פטנטים, רווחים ואנשים

פרק מתוך הספר “לתקן את הגלובליזציה”, מאת ג'וזף שטיגליץ; הוצאת אריה ניר, מאנגלית:שונמית ליפשיץ

בסוף ינואר 2004 יצאו מפגינים, שאורגנו על ידי קבוצת פעילים בנושא האיידס בשם אקט אפ (ACT UP), לרחובות רבאט ולרחובות פריז, כדי להפגין נגד הצעה להסכם סחר חדש בין ארצות הברית למרוקו, שיאסור – כך הם חששו – על חברות מרוקניות לייצר תרופות נגד איידס. הפגנות אינן אירוע רגיל בדמוקרטיה הצעירה של מרוקו, והעובדה שהיו בכלל מחאות מעידה על עוצמת רגשותיהם של המרוקנים כלפי העניין. כשהגעתי לרבאט שבועות אחדים לאחר מכן, אנשים עדיין דיברו על המאסרים שהתבצעו בעקבות ההפגנה. חודשים אחדים מאוחר יותר, ביולי של אותה שנה, פרצו שוב הפגנות מחאה, הפעם בכינוס הבינלאומי החמישה-עשר לנושא האיידס שנערך בתאילנד. המפגינים התפרצו למרכז התערוכות וכפו על חברות התרופות הגדולות – בריסטול-מאיירס סקוויב, פייזר, אבוט לברטוריז וקבוצת רוש – לסגור את דוכניהן.

מנקודת מבט כלכלית, מרוקו לא הייתה המועמדת הבולטת ביותר להסכם סחר חופשי עם ארצות הברית. סחורת היצוא העיקרית שלה – זרחה (מרכיב חיוני בחומרי דישון), המהווה כמעט חמישית מסך היצוא – אינה כפופה אפילו למכסי מגן. אך מרוקו קיוותה שההסכם יעודד את יצוא הנעליים שלה לארצות הברית, וארצות הברית קיוותה שקשרים כלכליים הדוקים יותר יסייעו בבניית ידידות.[i] על ההסכם עם מרוקו אמר בגאווה רוברט זוליק, הממונה על המשא ומתן המסחרי של ארצות הברית: “הסכם הסחר החופשי הזה… מציין את מחויבותנו להעמקת קשריה של ארצות הברית עם המזרח התיכון ועם צפון אפריקה.”[ii] לכך נודעה חשיבות מיוחדת במזרח התיכון, שבו היו היבטים אחרים של מדיניות החוץ האמריקנית נתונים במחלוקת, בלשון המעטה. באמצעות שיתוף פעולה עם ממשלות ערביות מתונות, קיוותה ארצות הברית לבנות רצון טוב באזור.

אולם, התברר שניסיונו של נציג משרד המסחר של ארצות הברית לכונן ידידות בינלאומית היה מלווה בבעיות שהשתקפו במלוא חומרתן במחאות שהתעוררו. מרוקנים שהשתתפו בשיחות סיפרו לי שלא היה בהן כמעט משא ומתן. הנציגים האמריקנים היו מעוניינים לשרת את האינטרסים שלהם עצמם, ורצו שההסכם החדש יגן על חברות התרופות של ארצות הברית. הדיון נסב על חיים לעומת רווחים. ממשלת ארצות הברית, ששיקפה את האינטרסים של חברות התרופות שלה, עמדה על כך שההסכם יכלול תנאים שידחו את מועד הכנסתן של תרופות גנריות, והיא קיבלה את מה שרצתה.

כמו בארצות הברית וכמו בכל מקום אחר בעולם, גם במרוקו מחירן של תרופות גנריות נמוך בהרבה מזה של תרופות מותג. חברות התרופות האמריקניות יודעות שעם הופעת התרופה הגנרית, רווחיהן יצנחו. לפיכך, הן המציאו אסטרטגיות חכמות המיועדות לדחות את הכנסתן של התרופות הגנריות לשוק, ביניהן הגבלת השימוש בנתונים המוכיחים את בטיחותה ואת יעילותה של התרופה, ואיסור על החברות הגנריות להתחיל אפילו לייצר את התרופות עד מועד תפוגת הפטנט.[iii] המפגינים חששו בעיקר מדחיית מועד כניסתן לשוק של תרופות גנריות לטיפול באיידס, דחייה שעלולה לגרום לכך שרוב החולים לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש תרופות שעשויות להציל את חייהם. ארגונים לא ממשלתיים אחדים טענו שההגבלות על תרופות גנריות המופיעות בהסכם עלולות להאריך למעשה את תקופת ההגנה על הפטנט עד שלושים שנה כמעט, לעומת התקופה הנוכחית של עשרים שנה, ואף יקטינו את הנגישות לתרופות גנריות במרוקו לעומת זו הקיימת בארצות הברית.[iv] לא ברור אם כך יקרה, ולא ברור כמה אנשים בדיוק עלולים למות כתוצאה מכך.[v] אולם נוכח העוצמה שבה פועלת ממשלת ארצות הברית, יש להאמין שצעדים אלה יאריכו למעשה את חיי הפטנט באופן משמעותי וכך יגדילו את הרווחים ויצמצמו את הנגישות לתרופות מצילות חיים.

לא היה זה הסכם הסחר השנוי במחלוקת היחיד שנחתם במרוקו. ב-15 באפריל 1994 נחתמו במרקש סופית הסכמי סבב אורוגוואי, על ידי שרי המסחר. בין ההסכמים הללו היה הסכם טריפס (TRIPS – Trade-Related Aspects of Intellectual Property Rights), הסכם סחר הקשור להיבטים של זכויות קניין רוחני, שארצות הברית ומדינות מתועשות מתקדמות נוספות ניסו לקדם במטרה לכפות על מדינות אחרות הכרה בפטנטים ובזכויות היוצרים שלהן.[vi] הפטנטים מעניקים לממציאים זכויות למונופול על המצאותיהם. המחירים הגבוהים אמורים לעודד חדשנות; בהמשך הפרק נדון בשאלה האם הם אכן עושים זאת. אולם הסכמי טריפס נועדו להבטיח תרופות יקרות יותר. לרוע המזל, מחיריהן הגבוהים הביאו לכך שהתרופות הללו הן מעבר להישג ידם של רוב הנזקקים להן, פרט לעשירים ביותר שביניהם. בשעה שחתמו על הסכמי טריפס, שרי המסחר היו כה מרוצים מכך שסוף-סוף הגיעו להסכם, עד כי לא הבחינו בכך שחתמו על גזר דין מוות לאלפי אנשים במדינות העניות ביותר בעולם.

מבחינת מבקרי הגלובליזציה, המאבק על קניין רוחני הוא מאבק על ערכים. הסכמי טריפס שיקפו את ניצחון האינטרסים התאגידיים בארצות הברית ובאירופה על האינטרסים הרחבים יותר של מיליארדי אנשים בעולם המתפתח. הייתה זו דוגמה נוספת להסכם שבו ניתן משקל רב יותר לרווחים מאשר לערכי יסוד אחרים, כמו הסביבה או החיים עצמם. המאבק גם סימל את המוסר הכפול, את הבדלי העמדות ביחס לערכים אלה כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים, האזרחים דרשו לעתים קרובות שנציגיהם הנבחרים יתייחסו, מעבר להתמקדות ברווחים, גם להשפעות על היבטים אחרים של החברה והסביבה. גם כאשר ממשל קלינטון ניהל מאבק מקיף למען קידום הנגישות של האמריקנים לביטוח בריאות, על ידי תמיכה בהסכמי טריפס הוא הקטין את הנגישות של עניים ברחבי העולם לתרופות שאותן יוכלו להרשות לעצמם.

אני מאמין שמבקרי הסכמי טריפס צודקים.[vii] אך הביקורת על משטר הקניין הרוחני מרחיקה אף מעבר לכך: ייתכן שהמשטר הזה אינו עולה בקנה אחד גם עם האינטרסים הרחבים של המדינות המתועשות המתקדמות. בפרק 1 ציינתי שאחת ההתנגדויות לגלובליזציה, כפי שהיא נוהלה, נבעה מכך שהיא החדירה לעולם, ובכלל זה המדינות המתפתחות, גרסה מסוימת של כלכלת שוק – גרסה שלא בהכרח מתאימה לצורכיהן, לערכיהן ולנסיבות שלהן. הסכמי טריפס מציגים דוגמה מצוינת לכך: הם מבוססים על ההשקפה שזכויות קניין רוחני חזקות יותר מובילות לביצועים כלכליים טובים יותר. אינטרסים מיוחדים של תאגידים בארצות הברית ובאיחוד האירופי, הנשענים על הרציונל הזה, מנסים להשתמש בהסכמי הסחר כדי לכפות על המדינות המתפתחות אימוץ חוקים של קניין רוחני שהם חפצים ביקרם.

חדשנות היא חשובה; היא משנה את החיים של כולם. וחוקי הקניין הרוחני יכולים וצריכים למלא תפקיד בעידוד החדשנות. אך הטענה כי זכויות קניין רוחני חזקות ממריצות את הביצועים הכלכליים – אינה נכונה תמיד. זוהי דוגמה למצב שבו בעלי אינטרסים מיוחדים – אלה שמרוויחים מזכויות קניין רוחני חזקות – משתמשים באידיאולוגיה פשטנית כדי לקדם את עניינם. בפרק זה נסביר כיצד משטרי זכויות קניין שתוכננו בצורה גרועה, לא רק מצמצמים את הנגישות לתרופות, אלא גם מובילים לכלכלה יעילה פחות ועלולים אפילו להאט את קצב החדשנות. ההשפעות המחלישות חמורות במיוחד במדינות מתפתחות.

תמיד יהיה צורך לאזן בין רצונם של הממציאים להגן על המצאותיהם ועל התמריצים שהגנה כזאת מביאה בעקבותיה, לבין צורכי הציבור המרוויח מנגישות רחבה יותר לידע, שתוצאתה היא עלייה בקצב החדשנות ומחירים נמוכים הנובעים מתחרות. בפרק זה אסביר איך יכול להיראות משטר מאוזן של קניין רוחני, משטר שמתייחס לא רק לאינטרסים התאגידיים אלא גם לאקדמיה ולצרכנים. חברות התרופות טוענות שללא הגנה חזקה על הקניין הרוחני לא יהיה להן כל תמריץ למחקר. וללא מחקר, התרופות שמדינות מתפתחות ירצו לחקות פשוט לא יהיו קיימות. אולם חברות התרופות הטוענות כך, ממציאות אויב מדומה. בדרך כלל, מבקרי משטר הקניין הרוחני לא מציעים לבטל את זכויות הקניין הרוחני. הם פשוט אומרים שיש צורך במשטר מאוזן יותר של קניין רוחני.

חשוב לעודד חדשנות, ובכלל זה גילוי תרופות מצילות חיים שנועדו להילחם במחלות הפוגעות במדינות המתפתחות. בפרק זה אתאר חלופות שבאמצעותן אפשר להשיג יעד זה ביעילות רבה יותר משעושה זאת המערכת הנוכחית, ובעלות נמוכה יותר. אני מאמין שהרפורמות שאני מציע ישפרו את תפקודה של הגלובליזציה לא רק לטובת המדינות המתפתחות אלא גם לטובת העולם המפותח.

הערות שוליים:

2 הצהרתו של נציג הסחר של ארצות הברית, רוברט ב. זוליק, לאחר שהסנאט אישר את הסכם הסחר החופשי עם מרוקו.

[iii] בארצות הברית, למשל, יצרני תרופות גנריות יכולים לייצר את התרופות ולהניחן על המדפים, וכך הן מוכנות למכירה ביום שבו פג תוקף הפטנט. במסגרת ההסכם עם מרוקו, יצרני התרופות הגנריות במרוקו לא יוכלו, ככל הנראה, לעשות זאת. חברות התרופות גם דרשו “בלעדיות על הנתונים”, שבמסגרתה “מידע קליני חיוני לאישור המוצר התרופתי” נחשב כמוגן לתקופת-מה. חברות התרופות דרשו להטיל מגבלות על שימוש בנתונים, גם כאשר אלה כבר פורסמו ועמדו לרשות הציבור, וגם במקרים שבהם המחקר מומן בחלקו על ידי קרנות ציבוריות. ברור שאין זה יעיל לחזור פשוט על מחקר שכבר נעשה. אך גרוע מכך, ניסוי תרופה דורש לתת לחלק מהאוכלוסייה פלצבו או תרופה חלופית. לא יהיה זה אתי לקיים ניסוי שבו חלק מהנבדקים יקבלו מוצר הידוע כפחות יעיל מהמוצר הקיים בשוק. (המדינות יכולות, אולי, לשנות את הרגולציות שלהן, כך שכל תרופה שאושרה בארצות הברית תאושר באופן אוטומטי במדינתם; כל מה שצריך להוכיח הוא שהחומר הכימי הגנרי זהה למעשה. כך זה נעשה בארצות הברית. אולם יש מקום לחשש שממשלת ארצות הברית תפעיל לחצים רבי-עוצמה נגד שינוי הרגולציות בדרך זו. מה שתעשיית התרופות של ארצות הברית מעוניינת בו הוא התוצאה – דחיית מועד כניסתן של התרופות הגנריות לשוק.)

[v] ההסכמים מורכבים וקשים לפענוח, כך שנשארת אי-ודאות בדבר התוצאות. ייתכן שחוסר הבהירות הוא מכוון. המדינה המתפתחת יכולה לטעון שהיא השיגה “גמישות”, למשל ביישום ההגנה על הקניין הרוחני – ניתן לייצר תרופות גנריות אם יש צורך בריאותי אמיתי – בעוד שנציג משרד המסחר של ארצות הברית יכול לדווח ללקוחתו, תעשיית התרופות, שהוא השיג ויתורים רבים בהארכת חיי הפטנט בפועל. כשהמדינות המתפתחות מנסות לנצל את ה”גמישויות” שלדעתן הצליחו להכניס לתוך ההסכם, מפעילה ארצות הברית את כוחה הכלכלי העצום במטרה לעצור אותן – כפי שגילו ברזיל ודרום אפריקה כשניסו לייצר גרסאות גנריות של תרופות לאיידס בשנים שאחרי חתימת ההסכם על “היבטים הקשורים לסחר בזכויות קניין רוחני”, הידוע בכינויו טריפס (TRIPs).

6 במסגרת הסכם טריפס, כל המדינות החברות בארגון הסחר העולמי חויבו לקיים משטר קניין רוחני שעומד בסטנדרטים “גבוהים” מסוימים – בעיקרם היו אלה הסטנדרטים שנקבעו על ידי המדינות המתועשות המתקדמות. ובכל זאת, כל מדינה נדרשה להיות אחראית על ניהול משרדי הפטנטים וזכויות היוצרים של עצמה.

7 הייתה ביקורת נוספת על הסכמי טריפס: הם היו בלתי הוגנים כלפי מדינות מתפתחות בשני היבטים. הם העניקו למדינות המתועשות המתקדמות את ההגנה שביקשו, אך לא העניקו למדינות המתפתחות הגנה על הידע המסורתי שלהן (ראו את הדיון שלהלן). הגם שהסכמי טריפס עלולים לצמצם את נגישותן של המדינות המתפתחות לידע ולחייב אותן לשלם מיליארדים כתמלוגים, הם היו אמורים להיות חלק מה”עסקה הגדולה” שתוארה בפרק 3, שבה המדינות המתפתחות תקבלנה נגישות רבה יותר לחקלאות והפחתה של הסובסידיות לחקלאות על ידי המדינות המתועשות המתקדמות. אך המדינות המפותחות לא מילאו את חלקן בעסקה.

אפשר לצאת מן המשבר הכלכלי העולמי, אפשר לשנות את המדיניות הכלכלית הגלובלית, אפשר לתקן את הגלובליזציה!

לתקן את הגלובליזציה הוא ספר אמיץ ושנון, שמותח ביקורת נוקבת על התנהלותם הכושלת של המוסדות העיקריים של הגלובליזציה. כיצד כשלה הגלובליזציה דווקא במדינות שאותן הייתה אמורה לשרת, ומדוע החמיצה את המטרות החשובות שהציבה לעצמה.

ספר חדש וחשוב במיוחד מאת הכלכלן חתן פרס נובל, ג'וזף שטיגליץ

שטיגליץ, הכלכלן עתיר הניסיון והידע, ידוע כמי שאינו חושש להתריע ברבים ולבטא בעוז את דעותיו, בוטות ככל שיהיו. בספר זה הוא מציג דרכים חדשות וקיצוניות לטיפול בחובות המעיקים על המדינות המתפתחות, ממליץ על מערכת חדשה של רזרבות גלובליות שתעזור להתגבר על אי-יציבות פיננסית בינלאומית, ומציע הצעות מקוריות כיצד להתגבר על המבוי הסתום בהתמודדות עם האיום האקולוגי הקריטי ביותר – התחממות כדור הארץ.

הוא משכנע בטיעוניו בעד רפורמה במוסדות הבינלאומיים – האו”ם, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי – כמו גם בעד הסכמי סחר בינלאומיים וחוקי קניין רוחני. שטיגליץ טוען בלהט כי התייחסות הוגנת יותר למדינות מתפתחות אינה רק נכונה מבחינה מוסרית, אלא פועלת לטובת העולם המפותח כולו. מעל לכול, הוא טוען, עלינו לשנות את דרך החשיבה שלנו. היום יותר מאי-פעם, הגלובליזציה מלכדת את המדינות ואת עמי העולם לקהילה שחבריה תלויים זה בזה, ומחייבת אותנו לחשוב ולפעול בצורה גלובלית.

ג'וזף שטיגליץ נחשב לדמות אהודה בין הפועלים נגד הגלובליזציה, בעיקר מכיון שהוא איש ממסד שמכיר היטב את המוסדות הפיננסיים בעולם מבפנים והחליט לא להסתיר את עמדותיו, גם בעת שהיה חלק מאותם מוסדות. הודות למעמדו זוכה התנועה למאבק בגלובליזציה להתייחסות רחבה ורצינית ברחבי העולם.

ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, הוא אחד הכלכלנים הידועים והחשובים בזמננו. שימש יועץ למדיניות כלכלית עבור ממשל ביל קלינטון בין השנים 1995-1997 וכיהן כסגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי בבנק העולמי בין השנים 1997-2000. שטיגליץ ידוע במיוחד בזכות ביקורתו על הגלובליזציה ועל מוסדות בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית, ביקורת שאותה השמיע בעודו מכהן כסגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי בבנק העולמי.

אחרי פרישתו מן הבנק ייסד שטיגליץ את ה”יוזמה לדיאלוג מדיניות” (IPD), שמטרתה לסייע למדינות מתפתחות לבחון חלופות מדיניות ולאפשר לאזרחים השפעה רבה יותר בקביעת מדיניות כלכלית. כיום שטיגליץ הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה ועורך שותף של המגזין The Economists' Voice.