פרנץ קפקא על הפחד שלו מעכברים במכתב שנמכר לאחרונה ב-100 אלף אירו: "הייתי מספר את הסיפור התלמודי אחרת"

ד"ר אביעד סטולמן, אוצר אוסף היהדות בספריה הלאומית בירושלים כותב על המכתב שעסק בפחד של קפקא מעכברים, פחד שמצא לו תימוכין בסיפור תלמודי.

ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך קנה בדצמבר 2012 תמורת סכום של 100 אלף אירו מכתב נדיר משנת 1917 של הסופר הצ'כי פרנץ קפקא, אשר הוצע למכירה פומבית בגרמניה. ככל הנראה, המכתב היה בעבר חלק מהעיזבון של מקס ברוד, ידידו של קפקא, אשר לאחרונה קבע בית משפט כי יש להעבירו לספרי הלאומית בירושלים.

ד"ר אביעד סטולמן, אוצר אוסף היהדות בספריה הלאומית בירושלים כותב על המכתב שעסק בפחד של קפקא מעכברים, פחד שמצא לו תימוכין בסיפור תלמודי.

"הייתי מספר את הסיפור התלמודי בדרך אחרת"
מאת ד"ר אביעד סטולמן

במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בין הספרייה הלאומית לבנותיה של אסתר הופה ז"ל, נשאלתי לא אחת, על ידי כלי תקשורת מהארץ ומחו"ל, מדוע מוצאת הספרייה הלאומית עניין בארכיונו של קפקא, ובפרט, מדוע אנו רואים בו חלק מאוסף יהדות. ובכן, לפני פחות משבועיים רכש הארכיון הגרמני הספרותי הלאומי מכתב בודד שכתב פרנץ קפקא לידידו מקס ברוד (עופר אדרת, "מכתב נדיר בו חושף קפקא את הפחד שלו מעכברים נקנה על ידי גרמניה", הארץ, 08.12.2012). המכתב בן ארבעת העמודים, שנלקח מעיזבונו האישי של ברוד השייך על פי צוואתו לספרייה הלאומית, נרכש בסכום אגדי: 96,000 אירו. דומני שעיון בתוכנו של מכתב זה הכתוב גרמנית, מסוגל לספק תשובה לשאלה מסקרנת זו: האם היה משהו יהודי בכתיבתו של פרנץ קפקא.

המכתב המדובר בו חשף קפקא את פחדו מעכברים עורר עניין רב, אך עם כל הכבוד, musophobia היא מן הפחדים השכיחים ביותר בקרב בני אדם. מה שהרבה יותר מעניין, היא העובדה שהמכתב מכיל התייחסות מרתקת של קפקא אל טקסט תלמודי. על אף העובדה שהמכתב התפרסם לפני כחצי יובל שנים, דומה שמעולם לא הבחינו קוראיו, גם לא אלו שניסחו את ההודעה לעיתונות מטעם הארכיון הגרמני שרכש אותו, שבסיומו של המכתב מצוי ניסוח מחודש ומקורי של מדרש אגדה תלמודי. הניסוח הקפקאי מעיד לא רק על היכרות טובה עם הטקסט התלמודי, אלא גם על הבנה עמוקה שלו.

מדרש האגדה התלמודי שאליו התייחס קפקא במכתבו לברוד, מבקש לבטא את הרעיון, שלאחר התמודדות מוסרית כושלת, הכאב הוא רב. בראייה לאחור, האדם מבין כי במאמץ קל היה מסוגל להתגבר ולעמוד באתגר. תובנה פסיכולוגית עמוקה זו מיוחסת בתלמוד הבבלי לרבי יהודה: "לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה; הללו בוכין והללו בוכין: צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?!" (סוכה נב ע"א).

עמדתו המפתיעה של רבי יהודה היא שגם מי שהצליח לעמוד בהתמודדות המוסרית, בוכה. מדוע יבכה מי שצלח והביס את הקושי? על כך השיב רש"י בפירושו: "שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם". לדעת רש"י, ההיזכרות בקושי ובצער שנבע מן ההתמודדות המוסרית, גורמת לאותם צדיקים לבכות. כמו אדם שנזכר בטראומה שעברה עליו בימי עלומיו והוא בוכה, כך בוכים הצדיקים, בזכרם "את הצער שהיה להם לכבוש הרשע הזה". מובן כי פירוש זה אינו נטול קשיים, שהרי הצער עבר, והיה ניתן לצפות שתודעת ההצלחה ושיכרון הניצחון ישמחו את האדם. מי שסיים מסלול מפרך, שמח הוא או בוכה?

בסוף מכתבו של קפקא, המתייחס לרושם שהותירו בו מכתביו האחרונים של ברוד, ניתן למצוא התמודדות מעניינת עם הקושי שבפירוש רש"י. קפקא וברוד התכתבו כמעט מדי יום, והאחד מודע היה להלכי נפשו של השני, ואת הערתו של קפקא: "דרך אגב: אתה לא מיילל כל רגע", יש לקרוא בהקשר זה. מכאן, בכושר האסוציאציה הקפקאי-תלמודי ביטא קפקא משהו על היללה והבכי: "הייתי מספר את הסיפור התלמודי בדרך אחרת: הצדיקים בוכים, מפני שמאחוריהם סבל רב, כך הם האמינו, ועתה הם רואים שזה היה כלום לעומת מצבם העכשווי. אבל הרשעים: כלום יש כאלה?". לדעת קפקא, הצדיקים בוכים לא מפני הסבל שעבר עליהם, אלא מפני הסבל הנוכחי שאופף אותם!

מהו אותו סבל נוכחי? אפשר שבדבריו, מכוון קפקא למאמר תלמודי נוסף המיוחס לרבי לוי, ומופיע בעמוד האחרון של מסכת ברכות (סד ע"א, כאן על פי כתב יד אוקספורד): "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לעתיד לבוא". התמודדות הצדיק היא בלתי פוסקת, ודרגת הקושי שהיא מציבה, "מישיבה לישיבה, וממדרש למדרש" (רש"י), ועמה הסבל, עולה בהתמדה. לדעתי, קביעתו של קפקא בעניין הרשעים, "כלום יש כאלה", לא נבעה מאופטימיות יתירה, אלא דווקא מתוך הייסורים והלבטים, וההתמודדות הסיזיפית שהיו מנת חלקו. פירושו של קפקא, אולי בעקבות רש"י, מזכיר את האנקדוטה הידועה על אלברט איינשטיין, שהשיב לילדה שהתקשתה במתמטיקה: "אל תהיי מודאגת מן הקשיים שלך במתמטיקה – אני מבטיחך כי שלי גדולים יותר".

זו אינה הפעם היחידה שקפקא התייחס בכתביו לתלמוד, ואין הדבר מפתיע, לאור היחשפותו של קפקא אל הספרות התלמודית-מדרשית. שש שנים קודם לכתיבת מכתב זה לברוד, הזכיר קפקא ביומנו האישי (יומן, 5 באוקטובר 1911) את הריתמוס התלמודי שאליו נחשף. בסוף שנות החמישים השתתף הסטודנט אהרן אפלפלד בחוג בית ברחביה שאירח את מקס ברוד. ברוד טען בפני הנוכחים כי קפקא היה סופר יהודי לא רק מפני שהוריו וחבריו היו יהודים, ואפילו לא מפני שהיו לו כיסופים עמוקים לשירה ולתיאטרון ביידיש, לעברית ולהגות היהודית. לדעת ברוד, מהות יצירתו של קפקא היא יהודית: "מיהו אותו נאשם על לא עוול בכפו, נע ונד בין בתי-המשפט אחוז חרדה וצער, מיהו אם לא היהודי הנרדף" (עוד היום גדול, ירושלים תשס"א), ציטט הסופר אפלפלד את ברוד, ידידו הקרוב של קפקא.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן