בכוח הידע: סיפורו המופלא של חיל המדע הישראלי

פרופ' אוריאל בכרך חושף בספר חדש סיפורי גבורה עלומים של מדענים ישראלים צעירים בימי קום המדינה. גילויים מפתיעים אודות לוחמה ביולוגית ושורשיה האמיתיים של תוכנית הגרעין הישראלית. בתזמון מקרי, נפטר לאחרונה אפרים קציר, מי שהיה ממקימי החמ"ד ופיקד עליו בשנותיו הראשונות

עטיפת הספר בכוח הידע מאת אוריאל בכרך
עטיפת הספר בכוח הידע מאת אוריאל בכרך

בשניים לפברואר, 1948, כשלושה חודשים לפני קום המדינה, כינס אהרון קציר קבוצה של סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. "עם ישראל בסכנה," הוא אמר להם, "מדינות ערב עומדות לפלוש לארצנו. אין לנו נשק ותשתיות. עיני כל ישראל נשואות אליכם."

דוד בן גוריון היה הכוח המניע מאחורי הקמתו של חיל המדע. הוא פנה אל אהרון קציר, מדען בעל שיעור קומה עולמי, וביקש ממנו לגייס את טובי המוחות הצעירים לצורך פיתוח טכנולוגיות וכלי נשק. אהרון הסכים, ומאוחר יותר הצליח בן גוריון לשכנע גם את אפרים קציר, אחיו של אהרון, לעזוב את ארצות הברית ולחזור לארץ כדי לפקד על חיל המדע. בן גוריון העריך מאוד את המדענים היהודים ואת יכולותיהם. באחת מישיבותיה הראשונות של הכנסת הראשונה הוא אמר: "אין עם בעולם שעולה עלינו בסגולותיו האינטלקטואליות. אין אנו מפגרים בשדה המחקר והמדע. אין כל סיבה שהגאון המדעי יפרח וישגשג בארץ מולדתו פחות מאשר בארצות נכר."

אך המדענים והחוקרים של חיל המדע היו בסך הכל סטודנטים של שנה שלישית- ובארץ לא היו מרצים לכימיה צבאית. לא היה אף אחד שילמד אותם איך מערבבים חומר נפץ. לא היה מורה שיסביר איך עובד פגז נגד טנקים. בימינו קשה לדמיין מצב שבו נותנים לסטודנטים צעירים וחסרי ניסיון לפתח כלי נשק וחומרי נפץ. למען האמת, קשה לי להאמין שגם אז מישהו האמין שיצא מזה משהו בעל ערך. אבל לסטודנטים חסרי הניסיון היה יתרון אחד משמעותי- הם היו חסרי ניסיון, ואף אחד לא הסביר להם שמה שהם מנסים לעשות הוא, בעקרון, בלתי אפשרי. אז הם הצליחו.

לפני כחודשיים יצא לאור הספר 'בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע', פרי עיטו של פרופ' אוריאל בכרך, כיום מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית בבית הספר לרפואה בירושלים. בספר זה מובאים במרוכז פעם הראשונה הסיפורים המדהימים ועלילות הגבורה החשאיות של המדענים הצעירים שהקימו את חיל המדע. החיל הזה, שאוריאל היה אחד ממקימיו, הפך ברבות הימים ליסוד שעליו נבנו כל התעשיות הביטחוניות שלנו.

סך כל הידע המקצועי שעמד לרשות פרחי חיל המדע היה ספר אחד לכימיה צבאית שהושאל מהספריה. בבוקר אחד הסטודנטים היה מעביר הרצאה על חומר שנלקח מתוך הספר, ואחר הצהרים היו כולם נכנסים למעבדה ומנסים ליישם בפועל את שלמדו באותו הבוקר. לאחר מכן נשלחו אוריאל ואחרים לקורס חבלה קצר, ומשם היישר אל השטח. הם פיתחו רימונים, מוקשים, פצצות תבערה ומרגמות והכל בתנאי דוחק ולוח זמנים תובעני- שהרי צבאות ערב לא ידחו את פלישתם.
אחת התוצאות הבלתי נמנעות של חוסר הניסיון הייתה שיעור גבוה במיוחד של תאונות. רבים מראשוני החמ"ד קיפחו את חייהם על שולחן המעבדה. עמנואל מידב, למשל, היה בחור צעיר שהמציא תחליף למוקש- רימון יד ללא נצרה שהושם בתוך קופסת שימורים, ואליו מחובר חוט: כשהיה האויב דורך על החוט, הרימון היה נשלף מהקופסא ומתפוצץ. באחד הניסוים בחר עמנואל קופסא שהייתה גדולה מדי. הרימון התפוצץ והוא נהרג במקום. אוריאל בכרך עצמו נפצע כשניסה לבחון פצצת תבערה, וספג כוויות בידיו.

אחת מהדמויות המעניינות והמסקרנות המוזכרת בספר היא דמותו של עמנואל מירון. מירון היה חירש ואילם- אך דווקא המוגבלות שלו דחפה אותו להתעניין בכל מה שקשור לחומרי נפץ: הוא אהב לחוש את הזעזועים שנגרמים כתוצאה מהפיצוץ. הוא ישב יחד עם כל האחרים ולמד מתוך הספרים והמחברות, ואז נתבקש להקים מפעל לייצור נפצים. החברים חששו שמא נפץ יפול על הרצפה ומירון ידרוך עליו בטעות: גם ככה הוא היה מצולק כולו כתוצאה מאהבתו הגדולה לחומרים לא-יציבים. הפתרון שנמצא היה כלב שליווה את מירון בעבודתו, ואולף כך שמשך במכנסיו בכל פעם שחומר נפץ נפל על הריצפה. מפעל הנפצים היה הצלחה גדולה.

היה עוד חידוש מעניין באופי פעולתו של חיל המדע. כמעט כל הסטודנטים, יש לזכור, היו לוחמי ההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל ובעלי ניסיון קרבי. גם אוריאל היה בוגר קורס מכ"ים של ההגנה, ובטרם הצטרף אל החמ"ד נלחם בקרבות על הגנת ירושלים.
עובדה זו, בשילוב לחץ הזמנים שהכתיב מעבר מהיר משולחן השרטוט אל שדה המערכה, הביאה את חיל המדע להקים יחידות של 'מדענים לוחמים': אנשים שהיו מפעילים בשטח את הכלים שתיכננו. לא הייתה לכך מקבילה באף צבא בעולם: בכל מקום, וגם בישראל המודרנית, נשמרת ההפרדה בין הממציא ובין החייל שעושה שימוש בפועל בהמצאתו. ב-1948 הדברים עבדו אחרת. בקרב על מצודת יואב, למשל, השתתף צבי שלח- איש חמ"ד שתיכנן ובנה מרגמה כבדה. הוא הפעיל את המצאתו בקרב ובכך סייע רבות לכיבוש המוצב המצרי. זמן מה לאחר מכן נפצע קשה ואיבד את עינו כשתיפעל כלי נשק אחר- עדות לסכנות הרבות שבאופי זה של פעילות.

היו בכירים במערכת הצבאית שלא כל כך האמינו במוח היהודי. בשנים מאוחרות יותר, כשניסו המדענים ליזום את פיתוחו של טיל חדש, שאל אותם הרמטכ"ל לסקוב: "מדוע אתם חושבים שאתם יכולים לעשות טילים. עשיתם פעם?". על זה השיב לו אחד החוקרים- "למה אתה חושב שאתה יכול להיות רמטכ"ל. היית פעם?". אפרים קציר, שכאמור פיקד על חיל המדע ומאוחר יותר היה נשיא המדינה, מספר כי באחד המפגנים שנועדו לבחון את יעילותם של הטילים, ראה את עזר ויצמן מסתתר מאחורי המטרה. לשאלה 'מה אתה עושה שם?' ענה עזר- "זה המקום הבטוח ביותר. בוודאי לא יפגעו במטרה."
אך הקצינים בשטח, מספר אוריאל, ידעו להעריך את המדענים הצעירים. כשהיו נתקלים בקשיים, הם היו פונים אל חיל המדע ומבקשים פתרונות טכנולוגיים יצירתיים. גם אם לא הסכימו לפתרון, מעולם לא דחו אותו בזלזול.

אחד הגילויים המרתקים ביותר המופיעים בספר הוא סיפורה של המשלחת הגיאולוגית לנגב, שיצאה לחפש נפט ופוספטים- וחזרה עם זרעיה הראשונים של תוכנית הגרעין הישראלית.

בהתאם למודל בריטי מוכר חולק חיל המדע לשלוש יחידות: א' (כימיה), ב' (ביולוגיה- פרטים נוספים בהמשך) וג'- שבתחילה עמדה עבור 'גיאולוגיה' אך עד מהרה שינתה את תפקידה. במרץ 1949 יצאו מספר גיאולוגים מאוניברסיטאות שונות אל מעבר לקו הגבול כדי לתור את הנגב ואוצרותיו. אליהם התלוו נהגים ואנשי אספקה, וגם אוריאל בכרך שהיה אחראי על מיקוש הגנתי של המחנה ופריצת דרך בואדיות צפופים באמצעות חומרי נפץ. חברי המשלחת התחזו למהנדסים גרמניים שבאו לבחון תוואי עתידי להקמתה של מסילת רכבת. לא ברור אם התחפושת הייתה זו ששיכנעה את הבדואים שלא להטריד אותם, או אולי הסיגריות שהחוקרים שיחדו אותם בהם- אבל המבצע עבר בשלום, וזה מה שחשוב. הסלעים שהביאו עימם מהמסע נלקחו לבדיקת מעבדה ושם נתגלתה בהם תכולה זעומה אך לא מבוטלת של אוראניום. האוראניום הזה, על פי פרסומים זרים, הוא אותו החומר ממנו נבנו שתי פצצות האטום הישראליות הראשונות.

היו גם צדדים פחות נעימים בעבודתו של חיל המדע. פיתוחים טכנולוגיים מרשימים בזמן קצר ובתקציב זעום- אלו דברים שאפשר להתגאות בהם. שימוש בכלי נשק ביולוגיים, לעומת זאת, נמצא בתחום האפור שבין הגאווה והמוסר. פיתוחו של נשק ביולוגי, בניגוד לאטומי, אינו דורש משאבים יקרים. מדיווחים שמביא אוריאל בספר עולה כי ישנו סיכוי סביר שכוחותינו היו אחראים להרעלתן של בארות בכפרים ערביים שונים, כמו גם להפצת מגיפה בעיר עכו מעט לפני כיבושה. מנקודת המבט שלנו, שישים שנים מאוחר יותר, הדברים אינם נעימים לאוזן- אך אוריאל מדגיש כי הנשק המדובר לא היה קטלני, אלא נועד כדי להחליש את האויב בלבד.

חיל המדע הישראלי סיים את תפקידו בשנת 1952, והועבר למתכונת אזרחית תחת פיקוחו של משרד הביטחון. משם התגלגל והפך ל'רשות לפיתוח אמצעי לחימה' (רפא"ל), ובוגריו היו האחראים העיקריים לעוצמתה הטכנולוגית הנוכחית של מדינת ישראל. ולא רק בתותחים ובפצצות סייע החמ"ד למדינת ישראל: רבים מאנשיו המשיכו אחר כך בקריירת מחקר אקדמאי באוניברסיטאות השונות. התעוזה המנטלית, הרוח הרעננה והאמונה שהבלתי אפשרי הוא אפשרי אם רק רוצים בכך- הלכי הרוח שניטעו בהם בימים הסוערים של חיל המדע הצעיר- עיצבו את אופיה של האקדמיה הישראלית ודחפו אותה להשיגיה המרשימים היום.

למרות ש'בכוח הידע' אינו ספר המצטיין בסדר כרונולוגי ברור וקל להבנה או בעודף של עריכה משופשפת, חשיבותו בחשיפת פועלם של גיבורים עלומים אלה לא תסולא בפז. רבים מהדמויות המופיעות בו כבר הלכו לעולמן בשיבה טובה, וזכרונם של אחרים דוהה בהתמדה. 'בכוח הידע' הוא ניסיון מרשים- ואולי האחרון מסוגו- לשפוך אור על כמה מסודותיה הכמוסים ביותר של מדינת ישראל.

הערת העורך

הספר יצא לאור בהוצאה פרטית – נ.ד.ד. מדיה והוא אינו נמצא למכירה בחנויות ספרים. ניתן להשיגו בהוצאה: 03-6040407

[המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו-שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.

עוד בנושא באתר הידען

* אפרים  קציר זמן קצר לפני פטירתו: על שני דברים אני מצטער – על סגירת חיל המדע והעיתון מדע

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן