# נאס"א בוחנת אפשרות להעניק לירח ירח משלו

> נאס"א שוקלת תכנית להביא אסטרואיד קטן למסלול סביב הירח עד 2025. למה? מסתבר שיש כמה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאפשר, ושעדיין לא עשו דבר כזה. נאס"א בוחנת עבודה שהוגשה על ידי מכון קֶק ללימודי חלל, ובה נחקרה האפשרות ללכידת אסטרואיד קטן שחולף קרוב לכדור הארץ, והבאתו למסלול סביב הירח עד אמצע העשור הבא. הבשורה העיקרית היא שבאמצעות טכנולוגיה קיימת ניתן לאסוף אסטרואיד בקוטר של כ- 7 מטרים שמשקלו בין…

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/grabing-astroeid-to-lunar-orbit-0302134
- Author: יואב לנדסמן
- Published: 2013-02-03T00:13:35+02:00
- Modified: 2013-02-02T12:26:16+02:00
- Sections: ארצות הברית בחלל, חגורת האסטרואידים, עצמים קרובי ארץ
- Topics: גרירת אסטרואיד, נאס"א, נחיתות על אסטרואידים, עצמים קרובי ארץ

## Article

נאס"א שוקלת תכנית להביא אסטרואיד קטן למסלול סביב הירח עד 2025. למה? מסתבר שיש כמה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאפשר, ושעדיין לא עשו דבר כזה. נאס"א בוחנת עבודה שהוגשה על ידי מכון קֶק ללימודי חלל, ובה נחקרה האפשרות ללכידת אסטרואיד קטן שחולף קרוב לכדור הארץ, והבאתו למסלול סביב הירח עד אמצע העשור הבא. הבשורה העיקרית היא שבאמצעות טכנולוגיה קיימת ניתן לאסוף אסטרואיד בקוטר של כ- 7 מטרים שמשקלו בין 250 ל- 1,000 טונות. עלות המשימה מוערכת ב- 2.6 מיליארד דולר, וניתן להשלימה עד אמצע העשור הבא. עלות זו אינה יקרה בהרבה יחסית לעלות של משימת MSL (קיוריוסיטי), שגם היא משימה פורצת גבולות. שלב ראשון - זיהוי השלב הראשון הוא להצליח למצוא אסטרואיד בגודל מתאים. אחד שיחלוף בעוד מספר שנים בקירבת כדור הארץ. זו כבר בעיה. עצמים כל כך קטנים אפשר לזהות רק כאשר הם מאד קרובים (לא יותר מפי 10 ממרחק הירח מכדור הארץ). לכן צריך לזהות אותם מהר, ולהשיג את כל המידע שאפשר עליהם לפני שהם יוצאים מהטווח. צריך לחשב את המסלול שלהם, לדעת מהי מהירות הסחרור שלהם, להעריך האם הם גוש קשיח או "ערמת חצץ" המוחזקת בכבידתה העצמית הזעירה וכן הלאה, במטרה למצוא מועמדים מתאימים. דרך אחרת להתמודד עם הבעיה, היא לזהות אסטרואידים גדולים הרבה יותר (מעל 100 מטר בקוטר), אותם קל יותר למצוא. מספר מצומצם של עצמים כאלה אפילו צולמו מטווח קצר על ידי חלליות, כך שידוע לנו שיש על פניהם גם סלעים בממדים שההצעה עוסקת בהם. לכן ניתן להגיע לאסטרואיד כזה, להרים ממנו פיסת סלע בגודל 7 מטרים, ולחזור חזרה! המציאות היא כמובן הרבה יותר מורכבת, אבל האפשרויות הללו הן בפירוש במסגרת היכולת הטכנולוגית הקיימת. . שלב שני - יירוט ולכידה בתזמון מתאים תשוגר החללית, במשקל כולל של מעל 18 טון, ותצא למסע של שנים בודדות עד למפגש עם האסטרואיד. החללית תטוס באמצעות מנועים יוניים, שנותנים אמנם דחף זעיר, אבל הנצילות שלהם גבוהה ביותר. באופן זה ניתן לצבור דחף לאורך תקופה ממושכת ולהגיע למהירות גבוהה בחיסכון רב של דלק. סמוך לאסטרואיד, תעזר החללית במצלמות, חיישנים ולייזר למדידת מרחק (LIDAR) כדי לקבוע את מהירותה היחסית אליו, ואת ההרכב והמבנה שלו. פרטים אלו חשובים לקראת תהליך הלכידה. נרמז גם שהחללית עשויה להיעזר בחלליות עזר זעירות (קיובסאט, למשל), כנראה כדי למפות את צורת האסטרואיד. לבסוף תפרוש החללית שק גדול ממדים שיקיף את האסטרואיד וייסגור עליו. האסטרואיד יילחץ אל משטח עשוי חומר מוקצף שעל גבי החללית (בצידו הפנימי של השק) ויהפוך למעשה לחלק מהחללית. זה מעניין כי האסטרואיד יהיה כבד כמעט פי- 100 מהחללית, אז טכנית אפשר לומר שהאסטרואיד הוא זה שלוכד את החללית, שלמעשה נוחתת עליו. כאשר היא אוחזת את האסטרואיד, עליה לבצע משימה לא פשוטה של ביטול הסחרור שלו, והיא תצטרך מנועים רקטיים חזקים לשם כך. לאחר מכן, היא צריכה להאיץ אותו למסלול חדש שיעביר אותו ממסילתו המקורית אל מסלול חדש סביב הירח. המסע הזה יימשך מספר שנים, ויצרוך טונות של גז קסנון למערכת ההנעה היונית. בטיחות מעל הכל שינוי מסלולו של אסטרואיד בלתי מזיק לכיוון כדור הארץ היא פעולה שעלולה להיות מסוכנת, ולכן נדרשים מספר צעדים שימנעו אסון גם במקרה של תקלה חמורה, כמו למשל שהחללית תאבד את האסטרואיד לאחר שינוי מסלולו. ההצעה מציינת שהאסטרואיד המועמד צריך להיות בעל חוזק מבני שיתפורר בכניסה לאטמוספירה, ושמסלול החזרתו יהיה ישירות אל בור הכבידה של הירח. בדרך זו, אובדן שליטה ירסק אותו על הירח ולא על כדור הארץ. המסלול המוצע סביב הירח יהיה יציב במשך עשרות שנים, וניתן יהיה לבצע תיקונים קלים במידת הצורך באמצעות מנועי החללית המחוברת אליו. למה לעזאזל זה טוב?! ראשית, כדאי לדעת שכמות החומר הגדולה ביותר שהובאה לכדור הארץ במשימות חלל היתה רק 382 קילוגרם מאדמת הירח, וגם זאת באמצעות שש משימות אפולו. משימות אחרות לירח ולגופים אחרים החזירו עשרות גרמים בודדים במקרה הטוב. עם טונות של חומר יש יותר מה לעשות. אפשר לכרות מינרלים לשימושים עתידיים של האנושות בחלל, ואפשר לחקור אותם כדי להבין טוב יותר ממה בנויים אסטרואידים, וכיצד נוצרה מערכת השמש. אחד השימושים המוצעים הוא יעד למשימות מאויישות לצרכי אימון ומחקר לקראת הגעה של אנשים לאסטרואידים מרוחקים, לירח ולמקומות אחרים. האמת היא שאני לא משוכנע שצריך את זה לאימונים. ראשית, הנחיתות המאויישות על הירח הצליחו גם בלי אימונים מסוג זה, ושנית, לחיות על סלע בקוטר 7 מטרים זה לא בדיוק כמו הציור של הנסיך הקטן. לא תהיה שם כבידה שניתן לחוש בה, אז בעצם זה לא יהיה שונה בהרבה מחיים בתחנת החלל, רק ללא ההגנה הנדרשת כמו קירות ולחץ אוויר. מצד שני ישנם יתרונות נוספים שהם בעיניי יותר חשובים; לצאת למשימה מעבר לכל מה שנעשה עד היום מייצר טכנולוגיות חדשות וגילויים חדשים (למשל שיפור טכנולוגיית המנועים היוניים תוריד בהרבה את העלויות), יוצר שיתופי פעולה בין ארגונים, עסקים ומדינות למען מטרה (להבדיל משיתוף פעולה כנגד משהו או מישהו), ומשפר את היכולת שלנו להתמודד עם אסטרואיד שמאיים על כדור הארץ. בנוסף לסיבות אלה, משימה חדשנית בסדר גודל כזה יוצרת עניין רב בציבור, כפי שרק תכניות חלל גדולות מסוגלות לעורר, וזהו ערך בפני עצמו. סיימתי לקרוא את הדו"ח בתחושה שכותביו נלהבים מאד מהרעיונות שעלו בזמן הפיתוח. לדעתי זו הצעת משימה חדשנית, יצירתית ומאתגרת, ובנוסף היא איננה דמיונית או שאפתנית יתר על המידה, כך שניתן לקבל את הקביעה שהיא אכן ברת יישום כבר היום. נאס"א חנוקה כיום מבחינה תקציבית, אבל הסיסמה שהופיעה בסוף סרטון "7 דקות של אימה", "העז לעשות מעשים גדולים" (Dare Mighty Things) עודנה מהדהדת. ארצות הברית לא יכולה להציג עצמה כמנהיגת העולם בלי לבצע מעשים גדולים שטרם נעשו. אז לפני שמתחילים להזיז הרים, אפשר להתחיל בסלעים קטנים יחסית, שיש הרבה מה ללמוד מהם. [למאמר בבלוג "מסה קריטית"](http://nicecriticalmass.blogspot.co.il/2013/01/AsteroidCapture.html)