“מהאמבה לאדם”: תפישה נפוצה ושגויה של האבולוציה

הבסיס לשינוי האבולוציוני לפי דארווין הוא ההבדלים התורשתיים האקראיים בתכונות, הקיימים בין הפרטים של כל מין בטבע, וכן השינויים המתחוללים בסביבה. המושג “אקראיות”, מושג מפתח בהבנת התיאוריה הדארווינית, נתפש לעתים קרובות בצורה שגויה

מאת יוסף נוימן, מגזין “גלילאו”
הכתבה פורסמה באתר הידען ב-14 בספטמבר 2007

“אוסטרלופיתקוס בויסי שגם אם הוא עצמו סולק משרשרת האבולוציה בדרכה ליעד הגדול של יצירת האדם…”. “אש ידידותית”, א.ב. יהושע

על פי סיפור הבריאה בספר בראשית, כל המינים של הצמחים ובעלי-החיים, וגם האדם, נבראו על-ידי האל לפני כמה אלפי שנים, ומאז לא השתנו. ב-1642 קבע ד”ר ג’ון לייטפוט (Lightfoot), סגן הנשיא של אוניברסיטת קיימברידג’, שהאדם נברא בתשע בבוקר, ב-23 באוקטובר, בשנת 4004 לפני הספירה.

האמונה בקביעות המינים הסתמכה לא רק על כתבי הקודש, אלא גם על כתבי אריסטו, שלאחר גילוים מחדש בראשית ימי הביניים, שולבו באמונה הנוצרית והשפיעו רבות על הגות המערב. אריסטו, שהיה גם ביולוג, הסתמך על העובדה הידועה כי בתהליך ההתרבות, הצאצאים של כל מין-ביולוגי שומרים על תכונות המין של ההורים, וכך גם צאצאיהם, וחוזר חלילה.

מאריסטו ירש העולם המערבי גם את שיטת המיון של עולם החי, סיווג על פי מידת המושלמות. בתחתית ניצבים הצמחים, ומעליהם בעלי-החיים, בסדר עולה:
הספוגים, החרקים, הדגים, הדוחיים, הזוחלים, העופות, היונקים ובראש הסולם – האדם (הנצרות הציבה מעליו את המלאכים ומעליהם את האל). סדר זה כונה “סולם הטבע” (Scala naturae), שרשרת קווית, רציפה, ומושלמת (the great chain of being).
מכשול נוסף בפני תפישת האפשרות שמין-ביולוגי אחד ישתנה למין אחר נבע מהתפישה המהותנית של אריסטו (שמקורה בתורת האידאות של אפלטון), ששלטה בהגות המערבית, שלפיה בעולם קיימים יֵשִים טבעיים מובחנים (natural kinds), בעלי מהות ייחודית, בלא אפשרות של מעבר הדרגתי ביניהם. אחד ההישגים הגדולים של דארווין היה החלפת המהותנות בחשיבה אוכלוסייתית. המין הביולוגי איננו עוד “טיפוס” אידאלי, שפרטיו הם עותקים זהים, אלא אוכלוסייה של פרטים בעלי תכונות שונות.

אבולוציה פרוגרסיבית

תגליות שונות בעת החדשה, החל מראשית המאה ה-18, החלו לערער את ההשקפה המסורתית. היקום לא נתפש עוד כסטטי, אלא כמשתנה או מתפתח, אם כי בקצב אטי ובלתי מורגש בחיי האדם. שינוי תפישתי זה התבסס במידה רבה על ממצאים גאולוגיים, שהביאו חוקרים להעריך כי גיל כדור-הארץ עתיק בהרבה מכמה אלפי שנים.

במחקרים אלה התגלו מאובנים של מינים שונים מאוד מהמינים-הביולוגיים החיים, עובדה שנגדה את סיפור הבריאה, בין שהוסברה כתוצאה של הכחדה ובין שהוסברה כתוצאה של השתנות המינים. הכחדה היתה מנוגדת לגישה המסורתית של קיום איזון הרמוני בטבע. כיצד אפשר לראות את העולם כמושלם, אם הוכחדו בו מינים כה רבים? היו שניסו לתרץ זאת בטענה שהבורא ערך ניסויים חוזרים בבריאה ובהשמדה (הוצע גם שהמינים הושמדו במבול של נח).

האבולוציוניסטים הראשונים של ראשית המאה ה-19 ראו את תהליך האבולוציה כתהליך פרוגרסיבי, שתכליתו – הופעת האדם. אלה שלא ויתרו על תפקיד הבורא קבעו שאף כי המינים לא נבראו כולם בעת ובעונה אחת (כמתואר בספר בראשית), התהליך האבולוציוני עצמו מכוון בידי האל. גם בהגות היהודית קיימת גרסה, שלפיה התהליך האבולוציוני הוא פועלו של האל, כפי שמעידים דברי הרב הראי”ה קוק.

על דברים אלה כותב הרב קוק ב”אגרות הראי”ה” (ח”א אגרת צ”א): “שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה… כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ה’, והאמצעים רבים או מועטים… ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג ‘ויצר ה”… כמו שאנו אומרים ‘אז יבנה שלמה’, ואין אומרים ששלמה ציוה לשרים והשרים לנמוכים מהם… מפני שהוא דרך ידוע…”*.

הוגים אחרים הסבירו את רעיון הפרוגרס האבולוציוני כתוצאת פעולתם של כוחות פנימיים לא-מזוהים.

המושג “אבולוציה”, לתיאור המעבר ממין למין במאה ה-19, נגזר מהמילה to evolve, דהיינו להתפרש (כמו פרישה של מגילה מגוללת). כמודל שימש תהליך ההתפתחות העוברית, שהנו תהליך סדיר של התקדמות דרך שלבים קבועים ועוקבים, מתא הביצה המופרה עד לאורגניזם הבוגר, שהוא סיומו ותכליתו.

על פי הגירסה הפְּרֶפוֹרמַציוֹניסטית, ששלטה במאה ה-18, בעובר מקופל בצורה מיניאטורית האורגניזם של הדור הבא, ועל כן תהליך ההתפתחות העוברית אינו אלא גדילה הדרגתית שלו (כעין פרישה). על פי ההשקפה הפרפורמציוניסטית, בעובר המוקטן מצוי עובר קטן עוד יותר של הדור הבא, וחוזר חלילה. מכך, ומן האמונה הדתית, נובע שבנבט שבגופה של חוה אמנו היו מקופלים כל דורות האנושות העתידים להיוולד!

באנלוגיה לתהליך ההתפתחות העוברית, טענו האבולוציוניסטים כי גם ההיסטוריה של החיים, כפי שהתגלתה במאובנים בשכבות השונות, התרחשה בסדר מסוים, מפשוט למורכב: מחסרי-החוליות לדגים, לזוחלים, ליונקים ועד לאדם.

רעיון הפרוגרס – ההתקדמות – היה אחד הרעיונות הנפוצים בתקופת הנאורות במאה ה-18. רעיון זה היה קשור להישגי המהפכה המדעית של המאות ה-16 וה-17, לתגליותיהם של קופרניקוס, גליליאו, ניוטון ואחרים. רעיון הפרוגרס ביטא את אמונתו של האדם ביכולתו להסביר תופעות שלא הובנו בעבר, לנבא תופעות עתידיות ואף להשתלט על כוחות הטבע. הישגים אלה נתפרשו כעדות לכך שהאנושות הולכת ומתקדמת, ושההתקדמות עתידה להימשך בכל התחומים. לרעיון

הפרוגרס היתה זיקה להיסטוריציזם: הטענה שאפשר לגלות את החוקים שעל פיהם ניתן לנבא את העתיד, לא רק בתופעות הטבע, אלא גם בחברה האנושית. בטענה זו תמכו הוגים כאוגוסט קונט (Comte), גיאורג וילהלם פרידריך הגל (Hegel) וקרל מרקס. רעיון הפרוגרס השפיע והשתלב ברעיון האבולוציה הביולוגית, של השתנות המינים.

הרברט ספנסר (Spencer) קבע כי קיים חוק קוסמי של אבולוציה ופרוגרס, המתבטא בשינוי מהפשוט וההומוגני למורכב ולהטרוגני. הפרוגרס הוא אוניברסלי: ביקום, בעולם האורגניזמים, בהתפתחות האורגניזם הבודד (מתא הביצה המופרה ליצור הבוגר), בהיסטוריה וגם בתודעה האנושית. השפעתו הרבה של ספנסר, והאמונה הנפוצה בפרוגרס, הביאו לזיהוי שגוי של האבולוציה הביולוגית עם פרוגרס אפילו אחרי דארווין (שלא תמך ברעיון זה), והוא רווח למדי עד ימינו אלה.

חוקר הטבע הראשון שהגה את רעיון האבולוציה של המינים והציע מנגנון לקיומו היה הצרפתי ז’אן בטיסט למארק (Lamarck). למארק המיר את “סולם הטבע” הסטטי של אריסטו במושג דינמי, של שינוי בזמן, שנגרם מפעולתם של שני גורמים.

הגורם האחד הוא פרוגרס ועלייה הדרגתית במורכבות בהשפעת “כוח פנימי”: מהיווצרות החיים (בבריאה ספונטנית), להופעת יצורים פשוטים ההולכים ונעשים מורכבים ומושלמים יותר ויותר, ועד להופעת האדם; תהליך זה, לשיטתו של למארק, אינו מושפע מגורמי סביבה. הגורם האחר הוא הסתגלות הדרגתית לסביבה, כתוצאה משימוש או אי-שימוש באיברים השונים של האורגניזם בהתאם לצרכיו. שינויים הדרגתיים אלה עוברים בתורשה מדור לדור, הולכים ומועצמים, ובמשך הזמן הם יכולים לגרום לכך שמין-ביולוגי מסוים ישתנה למין אחר*.

* הרעיון של הורשת תכונות נרכשות היה רווח מאוד בתקופתו של למארק (וגם דארווין נזקק לו). אף על פי כן הוא נקשר, שלא בצדק, דווקא בשמו של למארק. הורשת תכונות נרכשות נשללה לאחר שהוכר מנגנון התורשה, ולאחר שנתגלתה מעורבותו של ה-DNA בעיצוב תכונות האורגניזם. אף על פי כן, נמשכת התמיכה ברעיון זה כמעט עד ימינו אלה, ורבים מסרבים לקבל את העובדה שפעילותו של האורגניזם במשך חייו אינה משפיעה על תכונות צאצאיו. בין התומכים הבולטים בהשקפה זו היו ברנרד שו וארתור קסטלר.
השקפה אבולוציוניסטית של פרוגרס רווחה גם בין אנתרופולוגים וסוציולוגים שמיקמו את גזעי האדם במערכת הייררכית, שבה הגזעים ה”פרימיטיביים” הם שלב מוקדם בתהליך הופעתו של האדם הלבן. כפי שהתבטא אחד ההוגים האנגלים: “האבולוציה התחוללה מן הקוף לקוף-האדם, דרך האירי, עד לג’נטלמן הבריטי!”

אבולוציה דארווינית

תרומתו המהפכנית של דארווין בספרו “מוצא המינים”, שהתפרסם ב-1859, לא היתה ברעיון האבולוציה של המינים-הביולוגיים כשלעצמו (אם כי הוא סיפק שורה של עדויות חשובות ומשכנעות מתחומים שונים לפעולת תהליך האבולוציה), אלא בהצעתו שהמנגנון המניע את התהליך הוא מנגנון נטורליסטי (או מטריאליסטי), בלא הסתמכות על הבורא או על כוחות לא-מזוהים כלשהם. כתוצאה מפעולתו של מנגנון נטורליסטי זה התקבלה גם תמונה של ההיסטוריה של החיים, השונה לחלוטין מן התמונה שהציעו האבולוציוניסטים שקדמו לדארווין, ואשר תמכו בפרוגרס אבולוציוני.

דארווין הסיק משפע של עדויות, מתחומים שונים, כי כל מיני היצורים החיים, ובהם האדם, התפתחו בתהליך אטי ורציף ממינים-ביולוגיים קודמים. (חשוב להבחין, כי תהליך אטי ורציף אין פירושו קצב קבוע. השאלה אם תהליך האבולוציה מתרחש באופן רציף או ב”קפיצות” בתקופות קצרות, בקנה-מידה גאולוגי, מעוררת בשנים האחרונות ויכוחים רבים בין הגאולוגים והפלאונטולוגים.) ברבות הימים, זכו המוצא המשותף והרציפות לאישור מחקרי, עם גילוי האוניברסליות של הצופן הגנטי. הרציפות של התהליך האבולוציוני פירושה, שכל שלב באבולוציה הוא שינוי של הקיים או תוספת לו.

הבסיס לשינוי האבולוציוני לפי דארווין הוא ההבדלים התורשתיים האקראיים בתכונות, הקיימים בין הפרטים של כל מין בטבע, וכן השינויים המתחוללים בסביבה (כולל שינויים נדירים ובעלי תוצאות קטלניות, כגון שינויים קיצוניים באקלים). המושג “אקראיות”, מושג מפתח בהבנת התיאוריה הדארווינית, נתפש לעתים קרובות בצורה שגויה. תהליך אקראי הוא תהליך שאינו מכוון למטרה כלשהי.
הקביעה שאירוע מסוים הוא אקראי היא קביעה המתייחסת לידיעה שלנו, שמשמעותה שלפי הבנתנו ההסתברות לקיומו של האירוע אינה ידועה, ומשום כך גם אינה ניתנת לניבוי (במיוחד מתעוררת הפליאה נוכח אירועים שהופעתם נראית לנו כבעלת הסתברות קטנה מאוד). יש המאפיינים תהליך אקראי כנקודת חיתוך בין שתי שרשראות של סיבתיוּת. חשוב להדגיש כי תהליך אקראי אינו מתרחש בלא סיבה, ואין בו חריגה כלשהי מחוקי הטבע.

חומר הגלם של תהליך האבולוציה הוא שינויים אקראיים בגנים – המוטציות (למעשה רק המוטציות המתרחשות בתאי המין, או בתאים שמהם עתידים להיווצר תאי מין). אין קשר מכוון בין סוג המוטציה לסוג השינוי שהיא מחוללת בתכונות האורגניזם. המוטציות מתרחשות כתוצאה מהשפעות סביבתיות שונות ובגלל היעדר דיוק מוחלט בשכפול ה-DNA בתהליך ההתרבות.
הרוב הגדול של המוטציות מקטין את הכשירות הביולוגית (שהיא מדד להצלחה הִתרבותית) של האורגניזם, ורק מיעוט זעיר מגדיל אותה; אך מיעוט זה הוא תנאי לקיום האבולוציה. בהקשר זה חשוב לציין שהיחידה הרלוונטית להופעת המוטציה ה”מועילה” היא האוכלוסייה, שהיא קבוצת אורגניזמים בני אותו המין-הביולוגי החיים באזור מסוים. בכל דור פועל (מחדש) תהליך הבירור הטבעי, ובורר את הפרטים המותאמים יותר לסביבה.

אבולוציה אינה אקראית

האבולוציה הביולוגית איננה אקראית. לצד התהליכים האקראיים פועל גורם מכוון – הבירור הטבעי היוצר את האדפטציות, שהן התואם בין האורגניזם לתנאי הסביבה ולאורח חייו. נוסף על תהליך הבירור הטבעי, קיים בבעלי-חיים תהליך של בירור מיני או זוויגי (sexual selection), הקשור ישירות לתחרות על השגת בנות/בני זוג בתהליך ההתרבות.

הבירור הטבעי והבירור הזוויגי הם התהליכים המכוונים היחידים באבולוציה. הבירור הטבעי אינו “כל-יכול”, כלומר אינו יכול להביא לכל תוצאה שהיא, אלא פועל במסגרת של אילוצים (constraints) שונים: ההרכב הכימי של האורגניזם, מגבלות מכניות (כגון מעמס) וכן האינרציה של התהליך האונטוגנטי (אונטוגנזה היא תהליך ההתפתחות של האורגניזם במהלך חייו. האונטוגנזה מורכבת מסדרת שלבים עוקבים קבועים; כל שינוי, בפרט בשלבים המוקדמים, עלול לגרום להרס מוחלט של האורגניזם).

קיום האילוצים האלה מסביר, בין היתר, את קיומן של כמה תבניות בסיסיות בעולם האורגניזמים (bauplan). bauplan הוא מונח המציין, שהאורגניזם הוא מערכת אינטגרטיבית של תכונות מבניות ותפקודיות. בעולם האורגניזמים קיים מספר מוגבל של תבניות יסוד. האם בתהליך האבולוציה יכולה תבנית אחת ליהפך לתבנית אחרת? לדוגמה, האם דינוזאור יכול להשתנות בתהליך האבולוציה לעוֹף? התשובה היא כן. האם דינוזאור יכול להשתנות ליונק? התשובה היא לא.

אותם אילוצים מסבירים גם את תופעת האבולוציה המקבילה (convergence), כלומר הופעת צורות דומות של אורגניזמים שאין ביניהן קשר אבולוציוני ישיר. דוגמה לאבולוציה מקבילה היא בעלי-חיים החיים באזורים שונים, ודומים דמיון רב אלה לאלה. הדוגמה המוכרת ביותר היא של שתי קבוצות גדולות של יונקים: חיות הכיס והיונקים בעלי השליה. כאן לפנינו סוגים דומים מאוד, אף ששתי הקבוצות התפתחו על יבשות שונות באופן בלתי תלוי במשך כ-50 מיליון שנה.

תופעה של הכחדה

נוסף על כל אלה, קיימות גם תופעות של הכחדה שאין להן שום קשר לפעולת הבירור הטבעי. דוגמה מפורסמת היא פגיעת המטאוריט בכדור-הארץ לפני כ-60 מיליון שנה, שבה נדון בהמשך בהקשר של הופעת האדם. כמו כן, מחקרים רבים מצביעים על העובדה שב-DNA מתרחשים שינויים שאין להם (עד כמה שידוע) השפעה על תכונות האורגניזם.

הבירור הטבעי נובע מכך שכושר הריבוי הטבעי של אורגניזמים עולה על כושר הנשיאה של הסביבה. התוצאה היא “מלחמת קיום” בין הפרטים, שבה שורדים ומתרבים בקצב מהיר יותר הפרטים המותאמים יותר לתנאי הסביבה ולאורח החיים, בעוד האחרים נכחדים (או מתרבים בקצב אטי יותר).

בתהליך הבירור הטבעי אין שום ישות מבררת, אלא זהו מנגנון מכניסטי ו”עיוור”, בלא ראיית עתיד. תהליך הבירור הטבעי הוא תוצאה בלתי נמנעת של קיום וריאביליות (הבדלים בין פרטים), תורשה ו”מלחמת קיום”. תהליך הבירור הטבעי הוא תהליך הצטברותי. כל המינים-הביולוגיים, ובהם מין האדם, התפתחו באופן זה. תובנה זו שוללת את ההפרדה המסורתית, ככל שהיא נוגעת למוצא, בין האדם ויתר היצורים החיים.

הודות לתורשה, הפרטים השורדים ובעלי הכשירות (ההצלחה ההתרבותית) הגדולה יותר מעבירים את תכונותיהם לצאצאיהם, וחוזר חלילה. במהלך הדורות ובהשפעת גורמים נוספים, כמו בידוד גאוגרפי או אקולוגי, וכן כתוצאה מנדידה של פרטים מסוימים של המין-הביולוגי לסביבה חדשה, חלה במשך הזמן השתנות של מינים והתפצלות של מינים, ונוצרים סוגים, משפחות ויחידות סיסטמטיות מקיפות יותר.

דחייה של השקפה תכליתנית

התיאוריה הדארווינית על האבולוציה דוחה את ההשקפה התכליתנית, של תהליך המתקדם בהכרח מיצורים פשוטים לאדם. (למעשה, אם נבחר בגישה תכליתנית, אזי כיוון שיותר מ-99.9% של המינים-הביולוגיים שחיו אי-פעם על פני כדור-הארץ נכחדו, אפשר לטעון שהתכלית של כל מין היא להיכחד!) לפי דארווין, לתהליך האבולוציה אין כל כיוון שנקבע מראש. התהליך הוא “פתוח” ו”אופורטוניסטי” במסגרת האילוצים השונים ותנאי הסביבה.

תיאור הולם של ההיסטוריה של החיים על פני כדור-הארץ (הפילוגנזה) הוא “עץ”, ולא “סולם” עם האדם בראשו. ה”עץ” הולך ומסתעף באופן חוזר ונשנה, בצורה לא-סדירה, ומין האדם, ה-Homo sapiens, הוא בקצה אחד הענפים (מודל העץ מתאים גם משום שלעץ יכולים להיות ענפים מתים).

כל ענף משתנה בתהליך של אדפטציה והתמחות, ושום ענף אינו מייצג מסלול המכוון למטרה כלשהי. התיאוריה הדארווינית שוללת את האנלוגיה להתפתחות העובר. בניגוד להתפתחות הפרט, המושתתת על קיום “תכנית” גנטית, ביצור ה”קדמון” לא היתה כל הוראה להופעת האדם, או כל יצור אחר.

האם ההיסטוריה של החיים היא התקדמות?

האם תולדות החיים הם בגדר התקדמות?* אם הכוח המכוון היחיד באבולוציה הוא הבירור הטבעי והבירור הזוויגי, המביאים להיווצרות האדפטציות, מדוע לאחר החיידקים (שנוצרו לפני כ-3.8 מיליארד שנים) נוצרו גם אקליפטוסים, פילים ובני-אדם? החיידקים מותאמים לסביבתם לא פחות מהפילים לסביבתם.

התשובה הכללית היא: בירור טבעי + זמן + תנאים משתנים (במסגרת האילוצים שתוארו קודם). צירוף זה יצר במשך אלפי מיליונים של שנים את המגוון העצום של עולם היצורים החיים. איננו מכירים, ואין צורך להניח שקיימים, גורמים נוספים כלשהם שפעלו בתהליך. מובן שאי-אפשר להוכיח, שלא קיים גורם או גורמים משפיעים נוספים, כשם שאי-אפשר להוכיח שלא קיימות רוחות או מכשפות; אי-אפשר להוכיח קביעה שלילית.

מן הדין להזכיר כאן את התיאוריה של סטיוארט קאופמן (Kauffman) ועמיתיו, של היווצרות סדר באופן ספונטני במערכות דינמיות מורכבות. קאופמן ועמיתיו מציעים שבארגון העולם הביולוגי קיים עוד גורם, נוסף על הבירור הטבעי. לדעתם, סדר יכול להיווצר הודות לתכונות הבסיסיות של החומר במצבים מסוימים, והודות לעקרונות ארגון, וזהו הבסיס שעליו פועל הבירור הטבעי. גישה זו היא גישה תיאורטית המחפשת דמיון בין התארגנות של מערכות פיזיקליות, ביולוגיות וחברתיות.

שלבים בעלי חשיבות מכרעת בעליית המורכבות של היצורים החיים במהלך האבולוציה הם “פלישה” של חיידקים מסוימים לתוך תאים אחרים, שיצרה שותפות (סימביוזה) ביניהם. החיידקים הפולשים הפכו לאברונים תוך-תאיים משני סוגים – מיטוכונדריה וכלורופלסטים (וראו: ד”ר דרור בר-ניר, “על חיידקים והחיים בנוכחות חמצן”, “גליליאו” 103).

הופעת אברונים אלה תרמה תרומה מכרעת להיווצרות התא האיקריוטי, שהוא יחידת המבנה של היצורים הרב-תאיים. מחקר חלוצי ומהפכני בתחום זה ערכה החוקרת לין מרגוליס (Margulis). ולבסוף, הביולוגית הישראלית אווה יבלונקה (Jablonka) ערכה מחקרים חדשניים בדבר חשיבותה של העברת מידע אפיגנטית (שלא באמצעות הגנים) אלא על-ידי מבנים תאיים אחרים בתהליך האונטוגנזה (התפתחות הפרט). העברת מידע בדרך זו תרמה, קרוב לוודאי, גם היא לתהליך האבולוציוני.

תהליך בלתי הפיך
התהליך האבולוציוני הוא בלתי הפיך, ואי-ההפיכות היא אחד הגורמים האחראים לכיווניות של ה”ענפים” האבולוציוניים: רצף של שינויים אקראיים, המשפרים את האדפטציות ומאפשרים התמחויות שונות באורח החיים. ג’ון מיינרד סמית (Maynard Smith) ואאורס שתמרי (Szathmary), בספרם The Origin of Life, מתארים את ה”שינויים העיקריים” (major transitions שהתרחשו במהלך האבולוציה.

בשינויים אלה היתה חשיבות גדולה לאופן שימור המידע ולאופן העברתו מדור לדור, שהלכו ונעשו מורכבים יותר: מולקולות של DNA; כרומוזומים בתוך גרעין; מערכות של ארגון חברתי; ובאדם – שפה סימבולית ותורשה תרבותית (נוסף על תורשה גנטית).
הפלאונטולוגים חוקרי המאובנים מצאו מגמות שונות באבולוציה. מחקריו של ג’ון בונר (Bonner) הצביעו על עלייה בגודל הגוף, עלייה בדרגת הדיפרנציאציה ועלייה במורכבות; על שימוש יעיל יותר באנרגיה, קליטת מידע מהסביבה ועיבודו, ואופני התרבות יעילים יותר; ועל עליית המורכבות של היצורים המורכבים ביותר בכל קבוצה במשך הזמן. הפלאונטולוג המפורסם ג’ורג’ גיילורד סימפסון (Simpson) תיאר את ההבדל המהותי בין מגמות לחוקים. המגמות השונות מאפיינות תקופות מוגבלות בלבד; הן נעצרו ואף שינו את כיוונן, בהתאם לשינויים בתנאי הסביבה.

גורם נוסף האחראי למגמת העלייה במורכבות לאורך האבולוציה הוא ההתפשטות האקולוגית. האורגניזמים הראשונים חיו, קרוב לוודאי, באזור מצומצם של לגונות בוציות. משם התפשטו לאוקיינוסים הפתוחים, ורק לאחר מיליונים רבים של שנים, אכלסו גם את היבשות.

התפשטות זו קשורה לגידול במספר המינים בפעולת משוב – מינים מסוימים גורמים לשינויים אקולוגיים המאפשרים את קיומם של מינים אחרים. פליטת החמצן על-ידי חיידקים פוטוסינתטיים אפשרה את הופעתם של היצורים האירוביים (הזקוקים לחמצן חופשי). הופעת הצמחים אפשרה את הופעת בעלי-החיים אוכלי הצמחים, ולאחר מכן, את הופעתם של בעלי-חיים אחרים הניזונים מהם.
מוסכם שבראייה כוללת, בתהליך האבולוציה, עלתה רמת המורכבות של האורגניזמים (שאפשר להגדירה לפי מספר החלקים השונים שמהם בנוי האורגניזם ודרגת הדיפרנציאציה שלהם) ב”ענפים” רבים (בנושא זה, בין היתר, עסק הביולוג דניאל מק-שיי, McShea).

ירידה במורכבות

בד בבד, קיימות גם תופעות של ירידה במורכבות ושל ניוון, כגון בטפילים. העלייה במורכבות בולטת במיוחד בשלבים המוקדמים של האבולוציה, כאשר משווים את היצורים החד-תאיים הראשונים עם אלה שהשתלשלו מהם מאוחר יותר, ועם תכונות היצורים הרב-תאיים.

היצורים החיים הראשונים שהופיעו על פני כדור-הארץ לפני כ-3.8 מיליארד שנה היו יצורים חד-תאיים (חיידקים) בלא גרעין ובלא מבנים תוך-תאיים, הפרוקריוטים. כ-2 מיליארדי שנה מאוחר יותר, הופיעו יצורים חד-תאיים מורכבים בהרבה, בעלי גרעין ומבנים תוך-תאיים (כתוצאה של תהליך הסימביוזה בין פרוקריוטים שהוזכר). חד-תאיים מורכבים אלה נקראים איקריוטים. מאיקריוטים חד-תאיים השתלשלו כל היצורים הרב-תאיים, ובהם הצמחים ובעלי-החיים.

הסבר טריוויאלי לעלייה במורכבות הוא העובדה, שהיצורים הראשונים שנוצרו על פני כדור-הארץ היו פשוטים (מורכבות מינימלית), ולכן כל שינוי שהוא הביא בהכרח לעלייה במורכבות – כפי שציין המדען ומחבר ספרי המדע הפופולרי סטיבן ג’יי גוּלד (Gould) בספרו “יד מלאה”. לגבי אורגניזמים מפותחים השייכים לקבוצות שונות (כגון צמחים ופטריות), אין לנו מדד להשוואת דרגות המורכבות שלהם.

הביולוג הבריטי החשוב ג’וליאן הקסלי (Huxley) הבחין בין שיפורים ספציפיים, המסגלים קבוצות מסוימות של אורגניזמים לאורח חיים ייחודי, בגומחה אקולוגית צרה, ובין שיפורים כלליים, שהם לדעתו התקדמות. בדרך-כלל, תהליך השיפור מסתיים בהתייצבות, ובמקרים רבים – בהיכחדות. בקבוצות רבות של אורגניזמים, הסתגלות (adaptation) מונעת את כושר ההסתגלות לתנאים משתנים (adaptability). רוב השיפורים באבולוציה הם שיפורים ייחודיים.

ואולם, כאשר חל שיפור בתפקוד מרכזי, ונוצר מנגנון ביולוגי שיש בו חידוש בקנה מידה גדול, כגון אופן הזנה חדש, ארגון חדש של האורגניזם (כמו היווצרות היצור הרב-תאי) או תופעה “מהפכנית” כמו תודעה (mind), יש בכך, לדעת הקסלי, משום התקדמות. לפי המדד הזה, האדם מצטיין בכושר הסתגלות גבוה, מה שמאפשר לו קיום בטווח רחב מאוד של סביבות.

זאת איננה דעתו של ג’ון בארטון סנדרסון הולדיין (Haldane): “השינוי מהקוף לאדם סביר שייראה כשינוי לרעה בעיני הקוף. קוף הוא בהחלט בעל-חיים משביע רצון. אך ייתכן שהוא (אדם) לא ייראה כשיפור גם בעיניו של מלאך. בהשוואה לקוף שהנו יצור שאורח חייו משופר למדי, ייראה האדם בן ימינו טיפוס רציונלי רק במידה חלקית ולפיכך יצור פגום למדי”*.

אחד הגורמים הקוטעים את קיומן של מגמות (שינוי מתמשך ורציף לאורך תקופה ארוכה) באבולוציה הוא ההכחדות. בהיסטוריה של החיים התרחשו הכחדות רבות-היקף. סטיבן ג’יי גולד גורס כי בפרספקטיבה של תקופות ארוכות, שורדים לא המותאמים ביותר, אלא בני המזל. “אם ההכחדה יכולה לחסל 90% מכלל המינים, פירוש הדבר שקבוצות שלמות נכחדות בשל ביש מזל”*.

הכחדה הופכת כל “הישג” אבולוציוני לבר-חלוף. גולד מייחס חשיבות רבה לגורם המקריות באבולוציה; לו תהליך האבולוציה היה מתחיל מראשיתו, ההסתברות שאותם היצורים היו נוצרים בשנית היא אפסית. לפני 65 מיליון שנה פגע מטאוריט בכדור-הארץ וגרם להכחדה המונית.

“מנקודת השקפתנו האנושית, פגיעה זו היא מן המאורעות החשובים הגדולים ביותר בדברי כדור-הארץ. לולא אירעה התנגשות זו, היו היונקים הגדולים ביותר החיים כיום דומים ליצורים דמויי-החולדות שהתרוצצו לפני 65 מיליון שנה בניסיון להימנע מלהיות טרף לדינוזאורים”. אירוע זה מהווה, לדידו של אדם מאמין, עדות להתערבות ההשגחה העליונה, כפי שמעיד הציטוט הזה: “כמובן, יהודי מאמין רואה ב’מזל’ כזה אות ברור לפעילות השגחת הקב”ה…”.

ארנסט מאייר (Mayr), מחשובי חוקרי האבולוציה, כתב בספרו האחרון (בשנות התשעים לחייו): “אין שום עדות לכך שבהיסטוריה של החיים קיימת מגמה אוניברסלית להתקדמות. כאשר חלה התקדמות היא איננה אלא תוצר לוואי של שינויים שהם פרי פעולת הבירור הטבעי”.

התאוריות שניסו לסתור את דארווין

במחצית השנייה של המאה ה-19 התפרסמו תיאוריות אנטי-דארוויניות שונות, שניסו להוכיח כי קיים בורא תבוני ולא מדובר בתהליך מכאני חסר משמעות

 

גם אחרי פרסום “מוצא המינים”, היו חוקרים רבים שהתנגדו לדארווין, ולרעיון שהגורם היחיד המכוון את האבולוציה הוא הבירור הטבעי (והזוויגי); וכן נמשכה התמיכה ברעיון האבולוציה הפרוגרסיבית ובתיאוריות המתבססות על פעולת כוחות פנימיים שונים, בלתי מזוהים, שהניעו את התהליך.

 

הביולוג הגרמני הידוע ארנסט הקל (Haeckel), שראה עצמו דארוויניסט, יצר מודל של מעין פשרה – עץ בעל גזע מרכזי העולה לכיוון האדם, וענפים צדדיים משניים בעלי חשיבות פחותה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התפרסמו תיאוריות אנטי-דארוויניות שונות. אחת התיאוריות על אבולוציה המונעת על-ידי “כוח פנימי” היא התיאוריה של מחזורי חיים. אלפיאוס הייאט (Hyatt) טען כי לשושלות אבולוציוניות, כמו לפרטים, יש מחזור של נעורים, בגרות, זקנה ומוות (כיליון). השקיעה והכיליון מתוכנתים בתוך תולדותיו של כל מין ומין.

קרני האייל הביאו להכחדתו

תיאוריה אחרת שהיתה פופולרית למדי בקרב ביולוגים בתקופה זו (וגם מאוחר יותר) היא האורתוגנזה, המבוססת על פעולת כוח פנימי: תכונות מסוימות, מרגע שנוצרו, שוב אינן בנות-בלימה, והן מוליכות בהכרח לכיליון בתוקף נחיתות תכנונית הולכת וגדלה. דוגמה מפורסמת היא הכחדתו של האייל האירי בעל הקרניים הענקיות.

על פי תיאוריה זו, קרני האייל המשיכו לצמוח עד שהיו לנטל כבד, ולבסוף הביאו להכחדת האייל. כיום מקובל לחשוב כי זוהי פרשנות שגויה; כיליון הוא גורלם של מרבית המינים, בדרך-כלל משום שאינם מצליחים להסתגל במהירות גדולה די הצורך לתנאים המשתנים של האקלים או התחרות, ואין שום סיבה להוציא מכלל זה את הצבי האירי, בעל הקרניים הגדולות (על נושא זה כתב סטיבן ג’יי גולד בספרו הידוע “מאז היות דארווין”).

הכוח המכוון

אחד מנציגיה המודרניים, בני המאה ה-20, של תפישת האבולוציה כתהליך המתקדם לקראת מטרה היה הפלאונטולוג וכוהן הדת הישועי הצרפתי טילארד דה-שרדין (de-Chardin Teilhard). ספרו The Phenomenon of Man (1955) זכה להצלחה גדולה בציבור הרחב, אולי בגלל נימתו האופטימית, שהיתה יוצאת דופן בעת פרסומו.

לדעתו של דה-שרדין, סיפור הבריאה התנ”כי מתאר את מטרת הבריאה, אם כי לא את המהלך המדויק של האירועים. לפי השקפתו (שהושפעה הן מספנסר והן מהפילוסוף הישראלי שמואל הוגו ברגסון), ההתקדמות טבועה ביקום, והיא תהליך המתרחש בשלבים. כל שלב מתגלם ברמת ארגון גבוהה יותר בהשוואה לשלב הקודם. בשלב הראשון, פעל ה”כוח המכוון” על העולם האי-אורגני; לאחר הופעת היצורים החיים, על העולם האורגני; ולאחר הופעת האדם – על רוח האדם, לפי המינוח של דה-שרדין – על הנואוספרה (nous מיוונית, תודעה). תהליך האבולוציה עתיד להסתיים ב”נקודת האומגה” ((Omega point, המזוהה עם ישו הנוצרי.
טיעוניו של טילארד דה-שרדין אינם מדעיים, והם מלאי ספקולציות חסרות בסיס, מיסטיקה ותיאולוגיה. רוב הביולוגים האבולוציוניסטים המודרניים מסתייגים ממנו, ואף מזלזלים בדעותיו, למעט ג’וליאן הקסלי, שכתב הקדמה אוהדת לתרגום האנגלי של ספרו. גם שמואל הוגו ברגמן כתב על הגותו מאמר אוהד. הגנטיקאי הדגול תיאודיסיו-תיאודור דובז’נסקי (Dobzhansky), שהיה נוצרי מאמין, משבח אמנם את דה-שרדין, אך מציין כי: “ברור שאלה דברי השראה של מיסטיקן, ולא היסק מנתונים מדעיים…”. ביקורת קטלנית על ספרו של דה-שרדין כתב הביולוג וחתן פרס נובל באימונולוגיה פיטר מדאואר (Medawar).

אין מתכנן אינטיליגנטיתומך אחר ברעיון הפרוגרס באבולוציה היה הפילוסוף היהודי-צרפתי הנודע אנרי ברגסון (Bergson), שהיה בעל השפעה ניכרת בחוגים רחבים (בזכות הגותו הפילוסופית הכללית). ספרו החשוב בתחום זה, “אבולוציה יוצרת”, ראה אור בצרפתית ב-1907. ברגסון טען שבטבע אין מתממשת תכנית הרמונית, ושאין תקווה לגלות את ידו של מתכנן אינטליגנטי בהיווצרות כל מין-ביולוגי.
ההיסטוריה של החיים היא התקדמות, אך בצורה לא-סדירה, משום המתח הקבוע הקיים בין כוח החיים היצירתי, élan vital, והחומר הדומם האינרטי, שעליו הוא פועל ביצירת היצורים החיים. כוח החיים הוא הגורם לצורות החיים לעלות לרמות גבוהות יותר ויותר, ובסופו של דבר הוא מתבטא בהופעת המודעות. רעיונות “אבולוציוניסטיים” דומים נפוצים בימינו גם בתרבות העממית, ומשתלבים במגוון תורות ספיריטואליסטיות של הניו-אייג’.

מוצא האדם ותכונותיו המנטליות

להנחה שהאדם הוא מחוץ לגדר הטבע היו שותפים פילוסופים שונים זה מזה כאריסטו, דקארט וקאנט. כיום אין לנו ספק שגם מין האדם, Homo sapiens, נוצר, ככל המינים-הביולוגיים, בתהליך האבולוציה. קביעה זו אינה שוללת את העובדה שלאדם יש תכונות ייחודיות, ובמיוחד כשרים קוגניטיביים מפותחים וייחודיים.

ייחודיות זו אכן מעוררת פליאה, ועל המדע להתמודד עם הדרמה, המיסטיקה והרומנטיקה האופפים אותה. בדומה לכל מין-ביולוגי, האבולוציה של האדם היא תוצאה של צירוף אירועים אקראיים, שהתרחשו בזמן מסוים במקום מסוים, ושפעלו מסגרת התהליכים האבולוציוניים המוכרים. יחד עם זאת, אין להתעלם מן ההבדלים הגדולים הקיימים בינינו ובין המין הקרוב אלינו ביותר, השימפנזים. בין היתר, אנחנו כותבים ספרים עליהם ולא הם עלינו!

בתקופתו של דארווין, ה”חוליה החסרה” בין הקוף והאדם נחשבה לבעיה מטרידה. מאז מותו הלכו והתגלו, וממשיכים להתגלות, מאובנים של מינים רבים – לפי אחת הגרסאות, מספרם הוא לפחות שבעה-עשר (!) מינים שחיו בעבר ונכחדו, והם הממלאים את ה”חלל” שבינינו ובין השימפנזים.
קרוב לוודאי שהאב המשותף לנו ולשימפנזים (המין הקרוב אלינו ביותר מבחינה אבולוציונית) חי לפני 6-7 מיליון שנה באפריקה. בין המינים הקדומים שהתגלו, שמהם התפתח (לאחר מיליוני שנים והסתעפויות שונות) מין האדם, נמצא מין שכונה Australopithecus afarensis.
מין זה התייחד בכך שהיה זקוף והלך על שתיים (המאובן המפורסם ביותר של מין זה הוא “לוסי”). שינוי זה היה תוצאה של ירידה מהעצים ומעבר לחיים בסוואנות הפתוחות – שינוי באורח החיים שנבע משינויים אקלימיים שחלו באזור זה. ההזדקפות הרחיבה את שדה הראייה של מין זה ואפשרה התגוננות יעילה יותר מטורפים.
הליכה על שתיים לעומת הליכה על ארבע איננה בהכרח “התקדמות”, אלא יש לראותה כחלופה. ההזדקפות היתה מלווה בשינויים אנטומיים ניכרים, שאפשרו את שחרור הידיים לשימוש בכלים, ולאחר מכן ליצירת כלים. הכושר המניפולטיבי ויכולת הקואורדינציה כוננו בהמשך הזמן את העולם האנושי ואת התרבות. ה-Australopithecus afarensis היה בעל מוח קטן (בדומה לזה של קופי-האדם), ולפי העדויות לא השתמש בכלים. המין הראשון שהתגלה שהשתמש בכלים (Homo habilis) הופיע לפני כ-2 מיליון שנה.

ההחלל בינינו לבין השימפנזים – תוצא ההכחדה

אין לראות במינים השונים של ההומינידים (המינים המשתייכים למשפחת האדם) שנתגלו מאז דארווין את ה”חוליה החסרה” שהובילה לאדם, אלא מינים שחיו בזכות עצמם, חלקם במשך תקופות ארוכות. ביניהם היו מינים קרובים יותר לאדם ומינים אחרים קרובים פחות. כל המינים האלה נכחדו. ה”חלל” הגדול הקיים בינינו ובין השימפנזים הוא תוצאה של הכחדה.

העובדה שלמינים אלה אין צאצאים חיים כיום היא תוצאה של גורמים אקולוגיים, של תחרות בין מינים ושל גורמים נוספים. אילו אחד המינים האלה היה שורד, לא היה ה”חלל” שבינינו ובין השימפנזים כה גדול. בניסוחו של רוברט פולי (Foley): “לו היה מתגלה באזור נידח כלשהו באפריקה פרט חי המשתייך למין Australopithecus afarensis, אחד מ’אבותינו’ (או נכון יותר מ’בני-דודינו’) האבולוציוניים, היינו בדילמה, האם לשלוח אותו לבית-הספר או לגן-חיות”*.

אבות האדם היו, קרוב לוודאי, יצורים חלשים יחסית ונטולי הגנה. תהליכי הסתגלותם לא התרחשו בדרך של התפתחות כשרים ייחודיים, כמו כוח פיזי רב, יכולת ריצה מהירה או חושים חדים במיוחד. הסתגלותם התרחשה באמצעות יכולת קוגניטיבית מפותחת: כושר למידה וזיכרון, פיתוח תקשורת יעילה, כושר המצאה וכן שיתוף פעולה.

אחד המדדים ליכולת הקוגניטיבית הוא נפח המוח, הקשור לנפח הגולגולת. כאשר משווים את נפח הגולגולת של מינים שונים, לאחר שאבות האדם נפרדו מקופי-האדם, מגלים עלייה דרמטית בנפח המוח, מנפח של כ-450 סמ”ק ב-Australopithecus afarensis עד כ-1,400 ב-Homo sapiens. הדעה המקובלת כיום היא שעלייה זו בגודל המוח, ובד בבד עלייה באינטליגנציה, היתה הסתגלות לחיים חברתיים אינטנסיביים ולתחרות חברתית. לפי ניסוחו של הביולוג האנגלי ריצ’רד דוקינס.

האבולוציה היא תהליך מכניסטי נטול משמעות

היכולת התבונית, כושר ההפשטה והחשיבה המתמטית של האדם (ובמיוחד של אנשים מסוימים!) עדיין מעוררים פליאה. מעניין לציין שאלפרד ראסל ואלאס (Wallace), שהגה את התיאוריה על האבולוציה באמצעות הבירור הטבעי באופן בלתי תלוי בדארווין ובאותה התקופה, חלק על דארווין לגבי מוצא התכונות המנטליות הגבוהות של האדם. הוא הסכים איתו שהתכונות הגופניות אכן התפתחו בתהליך הבירור הטבעי, אך טען שתכונות כמו חשיבה מופשטת או חוש אסתטי הן פרי התערבות כוח עליון.

למסקנה דומה (כנראה מנקודת מוצא אמונית) מגיע ההיסטוריון ופילוסוף המדע הישראלי מנחם פיש, שכתב: “מה שעשוי כן להעיד על מציאותו וכוחו של האל, כלומר על אינטליגנציה האמורה להיות היוזמת והאחראית למציאות הפיזיקלית והאורגנית המוכרת, הרי זה (א) קיומו של המכלול הסבוך… ו(ב) עובדת היותנו, כפי הנראה, בעלי כושר תבוני מופלא ללמוד ולדעת אותו – את המכלול הזה (של חוקי הטבע…)*.
גוּלד שולל אפשרויות אלה, ומסביר גם את הופעת התכונות המנטליות הגבוהות במסגרת התיאוריה האבולוציונית. בהסברו יש “תפקיד” נוסף לאקראיות.
“הברירה הטבעית יכולה לבנות איבר ‘בשביל’ תפקוד מוגדר… אבל ה’תכלית’ הזאת אינה קובעת בהכרח את מלוא כישוריו של האיבר… מוחותינו הגדולים יכלו להיברא מלכתחילה בשביל… כישורים חיוניים לאיסוף מזון, לחִברות… אבל הכישורים האלה אינם ממצים את גבולות היכולת של המכונה המורכבת הזאת (המוח). למרבה המזל גבולות אלה מחזיקים בתוכם, בין שאר הדברים, גם יכולת לכתוב, בין רשימת קניות (שכולנו מסוגלים להוציא מתחת ידינו) ובין אפוס רחב היקף (שרק מעטים מאיתנו אכן יוכלו לחברו)”.

* גולד, ג’.ס. בוהן הפנדה. תרגום עמוס כרמל. הוצאת דביר, 1990 (המקור האנגלי, 1980). עמ’ 54.

* התהליך האבולוציוני, שהוא תהליך מכניסטי בלא משמעות, יצר יצור בעל שפה סימבולית, מודעות ומודעות עצמית, בעל תחושה סובייקטיבית חזקה, שביכולתו לפעול על פי שיקול דעת ובחירה חופשית והמחפש משמעות.

יוסף נוימן שנפטר באפריל 2017 היה פרופסור (אמריטוס) לביולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו “מותר האדם” – האבולוציה של התודעה” קשור לנושא המאמר.

הכתבה נערכה מחדש ב-4/5/2018