הגדולים
הללו.

אותה ביקורת תופסת גם לגבי ג’ון דיואי, הפילוסוף הפרגמטיסט
האמריקאי החשוב, שבכלר מסתמך גם עליו בעניין זה. לכן, כאשר הוא
מסיים את ספרו החשוב והיפה על פילוסופיית המדע בפולמוס של יותר
מעשרה עמודים עם “פילוסוף” שפל קומה כמו אלפרד רוזנברג,
האידיאולוג הנאצי הקנאי, זה משאיר טעם תפל בפה. כל האפילוג,
שנועד לאשש את הטענה כי קאנט והגל הכשירו את הקרקע
לאידיאולוגיה הנאצית, הוא מיותר, לדעתי, ורק גורע מרמתו
העיונית הגבוהה של הספר.

ספרו של פרופ’ זאב לוי “האחר והאחרות” ראה אור בהוצאת מאגנס
{הופיע בעיתון הארץ, 16/5/2000{