אבא הוא קצת גם אימא

חוקרים מצאו תפקוד אימהי במוח של אבות הומוסקסואלים

כל מי שהתנסה בכך יודע כי המעבר מחיים בלי ילדים למעמד של הורים הוא שינוי קיצוני למדי. אורח החיים משתנה, שעות השינה מתקצרות ועיקר תשומת הלב והטרחה מופנות לדאגה לצרכיו, לרווחתו ולשלומו של היצור התלוי לחלוטין בהוריו. הלידה של תינוק חדש לא רק משפיעה חיצונית על ההורים, אלא מחוללת בהם שינוי פנימי עמוק. המוח של ההורים עובד סדרת שינויים עם כניסת התינוק לחייהם, אך למרבה ההפתעה, עד היום היה ידוע אך מעט על השינויים האלה. המעט הזה שייך בעיקר לידע על השינויים המתחוללים אצל האם היולדת. על המתחולל במוחו של האב הטרי, המדענים לא ידעו כמעט שום דבר.

לעומת חוסר הבהירות האופף את התהליכים במוח האנושי, צבר המדע ידע לא מבוטל על המתרחש אצל יונקים אחרים – שוב, בעיקר אצל האמהות. מחקרים רבים, בעיקר על עכברים וחולדות, הראו כי השינויים ההורמונליים המתרחשים במהלך ההריון וההמלטה מחדדים את חושיהן של האמהות הטריות כמו הריח והשמיעה, החיוניים לטיפול ברך הנולד; משפרים את כושר הזיכרון, הלמידה וההתמצאות, המסייעים לאם בהשגת מזון בעבור הצאצא; ומשנים את התנהגותה והופכים אותה למגוננת יותר על הצאצא ולתוקפנית יותר כלפי הסביבה שעלולה לאיים עליו. מחקרים נוספים מצאו כי הרך הנולד גם מפעיל אצל האם מערכת תגמול, הגורמת לה תחושת סיפוק מן המסירות הרבה אליו. זו כנראה המערכת הגורמת גם לאם המותשת מהטיפול ביצור צווחן, המייצר הפרשות שאינן תמיד נעימות לעין ולאף, וגם לא תמיד הוא היצור הנאה מסוגו – לראות בו בכל זאת את כליל השלמות ולהתמוגג ממנו בלי הרף (ואצל אמהות ממין הומו סאפיינס, היא גם מייצרת שכנוע עמוק – אם כי לא תמיד בעל בסיס – שכל הסביבה חשה כמוה).

עוברים מסלול

כדי לבחון את המצב אצל בני אדם, בחרו החוקרים מהמחלקה לפסיכולוגיה והמרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, 89 משתתפים בניסוי, כולם הורים טריים לתינוק ראשון. הנבדקים השתייכו לשתי קבוצות עיקריות: זוגות הטרוסקסואליים – גבר ואשה; וזוגות הומוסקסואליים, שני גברים המגדלים יחד תינוק בלי נוכחות של אם. החוקרים קיימו פגישות אישיות עם המשפחות הצעירות, תיעדו אותן בווידאו וניתחו בדקדקנות את האינטראקציות בין שני ההורים לתינוק. הם גם בחנו את רמות האוקסיטוצין אצל ההורים. את הפעילות המוחית בחנו במכשיר תהודה מגנטית (MRI) – פעם אחת בעת צפיה בסרטונים המשפחתיים שצולמו בבתיהם, ופעם אחת בעת צפיה בסרטונים אחרים (כדי לראות את ההבדל בין התגובה לתינוק למצב הרגיל).

ניתוח ההתנהגות המשפחתית העלה כי בזוגות של גבר ואישה, האם היא המטפלת העיקרית בתינוק. לעומת זה, בזוגות של שני גברים, מתקיימת חלוקה שוויונית יותר של הטיפול.

בבדיקת הפעילות המוחית, התברר כי קיימות שתי רשתות עצביות האחראיות לטיפול ההורי בתינוק, המופעלות במסלולים עצביים שונים. במסלול שהתקיים אצל אמהות, יש פעילות פחות מודעת ויותר מהירה של עיבוד רגשי, הנובעת מכך שהורמונים, בעיקר אוסיטוצין, מפעילים אזורים שונים במוח ובראשם האמיגדלה (amygdala. זהו מבנה השייך לגרעיני הבסיס במוח, ומעורב בתהליכים רבים בהם ויסות רגשות, ותגובות רגשיות לגירויים שונים). לעומת זה, אצל אבות בזוגות הטרוסקסואליים, מופעלים השינויים המוחיים של ההורות במסלול איטי יותר, באמצעות הפעלה של מרכזים סוציו-קוגניטיביים במוח, המחוללים שינוי יותר מנטאלי והכרתי, ופחות רגשי מזה שמתרחש אצל האם. במילים פשוטות יותר, כשהתינוק בוכה, הוא מעורר רגש עז אצל האמא, ודחף ביולוגי לסייע לו, בעוד אצל האב מתעורר פחות רגש ויותר הבנה כי התינוק זקוק לסיוע.

הממצא המעניין ביותר התקבל אצל הזוגות ההומוסקסואליים. כששני הגברים מגדלים יחד תינוק בהורות שווה, אצל שניהם מופעלים שני המסלולים במקביל: גם המסלול האמהי, הרגשי, המופעל דרך האמיגדלה, וגם המסלול האבהי, המנטאלי. “הראנו שגם אבות יכולים להפעיל את אותה רשת עצבית הפועלת אצל האם”, אומרת ראש צוות המחקר, פרופ’ רות פלדמן, “וזו תופעה שונה מאוד ממה שחשבו קודם לכן שיכול להתרחש במוח של האב”.

שאלה של אינטנסיביות

את המחקר הוביל תלמידה של פלדמן, איל אברהם, והוא נעשה בשיתוף פרופ’ תלמה הנדלר מביה”ס לרפואה באוניברסיטת ת”א ומנהלת יחידת ההדמיה בביה”ח איכילוב. כמו כן שותפים לו עירית שפירא-ליכטר, יניב קנט-מימון וד”ר אורנה זגורי-שרון. המאמר פורסם בכתב העת של האקדמיה האמריקנית למדעים (PNAS). החוקרים מדגישים כי השינויים המוחיים בתגובה להורות אינם קשורים למין ההורה, או לנטייה המינית שלו. לדבריהם, מה שקובע איזה מסלול מוחי יופעל הוא מידת האינטנסיביות של הטיפול בתינוק, והקירבה הפיזית אליו. במודל ההטרוסקסואלי הנפוץ, האב – גם אם הוא מסור מאוד – מרשה לעצמו לצמצם את אינטנסיביות הטיפול בתינוק, ולא לפנות למסלול המוחי האמהי (זה לא נעשה באופן מודע, כמובן), משום שהוא יודע שהאם שלצדו מפעילה את המסלול הזה. ההנחה הנובעת מן המחקר היא שהפעלת התגובה האמהית אינה ייחודית דווקא להומוסקסואלים, והיא תתרחש גם אצל גברים הטרוסקסואלים בנסיבות שבהם ייאלצו לטפל לבדם בתינוק. “הממצאים מראים כי המוח האנושי גמיש מאוד, ויכול לשנות את המסלולים שהוא פועל בהם בהתאם לצרכים”, אומרת פלדמן. ממצא מעניין נוסף שעלה מן המחקר, הוא שאין קשר נראה לעין בין הנקה לבין הפעלת המסלול המוחי אצל האם. במילים אחרות, לא נמצאו הבדלים בין אמהות מיניקות לאמהות שאינן מניקות.

יוצאים מהדיכאון

במחקרי המשך, מקווים החוקרים לבחון את השינויים במוח באופן יסודי יותר, ולנסות להתחיל במעקב לפני לידת התינוק, כדי שיוכלו להשוות את המצב לפני ואחרי הלידה אצל אותו הורה. היבט אחר שפלדמן ועמיתיה מתכוונים לבחון, הוא מה מתרחש במוח כאשר יש ליקויים בתפקוד המערכת. זה מה שהם חושדים שקורה בדיכאון אחרי לידה. דיכאון כזה מופיע אצל כ-15% מהנשים (וגם אצל שיעור מסויים של גברים), ובמקרים קשים מונע כליל תפקוד הורי. החוקרים משערים כי הדכאון עלול להיגרם מליקוי בפעולתה של הרשת העצבית האחראית לשינויים המוחיים המתרחשים בהורות. אם ההשערה תתאמת – אפשר שטיפול באוקסיטוצין למשל, עשוי להפעיל את המערכת, ולשים קץ לדיכאון.