# על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק ב'

> "אם אינכם שוטפים את ידיכם, הרי שאתם רוצחים את אותן נשים אומללות!" קרא זמלוויס למיילדים של תקופתו

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/ignaz-semmelweis-part-2-0502088
- Author: ד"ר רועי צזנה
- Published: 2008-03-05T00:34:35+02:00
- Modified: 2020-03-20T08:27:11+02:00
- Sections: ההסטוריה של הביולוגיה, וירוסים, חיידקים
- Topics: איגנץ זמלווייס, היגיינה, חיידקים, מדענים, מהפכות מדעיות, רפואה

## Article

"אם אינכם שוטפים את ידיכם, הרי שאתם רוצחים את אותן נשים אומללות!" קרא זמלוויס למיילדים של תקופתו [בחלקו הקודם של הפרק](https://www.hayadan.org.il/ignaz-semmelweis-part-1-0402088/)הגיע זמלווייס לעמדת ניהול המחלקה הנכספת, ממנה יכול היה להורות על השינויים שרצה. ואכן, זמלווייס לא בזבז זמן. עם צאתו של קליין לחופשה, זימן זמלווייס את כל חברי הסגל הרפואי במחלקה, סטודנטים ורופאים כאחד, והרצה להם אודות תקנות המחלקה החדשות. מאותו יום ואילך, עליהם לשטוף את ידיהם כאשר הם נכנסים לחדר הלידה. תקנה זו הספיקה כדי לעורר צעקות ורטינות, אך כמו כדי לעלוב עוד יותר באותם ג'נטלמנים מכובדים, הוא אסר עליהם לשטוף את הידיים בעזרת סבון בלבד. הסבון, הסביר זמלווייס, לא הסיר את ריח הרקב מן הידיים ולפיכך לא היה יעיל כנגד חלקיקי הרקבון. במקום השימוש בסבון, אנשי הסגל צוו לשטוף את ידיהם בהיכנסם לבניין, בקערה מלאה בסידן תת-כלורי, שהוא סוג של אקונומיקה חלשה. ועל מנת לוודא את סילוקם המוחלט של חלקיקי הרקבון, הם גם הוכרחו לשטוף את ידיהם בסבון רגיל כאשר עברו מחולה לחולה. הסגל הרפואי זעם וקצף, סער ורגש. הסטודנטים מחו בכל קול, ופניהם של הרופאים הותיקים היו כענני סערה. אך גם זמלווייס לא שקט על שמריו. כל מי שהתנגד לו נאלץ לעמוד בפני האשמותיו וצעקותיו של מנהל המחלקה הזמני. "אם אינכם שוטפים את ידיכם, הרי שאתם רוצחים את אותן נשים אומללות!" היה זמלווייס מרעים בקולו, והסטודנטים הסוררים היו יוצאים מן החדר וטובלים את ידיהם היטב באותה אקונומיקה מאכלת. הם לא היו מרוצים מזמלווייס, וזמלווייס לא היה מרוצה מהם, אבל הוא הצליח לכפות עליהם את המשמעת שדרש במשך החודשיים הראשונים. לאחר מכן הוא כבר לא היה צריך לשכנע את אנשי המחלקה בצדקתו. זמלווייס קיבל את הקידום הזמני באמצע חודש מאי, בשנת 1847. באותו חודש, תמותת היולדות עמדה על 12.2%. בחודש יוני, שבו כבר הונהגה שטיפת הידיים בסידן התת-כלורי, התמותה ירדה ל- 2.4%. אנשי המחלקה התחילו ליטול את ידיהם בנכונות הולכת וגוברת. במשך ששת החודשים הבאים, פחות יולדות מתו במחלקה הראשונה מאשר במחלקה השניה. המחלקה הראשונה קיבלה בחזרה את הכבוד האבוד שלה, ופחות ופחות נשים מתו מקדחת הלידה. כאשר אנו קוראים את ספרו של זמלווייס, "האטיולוגיה, התפיסה והמניעה של קדחת הלידה" אנו רואים עד כמה קרוב היה לפתרון תעלומת גורמי המחלות. שני מקרים שאירעו במחלקתו בשנת 1847 היו קרובים לערער את אמונתו ב- 'חלקיקי הרקבון' שלו, אך לאחר מחשבה עמוקה וניתוח קפדני של המקרים הוא הצליח להסיק את המסקנות הנכונות ולקדם את התיאוריה שלו. המקרה הראשון אירע באוקטובר, כאשר בחדר אחד לקו שתים-עשרה יולדות בקדחת הלידה, ואחד-עשר מהן מתו. הסטודנטים והרופאים במחלקה נשבעו בפני זמלווייס כי הם נטלו את ידיהם בסידן תת-כלורי לפני כניסתם לחדר הלידה, וכי שטפו את ידיהם בסבון בין חולה לחולה. הם לא סטו מעדותם גם לנוכח כל איומיו וחרופיו של זמלווייס. לכאורה הטילה עובדה זו צל כבד על התיאוריה של זמלווייס. הלחשושים החלו בין חברי הצוות הרפואי כי הירידה החדה בתמותה היתה מקרה ותו לא – הטלת מטבע אלוהית ממוזלת. עתה, טענו הרופאים הותיקים, הם רואים את צדו האחר של המטבע. כיצד יכול זמלווייס להסביר את אחוז התמותה הגבוה של אותו חודש? זמלווייס לא התייאש. הוא בדק את נתוני כל היולדות שהיו באותו חדר, וגילה כי זמן קצר לפני שלקו היולדות בקדחת הלידה, התקבלה לאותו חדר יולדת עם סרטן הרחם. המיטה של אותה חולה היתה סמוכה לדלת, ולכן היא תמיד נבדקה ראשונה. הסרטן גרם לדלקת חמורה ברחמה של אותה יולדת, והסטודנטים שבדקו אותה נחשפו לנוזל המודלק על ידיהם. כפי הנראה היה מדובר בחיידקים עמידים במיוחד, שכן הם הצליחו להתמודד עם הלם הסבון הקצר שספגו לאחר הבדיקה. הם שרדו על ידיהם של הרופאים, וכאשר אלו בדקו את איברי המין של שאר הנשים, הם הדביקו את כל בנות החדר. ממקרה זה הגיע זמלווייס למסקנה חשובה. חלקיקי הרקבון אינם נמצאים רק בגופות, אלא מסוגלים לעבור גם מגופים חיים. החל מאותו יום הוא הורה לאנשי המחלקה לשטוף את ידיהם בסידן תת-כלורי גם במעבר בין חולה לחולה. ההבנה כי גורמי המחלות יכולים לעבור מגוף חולה ולהתרבות בתוך הגוף הבריא עשויה להיות מהחשובות ביותר בתולדות האנושות. שלושים שנה מאוחר יותר יציג אותה רוברט קוך בתור אחד מהפוסטולטים שלו, ויכנס לספרי ההסטוריה על התיעוד הראשון בעולם של דרך ההדבקה של חיידק האנטרקס. חודש לאחר מכן ניחתה המכה השניה על ראשו של זמלווייס. בנובמבר 1847 נפטרו אחד-עשר יולדות בחדר אחד. הלחשושים המרושעים החלו שוב בקרב הסגל, וזמלווייס, שטוף יראה, בדק את המקרה לפרטי פרטיו. כל הרופאים המטפלים ביולדות שטפו את ידיהם בסידן תת-כלורי במעבר מיולדת ליולדת. מה יכולה היתה להיות הסיבה לתמותה מקיפה שכזו? זמלווייס לא היה מוכן לבטל את כוחו של הסידן התת-כלורי בקלות. הוא היה משוכנע שמקורה של הירידה בתמותה בחודשים האחרונים היה בשטיפות האקונומיקה. הוא היה בטוח שקיימת סיבה נוספת, ועבר על כל פרטי החולות כפי שעשה חודש לפני כן, במקרה הטרגי הקודם. לבסוף גילה שאחת מהמאושפזות באותו חדר לקתה בדלקת חריפה בברכה השמאלית, וכי הברך המרקיבה התיזה נוזל מודלק שריחו העז התפשט בכל החדר. זמלווייס הבין מיד מה פירוש הדבר. חלקיקי הרקבון יכולים להיפלט מגופים חיים ולהגיע למארחים חדשים דרך האוויר! קשה לתאר את חשיבותה של הבחנה זו למדע הכירורגיה. כפי שנתאר בפרק הבא, מדע הכירורגיה דשדש במקום עקב אי-יכולתם של רופאים לבצע ניתוחים פולשניים יעילים לתוך הגוף. כל ניתוח היה מלווה בדלקת כמעט בלתי-נמנעת. בבתי-חולים רבים ההזמנה לניתוח היתה כגזר דין מוות. הסיבה לכך היתה חדירתם של חיידקים מן האוויר לתוך הפצע, צד בצד עם החיידקים שעל ידיו וכליו של המנתח. פסטר הגיע גם הוא לאותה הבנה, ורופא אנגלי בשם ג'וזף ליסטר הצליח, ב- 1867, למנוע את חדירתם של חיידקים מן האוויר בזמן הניתוח ואחריו בעזרת תחבושות ספוגות בחומצה קרבולית. את כל זאת הצליח זמלווייס להבין עשרים שנה לפני ליסטר ופסטר. כבר ב- 1848 התחיל זמלווייס לחטא גם את כלי הניתוח בהם השתמשו במחלקתו, והביא להכחדה כמעט מוחלטת של התמותה במחלקתו. החל מפברואר, פחות מאחוז אחד מהיולדות מתו בכל חודש, ובמאי ואוגוסט לא מתה אפילו יולדת אחת בכל המחלקה הראשונה. חבריו המועטים של זמלווייס דחקו בו לפרסם את הבשורה בעיתונות ובכנסים רפואיים, אך הוא סירב בתוקף. מדוע לא הסכים זמלווייס לפרסם את תגליתו ברבים? מה היתה תגובת העולם הרפואי לתגליתו? בסוגיה זו נעסוק בחלקו האחרון של הפרק, שיתפרסם מחר.