# איך ג`רמי בנתאם ניסה להפוך את כולם למאושרים, וסיים את חייו כמומיה

> לבנתאם היה רעיון מוזר ויוצא-דופן. כמעט מהפכני. הוא סבר שניתן לקבוע האם מעשה כלשהו הוא 'טוב' או 'רע' לפי רמת האושר או הכאב שהוא מסב לאדם הנוקט במעשה ולאחרים שסביבו. הנה לכם חידה למחשבה. סיימתם רק אתמול את לימודי הרפואה, והתקבלתם לבית חולים כרופא מן המניין. העתיד מזהיר לכם פנים, והעולם נוטה לכם חסדיו. ואולם, מה נורא ולא-נעים, עדיין לא עסקתם ברפואה מספיק זמן כדי לאבד את מידת האנושיות והרחמים.…

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/jeremy-bentham-1611104
- Author: ד"ר רועי צזנה
- Published: 2010-11-16T00:10:49+02:00
- Modified: 2010-11-15T17:31:55+02:00
- Sections: המדע והחברה, מדע, מוסר ופוליטיקה
- Topics: היסטוריה, מדעי החברה, מדעי הרוח, מוסר, פילוסופיה

## Article

לבנתאם היה רעיון מוזר ויוצא-דופן. כמעט מהפכני. הוא סבר שניתן לקבוע האם מעשה כלשהו הוא 'טוב' או 'רע' לפי רמת האושר או הכאב שהוא מסב לאדם הנוקט במעשה ולאחרים שסביבו. הנה לכם חידה למחשבה. סיימתם רק אתמול את לימודי הרפואה, והתקבלתם לבית חולים כרופא מן המניין. העתיד מזהיר לכם פנים, והעולם נוטה לכם חסדיו. ואולם, מה נורא ולא-נעים, עדיין לא עסקתם ברפואה מספיק זמן כדי לאבד את מידת האנושיות והרחמים. וכך אתם מוצאים את עצמכם עומדים מבועתים בפתח חדר המיון למול חמישה חולים, שכל אחד מהם צריך איבר אחר כדי לחיות. לאחד חסר כבד, לשני כשל הלב, השלישי זקוק לריאות, הרביעי לקרנית והחמישי ללבלב. והנה, באורח פלא, נכנס שיכור לבית החולים ונרדם על הספסל. מבט אחד מספיק לכם כדי לדעת: הרקמות שיגיעו ממנו יכולות לשקם את חייהם של כל חמשת הפצועים שעל שלומם אתם מופקדים. מה תעשו? האם תקריבו את השיכור – שמו משה, דרך אגב – בניגוד לרצונו, כדי להציל חמישה אנשים אחרים? אם עניתם על השאלה בחיוב, הרי שאתם שייכים לאסכולתו של ג'רמי בנתאם, הפילוסוף ועורך הדין מהמאה ה- 18. לבנתאם היה רעיון מוזר ויוצא-דופן. כמעט מהפכני. הוא סבר שניתן לקבוע האם מעשה כלשהו הוא 'טוב' או 'רע' לפי רמת האושר או הכאב שהוא מסב לאדם הנוקט במעשה ולאחרים שסביבו. אתם, הקוראים המודרניים, קוראים ודאי את הפסקה האחרונה ומשפשפים עיניכם בתדהמה. וכי כיצד ניתן להגדיר אחרת מעשה טוב, אלא מתוך התחושה הטובה שהוא גורם לאחרים? ומהו מעשה רע, אם לא כזה שמסב נזק וכאב לבני-אדם? אלא שבזמנו של בנתאם עדיין לא היו תובנות אלו ברורות מאליהן. 'טוב' היה לעשות כדברי הכנסייה או השליט. ואם מרדת בסמכות האל או הריבון, הרי שעשית מעשה 'רע'. תורתו של בנתאם הייתה חדשנית, נועזת ומהפכנית – וזכתה כמובן בפופולאריות גדולה בקרב הפילוסופים הצעירים. כדי להפריח תיאוריות משונות יש צורך באנשים משונים, ואין ספק שבנתאם היה כזה עד הסוף המר. לאורך חייו כתב יותר מחמישה מיליון מילים. הוא רכש חיבה עזה לשפה הכתובה והמדוברת, ואהב להמציא מילים חדשות וסבוכות שחלקן, כגון 'בינלאומי' (international) ומקסימיזציה (maximize), נותרו עד היום והפכו למטבעות לשון. כדי להגן על אנשים יוצאי-דופן אחרים, ייסד בנתאם את אוניברסיטת קולג' לונדון, שנועדה במיוחד לנון-קונפורמיסטים, ליהודים ולנוצרים קתולים. אבל לבנתאם הייתה בעיה. בעצם, לא הייתה לו. הוא היה מרוצה מהתיאוריה שלו, למרות שהיא אישרה באופן עקרוני את הריגתו של השיכור שלנו, כדי להסב את מידת האושר הגדולה ביותר לחמשת האנשים האחרים. עד היום הסיסמא המשמשת את חסידי בנתאם היא 'האושר הגדול ביותר למספר האנשים הגדול ביותר'. שמירה על זכויותיו של היחיד אינה הכרחית, ובתנאי שהפרתן תסב אושר למספר גדול של אנשים – גדול דיו כדי לכפר על הצער שנגרם לאותו אינדיבידואל שאיבריו נלקחו ממנו. וזה עשוי שלא להישמע רעיון רע כל-כך, עד שמבינים שאנו עלולים לעמוד במקומו של השיכור ביום מן הימים, ושכאשר אנו נותנים לבני-אדם אחרים לקבוע את גורלנו למוות או לחסד, אין מנוס משחיתות שתבדיל בין 'מה שטוב למנהיגים' לבין 'מה שטוב לעם הארץ'. גם פילוסופים אחרים הבינו את הבעיות שבתיאוריה של בנתאם, אך רק בתחילת המאה ה- 19 נולד האיש שהוסיף לה תיקון קטן אך חשוב. זה היה ג'ון סטיוארט מיל, ילד הפלא של הפילוסופיה. בגיל שלוש הוא כבר ידע לכתוב בלטינית על בוריה. בגיל שמונה כבר קרא את 'מסע הרבבה' של קסנופון (מומלץ בחום, אם תצליחו למצוא בארץ את התרגום לעברית) ואת כל כתבי הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הראשון. בגיל 12 התחיל להשקיע את כל מרצו בלימודי לוגיקה וקריאת אריסטו בשפת המקור. בגיל עשרים לקה בהתמוטטות עצבים. תודו שראיתם את זה מגיע. לאחר שהחלים והתחתן, פיתח מיל את העיקרון החשוב ביותר, המנחה את הליברליזם של ימינו, וזהו עקרון הנזק. אם לסכם בקצרה, מיל הגיע להבנה שלכל אדם יש את הזכות לנהוג כרצונו, ובלבד שאינו גורם בכך נזק לאחרים. המצב היחיד בו מותר לחברה לכפות את רצונה על הפרט היחיד, הוא במטרה למנוע ממנו להסב נזק לאחרים. אך אם ברצונו לפגוע בעצמו מרצונו החופשי המלא – אין לחברה זכות למנוע זאת ממנו. היוצאים מן הכלל היחידים הם אלו שלא פיתחו עדיין ראיית עולם מגובשת, כילדים ומשוגעים. על אלו חייבים להיכפות כללי החברה, ולו גם תוך שימוש בכוח. וכך אנו מגיעים למצבנו היום, בו אנו מתנודדים בין תיאוריית התועלתנות של ג'רמי בנתאם, לבין הליברליזם ועקרון הנזק של מיל. וכמו בכל ריב ראוי לשמו, הצדק נמצא בשני הצדדים. מי מאתנו לא היה מעוניין לחיות במדינה בה כולם מחויבים לתרום איברים לאחר המוות? מי מאתנו לא היה רוצה ששירות חובה בצבא או בשירות לאומי יאכף על כלל האזרחים? ומצד שני, מהרגע בו כופה עליך המדינה את החלטותיה, קצרה וחלקלקה הדרך לשלטון טוטליטארי – ואפילו אם הוא שלטון הרוב. המדינה הליברלית-דמוקרטית המודרנית מתנודדת כל העת בין בנתאם למיל, בין ההכרח לכפות על האזרחים כללים שיתרמו לאושר הכללי של החברה, לבין הצורך לשמור על עצמאותו של האזרח ולאפשר לו להתפתח לפי דרכו ואישיותו – ולתרום למדינה לפי רצונו ויכולתו. שני הפילוסופים דבקו בתורותיהם עד הסוף המר, וקשה להאמין שהויכוח שהתחיל כבר לפני מאתיים שנים ייפתר בזמן הקרוב. מה שבטוח – בנתאם לא יתהפך בקברו לכאן או לכאן, מכיוון שהוא מעולם לא נקבר. בצוואתו ביקש שיתרמו את גופתו לתועלת המדע. הצוואה כובדה במלואה, והגופה נפתחה בניתוח חינוכי שהתבצע למול קהל של סטודנטים לרפואה. לאחר מכן שומרה הגופה כאות כבוד, וב- 1850 הועברה לרשות האוניברסיטה שייסד. עד היום היא מוצבת במסדרון בארון זכוכית, כאשר ראשו המקורי של בנתאם שהושחת בתהליך השימור מונח על צלחת לרגליה, ואת מקומו תופס על כתפיה ראש שעווה הדור. פעם בשנה היא מובאת לישיבת מועצת ההנהלה של האוניברסיטה, ובנתאם תופס שוב את מקומו בפרוטוקול כ- "נוכח, אך אינו מצביע". הוא מסתפק בלהשקיף מהצד, ומתעלם ממבטיהם החרדים של חברי המועצה, שחלקם חשים כאילו עליהם להצטדק בפניו על כל החלטה שיקבלו. אילו היה יכול לדבר, בוודאי היה מביע את שביעות רצונו מכל המאורע. אחרי הכל, מבלי כל מאמץ מצידו, הוא מקדם את הטוב הכללי. ומה יכול להיות רע בזה?