תקציר ההרצאות בכנס “האבולוציה במדע ובאמנות” שפתח את תערוכת דארווין במוזיאון המדע

כנס מעניין שעסק באבולוציה במדע ובאמנות התקיים ביום חמישי האחרון, 14 במאי במוזיאון המדע בירושלים לרגל תערוכת דארווין שנפתחה במוזיאון המדע בחסות המועצה הבריטית

השנה מציין העולם את שנת דרווין במלאת 200 שנה להולדתו של דרווין ו– 150 שנה לפרסום ספרו מוצא המינים. דרווין חקר במהלך מסעותיו בעולם את החי והצומח. התבוננותו בטבע הביאה אותו לידי ההבנה של עקרון הברירה הטבעית, עקרון התקף גם היום בביולוגיה המודרנית ומעורר מחלוקת לא פחות עזה משעורר בעת פרסומו לפני 150 שנה. תערוכה לכל המשפחה על אבולוציה ודרווין תוצג במוזיאון בשיתוף המועצה הבריטית.

כנס – “אבולוציה במדע ובאמנות”
לכבוד שנת האבולוציה המתקיימת השנה במלאת 150 שנה להוצאה לאור של הספר מוצא המינים, ו 200 שנה להולדת מחברו, צ'ארלס דרווין, יתקיים במוזיאון המדע ע”ש בלומפילד ירושלים כנס שנושאו: “אבולוציה במדע ובאמנות”.

הכנס הינו פרי יוזמה משותפת של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ושל מוזיאון המדע ע”ש בלומפילד בירושלים. הוא מהווה המשכה של מסורת שיתוף פעולה בין שני המוסדות.

הכנס יתקיים ביום ה' ה-14.5.2009 במוזיאון המדע במשך היום כולו.

הכנס יעסוק במושג האבולוציה באמנות, במדע, בפילוסופיה ובהיסטוריה של המדע, במוזיאולוגיה ובממשקים שביניהם.

במהלכו ייפגשו חוקרים, אמנים, מעצבים ואוצרים, במטרה להתחקות אחר המאפיינים של מושג האבולוציה בתחומים שונים, להעלות אל פני השטח היבטים נסתרים וגלויים של האבולוציה באמצעות ביטויים באמנות ובמדע, לדון באבולוציה כשפה, לחשוף את היחסים בין האבולוציה לאופני חקירה וייצוג שונים, ועוד.

תערוכה שנבנתה ונאצרה בבריטניה ותורגמה לעברית, העוסקת בדרווין ותורתו, תיפתח ביום הכנס במוזיאון המדע, בחסות המועצה הבריטית.

אלגוריתמים, אבולוציה, ועיצוב יצירתי: האם תובנה היא מרכיב הכרחי?
גבי קדמה, אוניברסיטת בן גוריון

האם ניתן למכן תהליכים יצירתיים? התשובה המיידית הנה “לא”. הראשונה שאמרה זאת היתה אדה לאבלייס, שותפתו של צ'ארלס באבג' לפיתוח “המנוע האנליטי” (הסבא של המחשבים הרב-תכליתיים), אשר קבעה בשנת 1843 כי “הוא יוכל לעשות [רק] את מה שאנו יודעים להורות לו איך לבצע”. אלן טורינג, אביה של תורת החישוביות, ראה בשאלה הזאת את האתגר החשוב והמעניין ביותר וקשר אותה לשאלת היכולת ללמוד דבר חדש (1950) ולהשתנות תוך כדי למידה (1948) או תוך כדי טיפול בבעיה חדשה. במקביל לכך, בראשית שנות החמישים הראה ג'והן פון-ניומן כי שכפול עצמי של אוטומאטים הנו דבר אפשרי. במהלך העשורים שחלפו מאז, הופיעו פרדיגמות שונות של “חיים מלאכותיים”, אלגוריתמים גנטיים וכדומה. פעילות זו הואצה ככל שגדל כוח החישוב הגס העומד לרשות התוכנות, ובמיוחד כאשר חישוב מקבילי הפך להיות משאב זמין. בעשורים האחרונים, אלגוריתמים גנטיים ודומיהם אומצו כפתרון לבעיות של תכן הנדסי מסוגים שונים, ואומצו גם בתחום של אמנות ממוחשבת. יש גם נסיונות להשתמש בשיטות כאלו בעיצוב ארכיטקטוני.

נראה לי כי השאלות הקשות, כאשר אנו מתייחסים לעיצוב “יצירתי ממש”, הן אלו: (א) האם אלגוריתמים מסוגלים “לצאת מן הקופסא”? (ב) האם אלגוריתמים מסוגלים לגלות תובנה והבנה של בעיית העיצוב? בשתי השאלות מגולמת הנחה סמויה אודות מה שאלגוריתמים אינם יכולים לעשות מעצם טבעם. בשאלה השניה נצטרך גם לעצור ולשאול אם התובנה הנה מרכיב הכרחי בעיצוב יצירתי.

אבולוציה בעידן המידע: מודל נאות עבור העמקת המורכבות של עיר – תמהיל של העיר הפיסית ושל תרבותה

זאב פוזנר , מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והדעות – אוניברסיטת תל-אביב

בעולם ובתרבות שלאחר מה שמקובל לכנות:'מהפכת המידע', שטף (flux) המידע (וגם הידע והנכסים הכלכליים) מתרחש על פני חלקים ניכרים מכדור-הארץ. היווצרות והתפרקות הקשרים (contexts) בתרבות וגידורן (delineation) של הסביבות הרלבאנטיות עבורם, אינם תלויים עוד בקרבה פיסית בין בני-אדם לאורך זמן; ואילו הדינאמיקה של כל תרבות, ובכלל זה כמובן הישראלית, מתרחשת על פני סביבה, שהיא תמהיל (mix) ביחס משתנה של סביבה פיסית-מוחשית וסביבה אלקטרונית-וירטואלית. במציאות זו, אבד הכלח על חלק ניכר מדימויי הסביבה של התרבות הישראלית (כאשר הסביבה נתפסת כאחדות (wholeness) של מרכיבים מן המרחב הממשי וממרחב המידע); כך למשל, ישראל אינה עוד 'אי', כפי שהיה מקובל לחשוב בעבר.
לכן, פעילות התכנון המרחבי מאבדת בעקביות מזה מספר עשורים את יכולתה להשפיע על הנעשה (תהא מטרת השפעה זו אשר תהא); שכן, היא מתווכת בין החיים הכלכליים, הנשלטים על-ידי הכלכלה הניאו-קלאסית ותורת הניהול-המקצועי שאינן מתאימות עוד לכלכלת עידן המידע (כפי שהמשבר הנוכחי הראה) לבין מוסדות השלטון, אשר ממשיך לעשות שימוש תעמולתי בתדמיות מרחביות (דוגמת זו של האי), אשר הקשר שלהן למציאות מתרופף והולך.
בשל מיקומה המרחבי-תרבותי, משום שניהול הסביבה בישראל דקדקני ונסמך מתחילתו על ידע תכנוני, ומכיוון שהתרבות הישראלית 'השכילה' בעבר להכין מראש תשתית מרחבית-תרבותית מתאימה, גדול הסיכון הטמון באובדן יכולת ההתאמה של התרבות הישראלית לשינוי (ובכלל זה אובדן הרלבאנטיות של התכנון המרחבי) דווקא בישראל.

ואולם כל תכנון – צפי העתיד וניסיון לשנות אותו – מבוסס על ידע, ומהפכת המידע גם שינתה את תכונות יחסי הגומלין בין הסביבה לבין החשיבה הרציונאלית אודות תכונותיה – הפעילות המדעית, המפיקה ידע במתכונת של מודלים (המאפשרים בין השאר צפי).

המחקר תחת מתודת המערכות המורכבות פתח בעשורים האחרונים 'עולם חדש' של יכולת להבין אבולוציה באמצעות ניסוי על גבי מודלים, הפועלים על גבי מחשב, ולא רק באמצעות חשיבה. כך אבד הכלח על הצורך למצוא תכלית (purpose), כגון כשירות (fitness), ולהמיר מערכת מורכבת במערכת נשלטת תכלית, לצורך יצירת מודל שלה. כיום, ניתן להחליף מערכת מורכבת (שהיקפה גדול מהיכולת האנושית לחשב ולזכור) במודל שגם הוא מערכת מורכבת, הפועלת בעולם האמיתי על גבי מחשב (ולא רק במחשבתנו). סביבת ידע זו, למרות שהיא קיימת מספר עשורים בלבד, כבר הניבה ידע חדש בתחומים רבים, כגון: מערכות חיסוניות, פענוח הגנום ותפקוד ה-RNA בביולוגיה, הבנת האינטרנט במדעי המחשב, כלכלת התמורה השולית העולה וכיו”ב. היא מצויה אפוא כבר כיום בחזית ובמוקד הפעילות המדעית; למשל, משום שתוספת מתמדת של יכולות עבור רשתות מחשבים עצומות מימדים ומשולבות אלה באלה – מערכות מורכבות – תוך שמירה על יציבותן ועמידותן, חיונית כיום להמשך קיומו של העולם המפותח, פשוטו כמשמעו.

תקציר

אף שערים הן 'תוצר של התרבות' כמו רשתות מחשוב, גם להן תכונות של מערכת מורכבת. בעיר כלשהי מתרחשים הרבה מאוד יחסי גומלין, כך שלא ניתן לאסוף נתונים על התנהגותו של כל אחד מהם לצורך יצירת מודל (למשל, כדי לדון רציונאלית בבעיית 'התפוצצות' קצב הזחילה העירונית של ערי העולם השלישי, שכמוהן יש בתוך וסביב מדינת ישראל). לכן, היא אמורה הייתה להיות, אינטואיטיבית ועל דעת כל חוקרי המורכבות לדורותיהם, מושא מתאים להבנה כדינאמיקה של מערכת מורכבת – כאבולוציה.

אבולוציה נתפסת בסביבת ידע זו כדינאמיקה, שהרדוקציה המקסימאלית האפשרית שלה (למטרת יצירתו של מודל) היא לשתי מגמות שינוי נוגדות של כמות המידע האצור במערכת מורכבת, ואשר מתקיימות בה תמיד.

כמות של מידע אצורה במערכת (צורות שהתפתחו בה אבולוציונית בעבר); עם זאת ובשל כך היא מפיקה בהכרח מידע נוסף (צורות חלופיות), כלומר מערכת נמצאת בדרך כלל בשלב של גידול בכמות המידע (גם משום שחלק מהמערכות המוכלות בה חייבות להתפרק ולהעלם). דינאמיקה זו היא ביטוי לחוק השני של התרמודינאמיקה – סדר / צורה / מידע נוטה באופן ספונטאני להתפרק כלומר להשתנות לכיוון של אנתרופיה / רעש (בתהליכי שכחה ובתהליכי תעביר, שני סוגי תהליכים שהם חיוניים להמשך קיום מערכת). לכן, אם למערכת יכולת העתקה של מידע, זאת אומרת של צורות, אזי כמות המידע בה בהכרח גדלה. לכן על פי תפיסת המורכבות, תרבות, וכל הקשר בכל תרבות (ובכלל זה כל עיר וכל אחד מחלקיה), אינו אלא מערכת אשר מתנהגת על פי הדינאמיקה האמורה – מערכת ביולוגית שהאבולוציה שלה יוצרת באופן עקבי סביבות מידע חדשות ושונות.

העיר (במיוחד העיר הישראלית) היא אובייקט נוח יחסית להבנה ולביצוע הנדסה לאחור של אבולוציה, משום שחלק מאותן צורות טבועות בתווך חומרי כצורות גיאומטריות, ולכן הופעתן, השינויים המתרחשים בהן, והיעלמותן ניתנים לעתים למדידה ולמעקב. אלא שעד המחקר שלי, לא הושגה עבור דינאמיקה של עיר מתכונת מידול מניחה את הדעת, כפי שנעשה בתחומים האמורים לעיל ובאחרים. לכן גם למשל, לא היו בנמצא ערב המחקר, כלי אנאליזה נאותים לדיון בבעיית דעיכת יכולת הארגון העצמי המרחבית-תרבותית של העיר הישראלית. אני טוען שהסיבה לכך נעוצה בתכונות הנחוצות למודל של עיר (או של חלק ממנה) אשר עליו להיבנות ספציפית עבור תהליך מסוים בעיר מסוימת, אלו הן: ריבוי (proliferation), המבוסס כאמור על מנגנון יצירת עודפות (redundancy), וקיומו של 'עולם פנימי', המבוסס על מנגנון יצירת משמעות ספציפי, שבמהלך פעולותיו חלק ממערכת יוצר לעצמו 'תמונה חלקית' בלבד של חלקים אחרים, וכך מקבל החלטות המאפשרות את המשך קיומה של המערכת כולה.
שתי תכונות אלה מתקיימות בין השאר גם במרכיב המרחבי של התרבות המתקיימת בכל עיר.
הכללתו של מרחב המידע – המרכיב המרחבי של התרבות – במודל אבולוציה של עיר, אינה אפוא 'סיבוך מיותר', כפי שנטען, אלא מרכיב חיוני, בלעדיו מודל לא יכול לתפקד (באותו אופן שבו התכונות הללו הן מרכיב חיוני של מודלים של המערכת החיסונית, של מערכת העצבים והמוח וכיו”ב כפי שהתגלה לאחרונה בתחומי חקר, המשויכים לביולוגיה).

תהליכים אבולוציוניים בעיצוב תעשייתי

זמיר ס”ט – המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל

על הדרת ה'מכוער' כתהליך סלקציה אבולוציוני, על חילול צורות רנדומאלי ותפקידו בשחרור היצירתיות, על שיטות אלגוריתמיות לחילול צורות אוטומטי, על תרומת ומשמעות היוצר בתהליך, על שפות לוגיות ושפות פורמליות ושימושים בתהליכי יצירה אלגוריתמית, על הפרשנות האנושית למבני משמעות/צורה, ומעט על ההבדלים בין צורה לאי-צורה.

ההרצאה תתמקד במשמעויות האבולוציוניות בתהליך, ותקשור בין המכאניזמים האבולוציוניים למכאניזמים אחרים בתרבות היצירה, תודעה ומשמעות.

בהרצאה אסקור מספר דוגמאות מעולמות שונים (עיצוב תעשייתי, אדריכלות, מוסיקה, אנימציה, ביולוגיה ועוד), אשווה ביניהם, ואמחיש בצורה וויזואלית את העקרונות המנחים.

ההרצאה תתבסס על עבודת המחקר שלי “דיאגרמה של כיסא” שנכתבה בבצלאל בשנת 2006, ותפרט במידה את התהליכים הלוגיים המלווים את היצירה האלגוריתמית רנדומאלית, יתרונותיה וחסרונותיה.

גישות למרקיסטיות בדרוויניזם המודרני
חוה יבלונקה – מכון כהן, אוניברסיטת תל אביב

בפני תיאוריית האבולוציה הדרווינית ניצבים היום אתגרים רבים. אחד החשובים שבהם הוא הכללת שיקולים הנוגעים להתפתחות הפרט (האונטוגנזה) בתוך מסגרות החשיבה של התורשה והאבולוציה הדרווינית. הכללתם של שיקולים התפתחותיים אלה מחייב התייחסות רצינית להורשה למארקיינית: הורשה של וריאציות נרכשות, מוכוונות סביבה ומתווכות דרך התפתחותו של הפרט. אצביע על סוגים שונים של תורשה מובנית-התפתחות זו, ועל כמה מהשלכותיה על הדינאמיקה של האבולוציה הדרווינית.

מוצא המינים – היבטים חזותיים
שרה שורץ – מדעי החיים, האוניברסיטה הפתוחה

הספר מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין (1859) ותיאוריית האבולוציה על ידי ברירה טבעית המוצגת בו מייתרים הסבר באמצעות כוח עליון למגוון המינים-הביולוגיים הקיימים בטבע. הספר ומחברו הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות החילונית ולמוקד התקפות של קבוצות דתיות שונות.
הכריכות בהן אדון הן חלק קטן מכלל הכריכות המאוירות של מוצא המינים שפורסמו אי פעם. ברשת האינטרנט לבדה ניתן למצוא כמאה וחמישים כריכות מאוירות. אפשר להסתכל על כריכות אלה משתי נקודות מבט, שאינן סותרות זו את זו. מצד אחד, ניתן להתרשם מן השפע, המגוון והיצירתיות של המעצבים. מצד שני, ניתן לבחון כיצד הכריכות מחדירות את המוטיבים הדרוויניים לתרבות הרחבה יותר. הכריכות של מוצא המינים מהוות רק צוהר ל”תעשיית דרווין” הענפה, אשר בשנת 2009 מגיעה לשיאה בשלל כנסים, תערוכות, פסטיבלים ומיזמים נוספים. את היקף החגיגות הזה אפשר לזקוף גם “לזכות” הבריאתנים, או נכון יותר לעימות אתם. דרווין הפך לאחד הסמלים של התרבות החילונית בעולם המערבי.

בשנת 1967 פרסם הסוציולוג האמריקאי רוברט בלה מאמר שנשא את הכותרת “דת אזרחית באמריקה”. המושג “דת אזרחית” ובהמשך “דת חילונית” נעשה כלי לניתוח תופעות ותמורות חברתיות. יחד עם זאת, מדובר בכלי קונטרוורסאלי ביותר שכן המושג “דת חילונית” כולל דבר והיפוכו.

ההגדרה המדריכה אותי היא הבאה: […] מערכת מקיפה של מיתוסים, פולחנים וסמלים, המכוונים להגדיר את התחומים ואת המשמעות של הקהילייה המוסרית, לאשר את חזונה, לחנך את האוכלוסייה לערכים הגלומים בה ולגייסם למאמץ הדרוש למימושה. מערכת זו של אמונות וסמלים, שמקנים להם תוקף מקודש, היא בגדר “הדת האזרחית” (דון-יחיא וליבמן, 1984, עמ' 462).
בהרצאתי אראה כיצד הסמלים הדרוויניים על הכריכות של הספר מוצא המינים, כחלק מתעשיית דרווין, מהווים חלק מדת חילונית מערבית.

האם האבולוציה יכולה להצמיח את המחקר המדעי של האבולוציה?
יוסי נוסבוים – המחלקה למדעי הטבע, מכללה ירושלים

האבולוציה היא מרכיב מרכזי בפרדיגמה של הביולוגיה המודרנית ואין אפשרות כיום לדמיין פרדיגמה אחרת שיכולה להוביל ולקדם מחקר ביולוגי.

תורת האבולוציה של דרווין ניתנת לתיאור תמציתי כשילוב של שני עקרונות טבע מהותיים: 'הכרח' ו'אקראיות' (Chance and Neccessity). 'אקראיות' בהופעת השינויים הגנטיים (המוטציות) ו'הכרח' בתוצאה של המפגש בין התכונות הגנטיות של האורגניזם ותנאי הסביבה המשתנים (מלחמת הקיום והישרדות המתאימים).

בתורת האבולוציה שלו התחבר דרווין עם התפיסה המֵכניסטית בביולוגיה, שהתפתחה באותן השנים וכבשה את מקומה המרכזי והבלעדי בחשיבה הביולוגית.

החשיבה המֵכניסטית היא היחידה המאפשרת העלאת היפותזות חלופיות (כולן על בסיס מנגנונים מֵכניסטיים) ובדיקתן אחת אחת. לעומתה, החשיבה הויטליסטית – המניחה קיום יישויות לא חומריות שמנהלות את האורגניזמים, אינה נותנת בסיס למחקר, כי אותן יישויות לא חומריות – בעצם הגדרתן – אינן כפופות לחוקי הטבע החומרי, אינן צפויות מראש ואין הן חלק מהמערכת הדטרמיניסטית של הטבע. לכן, מבחינה מתודולוגית, אי אפשר לנהל מחקר המתחשב ביישויות לא חומריות אלה כגורמים רלבנטיים.

בחשיבה מֵכניסטית אין מקום להנחות יסוד ולטיעונים הרואים 'תכליתיות' בפעילותו של אורגניזם בודד וכן לא בפעילות של חֲבָרות אורגניזמים של ההוה או של העבר. את הרושם של תכליתיות כה בולטת בהתפתחות האבולוציונית מסבירים היום בביולוגיה כ”אשליה אופטית” – כפסוידו-תכליתיות, ומכנים אותה במונח החלופי: 'טלאונומיה'.

תיאוריה מדעית לא יכולה להשאר אדישה מול סתירות שונות המופיעות לכאורה בעולם האמפירי. קושיות שונות הועמדו במהלך מאה וחמישים השנה האחרונות בפני חוקרי האבולוציה. קושיות אלה הינן מסוגים שונים: מ(1) קושיות טכניות, כמו – הֶעֱדר ממצאים פלאונטולוגיים של חוליות ביניים שונות; דרך (2) קושיות על מנגנוני התפתחות של אברים פונקציונליים מרכזיים, כמו – התפתחות כנפיים מתפקדות דרך שלבי ביניים שלא מתפקדים עדיין ומהווים אפילו הכבדה במלחמת הקיום; ועד(3) לשאלות מהותיות, כמו – האם ייתכן שבאמת אין בעולם כלל 'תכליתיות' אמיתית.

בהרצאה נעלה את השאלה המהותית: האם ייתכן בכלל מחקר שאינו תוצר של 'תכליתיות' אמיתית? אם אין תכליתיות בעולם החי אז כל פעילות ביולוגית היא אוטומטית, אמנם עם מנגנונים מורכבים ביותר אך עדין אוטומטית. גם פעילותו של האדם צריכה להיות מוסברת באותו האופן. הבה נחשוב על פרויקט מאיץ החלקיקים האירופי שיופעל בעוד מספר חודשים. האם נוכל לטעון שהעלאת הרעיונות, התכנון הכולל, התכנון של עבודות הצוותים, החישוב של לוח הזמנים והתקציבים שיידרשו, הבנייה של כל הקונסטרוקציות והרכיבים האלקטרוניים המשוכללים כל אלה הם פרי של תהליך אוטומטי של חבורת אנשים שנקלעו באופן אוטומטי (באקראיות ובהכרח) לעולם המדע ואז פעלו בניהול המחקר תחת השילוב של 'אקראיות והכרח'. האם כל זה הוא תהליך 'טלאונומי' – פסוידו-תכליתי?

בדומה למהלך האחרון נוכל לשאול על פרויקט מיפוי הגנום האנושי: האם הרעיון, התכנון והביצוע אין בו כל תכליתיות אמיתית אלא רק “תכליתיות בדיעבד”. דהיינו טלאונומיה?

אנו נטען שפרויקט הגנום היה פרוייקט אנושי 'סופר תכליתי' שבא לשכנע אותנו שהאדם הוא מכונה משוכללת שאין בה תכליתיות. האם אין פה סתירה או לפחות קושיה מהותית? לשאלות אלה יש השלכה ליחסים שבין מדעי הרוח – בהם הטלאולוגיה היא במרכז הפרדיגמה הפועלת, למדעי הטבע – בהם הטלאולוגיה היא אסורה.

על האקולוגיה והאבולוציה של תנועת יצורים חיים
רן נתן – מחלקת אס”א, האוניברסיטה העברית בירושלים

תנועת בעלי חיים היא מהסימנים המובהקים ביותר של חיים על פני כדור הארץ. התנועה מאפיינת את כל היצורים החיים, ויש לה חלק מכריע בתהליכים אקולוגים ואבולוציוניים, כולל בעיות מכריעות הנובעות משינויי האקלים, פלשנות של מינים זרים, קיטוע הסביבה והתפשטות מחלות. המחקר בנושא ענף ורחב, וחשיבותו הולכת ועולה במיוחד בשנים האחרונות. יחד עם זאת, מחקר זה מתאפיין בהפרדה בין תחומי התמחות רבים, ללא אינטגרציה ביניהם וללא בסיס תיאורטי משותף. בהרצאה זו תוצג גישת ה”אקולוגיה של תנועה” שפותחה לאחרונה באוניברסיטה העברית. גישה זו נועדה להשלים את החסר, ולהציע את הבסיס הקונספטואלי והמעשי לפיתוח ענף מדעי חדש המתמקד בתנועת יצורים חיים, על הסיבות, המנגנונים, הדגמים וההשלכות של כל סוגי התנועה באשר הם.

הדימיון בין תהליכי האבולוציה התרבותית לתהליכי היצירה העיצובית
ספי חפץ – המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל

במלאות 200 להולדת דארווין ב-12 לפברואר ובמלאות 150 שנה לפרסום תאורית האבולוציה
האבולוציה היא תיאוריה ביולוגית ה”שורדת” כ-150 שנה ומסבירה את ההשתנות וההתאמות הביולוגיות של החי והצומח בהתאם לשינויים הסביבתיים. תאוריה זו, שעוררה לא מעט מחלוקות מיום הופעתה, הצמיחה ענף מקביל הנקרא “אבולוציה תרבותית”. ענף זה מנסה להסביר את התרבות וההתנהגות של האדם והחברה האנושית על בסיס תהליכים אבולוציוניים או לפחות להשתמש ברציונאל של החשיבה האבולוציונית. כך למשל נעשית השוואה בין החברה האנושית ובין אורגניזמים ביולוגיים ונעשה שימוש במונחים ביולוגים כמו “גיוון” “ברירה טבעית”, “תורשה” ו”הישרדותם של המתאימים ביותר” לגבי דפוסי התנהגות תרבותיים.
עיצוב כמקצוע צעיר מאוד צמח כתוצר מובהק של המהפכה התעשיתית.
גם בתוכו ניתן להגדיר “גנים” יסודיים של אמנות- , craft של ארכיטקטורה ושל חשיבה במושגי שיעתוק ויצור המוני.
בנוסף העיצוב פועל ליצירת אסטטיקה בעלת ערכים תרבותיים.
העיצוב כדיסציפלינה של חשיבה, תכנון ויצירה, בעלת מנגנון של השתנות וחדשנות המובנת בתוכה.
האם אפשר לעשות השוואה בין המכניזמים של האבולוציה התרבותית ובין העיצוב התעשייתי?
האדם הוא יצור ביולוגי החי ומתפקד כיצור תרבותי, הוא מוגבל ע”י יכולותיו הביולוגיות אבל רוב בחירותיו לאורך החיים הן בחירות תרבותיות.
העיצוב, כאחד התוצרים של החשיבה והתפתחות אנושית, מהווה מתודה ליצירת כלים שנועדו לשרת אותנו, לשכלל את חיינו ולהתאימם לסביבה בה אנו מתפקדים ואשר משתנה כל הזמן.
האם ניתן לראות את תוצרי העיצוב כתוצרים של “אבולוציה תרבותית”?
הבסיס לאבולוציה הביולוגית היא המוטציה – שינוי במבנה הגנטי הגורם להופעת תכונה (אנטומית-מבנית, פיזיולוגית-מערכתית או התנהגותית) המגדילה את הסיכוי של הנושא אותה לשרוד ולהעמיד צאצאים.

בעיצוב השינוי (“מוטציה”) הוא כמובן לא ביולוגי אבל קורה, כנראה תמיד, כתגובה לשינוי חיצוני (“סביבתי”). שינוי כזה יכול לנבוע מצרכים שמשתנים, משינוי סגנון ותקופה, או מצורך “מלאכותי” כמו הצורך הפנימי של המעצב לחדש ולהיות שונה מאחרים (לבדוק נוסחאות שונות של אותו מודל).
בעיצוב יש מקום מרכזי ל”מוטציות” באופן מובנה בתהליך היצירה. אין צד או תכונה של האוביקט המעוצב שלא צריכה להיבדק מחדש ואולי להשתנות ולהפוך ל”מותאמת” יותר. כך נבנה השינוי והחידוש שיצאו לדרך אבולוציונית שתבחן את “השרדותם”. שכן גם בעיצוב, כמו באבולוציה, מתקיים תהליך של סלקציה או “הישרדות של הרעיונותהמתאימים ביותר”. במקרה שלנו הסלקציה פועלת לא רק במישור אחד (התאמה המגדילה השרדות ומספר צאצאים) אלא לפחות בשני מישורים: אסטטיקה ויעילות.
האסטטיקה כקריטריון אבולוציוני קיים גם בטבע ומבטא יכולת משיכה של פרט אחד לבן זוגו. הטווס למשל מצליח בטבע אפילו שהוא פחות מהיר מכדי לברוח מטורפים על ידי כך שהוא מושך הכי הרבה נקבות כי הוא יפה ומושך ויהיו לו לכן יותר צאצאים בדור הבא.
היופי במקרה הזה מהווה הבטחה לאיכות המוצר על אף שהוא במידה מסוימת פגום. האתגר בעיצוב הוא במציאת האיזון הנכון בין היופי והיעילות או השימושיות.
בעיצוב, שוב בדומה לאבולוציה, מתקיים גם תהליך של שינוי מדורג מאובייקט לאובייקט (או מדור לדור). התכונה לא מתפתחת מאפס למצב סופי אלא עוברת תהליך של עידון ושיפור מתמיד. זהו תהליך מתמשך של אופטימיזציה. כך ניתן לראות גם בהתפתחות של מוצר מדור לדור.
אבל באבולוציה, וגם בעיצוב, יש מצבים של יצירת “יש מאין”. זה מצב של שינוי דרמטי בחומר הגנטי – קפיצת מדרגה. כך קורה גם באבולוציה התרבותית וגם בעיצוב.
ההרצאה תנסה לדון בכל אותן שאלות או לפחות להציף חלק מהאנלוגיות דרך עבודות עיצוב שנעשו על ידי חברי המעצבים ועל ידי.
“היצירתיות של דרווין לא הייתה מוגבלת לתחום הביולוגיה, כפי שעולה מהיומנים. ככל הנראה, אבי תורת האבולוציה הוא גם מפתחו של הכיסא המשרדי הראשון. היומנים מתארים כיצד חיבר דרווין גלגלים לכיסא העבודה שלו, כדי לנוע במהירות משולחן הכתיבה לשולחנות עליהם הניח את ממצאיו המדעיים”.

אבולוציה של הייצוגים בקולנוע הישראלי
מיכל פיק חמו – המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל

מראשיתו מבטא הקולנוע הישראלי את המתחים ואת השינויים שחווה החברה הישראלית ומתפתח בהתאמה עם התפתחויות סוציו-פוליטיות ותהליכים פסיכו-אידיאולוגיים בולטים. אחד הביטויים המובהקים להתנהלות זו עולים מבחינת השינויים ההיסטוריים שחלים ב”ארכיון החזותי” של המדיה הישראליים.
ההרצאה המוצעת תבחן את השינויים החלים במגוון הייצוגים בקולנוע הישראלי ותציע לראות בהם ביטוי אבולוציוני-חזותי של השינויים הסמויים שחלים במבנה החברתי הישראלי. שינויים אלה כרוכים בשינויים אידיאולוגיים ואינטלקטואלים המאפיינים את התקופה ההיסטורית בה הם מתרחשים.
את ההרצאה המוצעת אחלק לשלושה חלקים – בחלק הראשון אציג את הארכיון החזותי הישראלי כפי שהוא עולה ממחקריהם של החוקרים המרכזיים בתחום וביניהם: דפנה למיש, אלה שוחט, נורית גרץ, אורלי לובין וניצן בן-שאול. בחלק זה אסקור את הייצוגים שאפיינו את הקולנוע הישראלי בראשיתו וביניהם דמויות מובהקות אך חד-ממדיות כגון: דמות הצבר, דמות המזרחי, הדמות הכלל-ערבית. ייצוגים אלה אשר מבוססים על מיתוסים מכוננים ותפיסות סוציו-היסטוריות ואידיאולוגיות אשר תפסו את הלאומיות הישראלית כפרימורדיאלית והגמונית, אותגרו בשנות השבעים בעקבות שינויים היסטוריים ופוליטיים וביניהם: הנצחון המובהק במלחמת “ששת הימים”, החרדה ותחושת השבר הלאומי בעקבות “מלחמת יום הכיפורים”, המהפך הפוליטי אשר דחק את ההגמוניה והקונצנזוס ההיסטורי לטובת מפלגות הימין והשמעת הקול המזרחי בשנת 1977, יזמת השלום של נשיא מצרים אנואר סאדאת בשלהי שנת 1977 וכינון שלום בין ישראל ומצרים בשנת 1979 שכלל את פינוי הישובים הישראליים בחצי האי סיני ובפתחת רפיח.
בחלקה השני של ההרצאה אצביע על האופן שבו בנוסף להתפתחויות הפנים-ישראליות הושפע הארכיון החזותי הישראלי גם מהתפתחויות אינטלקטואליות פנים-ישראליות כגון מחקרים והגות הגוזרים מהתפיסה הפוסט-ציונית וגם מחדירתה של הגות אינטלקטואלית כלל-עולמיות כגון: האורינטליזם ע”פ א' סעיד, מחקרים פוסט-קולוניאליסטים ועוד. שינויים אלה היוו קטליזטור לשינויים פלורליסטיים שחלו בארכיון החזותי הישראלי ובכללם את הייצוגים הרווחים במדיה הישראליים וביניהם: ייצוג האשה, ייצוג הפלסטינאי, ייצוג המזרחי, ייצוגים המבטאים מגדרים שונים ועוד.
אם בשתי התקופות הראשונות הכיל הארכיון החזותי הישראלי ייצוגים ששאבו מהתפיסה הפרימורדיאלית וההגמונית ובתקופה השניה התאימו את עצמם לתפיסות החדשות, בתקופה השלישית אותה אסקור, הייצוגים בקולנוע הישראלי ובמדיה הישראליים שלאחר שנת אלפיים מונעים מהתנגדות לשינויים אלה אך גם מחוסר היכולת להכיל את האירועים ההיסטוריים (רצח רבין, מלחמת לבנון, אינתיפדה, פיגועים) הקיצוניים כמו גם גילוי הקושי להכיל את הגיוון והשוני שמאפיין את הזהות הישראלית. בתקופה זו הייצוגים הבולטים בארכיון החזותי הישראלי הם אוניברסליים. הגיבורים מתנהלים באורח דיכוטומי כשהם מתקשים להתמודד עם הצור הכפול: מחד – הצורך להתגבר על סתירות ופערים ומאידך – הרצון להתנתק מעליהם. כך או כך, אם בראשיתו הציע הקולנוע הישראלי דמויות חד-ממדיות אשר ביקשו לייצג את הזמן והמרחב, הארכיון החזותי שלאחר שנת אלפיים חוזר ומציע דמויות חד-ממדיות אלא שהפעם הן מבקשות לנתק את עצמן מעל המרחב.

אבולוציה: מתיבת נח לטיי מודרן
אילה קינג – אוניברסיטת גלזגו

מוזיאונים הם פרי המעבר מהרניסאנס לתקופת ההשכלה והם משקפים זאת באופן אירגון תכולתם ובאידאולוגיה שמאחורי התפישה המוזיאלית הראשונית. מוזיאונים היוו קפיצה התפתחותית מאוספי משפחות אקסקלוסיביים לעבר אוסף ציבורי אוניברסלי, דבר שתמך הן בהשרדות הפריטים עצמם והן בשמירתם כאוסף תחת קורת גג מוצהרת תוך קיבוע המונח מוזיאון. המוזיאון הציבורי הראשון נפתח בשלהי המאה השבע עשרה בבאזל, וכמעט מיד צצו שכפולים של הצורה בערים מרכזיות באירופה.

תקופת ההשכלה התאפיינה בדחיפה לכיוון פנוטיפ של התמיינות ומאז הלכו תחומים מקצועיים והתפצלו לתחומים ממוקדים עוד יותר עם פחות נגיעה זה לזה (speciation). הדבר נכון גם לגבי תחומי המדע הטהור וגם לגבי מדעי החברה וההגות. כך שבעוד שבתחילה מוזיאונים היוו אוספים אקלקטיים, במחצית השניה של המאה השמונה עשרה כבר נפתחו מוזיאונים ממוקדים, אם כי מקומות מרכזיים במיוחד מהווים סביבה תומכת למוזיאונים כדוגמת המטרופוליטן המתפרסים על מספר תחומים. ההתמיינות הקדחתנית על פני 250 שנה של שיגשוג כלכלי, קולוניאליזם ותנועות הגירה הובילה לכך שבתחום האמנות בלבד ניתן היום למצוא באותה שדרה (בפריז למשל) מוזיאונים לסוגים שונים של אומנות. הפרוליפרציה הזו לכיוון של קהלים שונים מחד ו”מיחזור” הקהל על פני מספר אתרים הבטיח השרדות ואיפשר למוזיאונים, כמשפחה, ללבוש צורות פנוטיפיות ולהתקיים בסביבות שונות ו/או להשתכפל באותה סביבה. אם בתחילת דרכם מוזיאונים היו מופרדים, הרי שבמהרה הם החלו ליצור קשרי הפרייה הדדית.

בעוד כל התחומים האחרים התמיינו תוך התכנסות והצטמצמות, האמנות עברה תהליך אחר. מאפיניה התחילו לעבור היפר-מוטציות כך שיכולת ההגדרה (ע”י סמנים גנטיים) נעשית קשה יותר (למרות שיש סוגים שונים של אמנות), באופן שמזכיר את ההיפר-מוטנטיות של וירוסים מסוימים. בדומה לוירוסים, האמנות נתמכת ע”י התחומים הממוינים סביבה ונוטה לשנות צורה ולקפוץ בין מגוון תחומים כדי לשרוד תוך שימוש ב”גנום” של התחומים האלה (ביולוגיה, טכנולוגיות שונות, רפואה). מתוכם היא עוברת מוטציות במהירות והיום כל דבר יכול להקרא אומנות אם הוא מוצב בקונטקסט “אמנותי” או בסביבה תומכת, ואם אין לו תכלית (במוזיאון לעיצוב או טכנולוגיה יש לעץ שמאיר בתגובה למגע יד תכלית, אך לא במוזיאון לאמנות). החדירות והאדפטציה של האמנות איפשרה, בניגוד למה שקורה עם וירוסים פתולוגיים בטבע, יצירת רשת סימביוטית דווקא עם מוזיאונים. הכותרת אומנות תומכת בכותרת מוזיאון ומאחר והכל אומנות, המטרופוליטן (ולא מוזיאון הטבע) יכול להציג כריש של 12 מטר בפורמלין והמוזיאון הבריטי (ולא מוזיאון המדע) יכול להציג תערוכה על הרפואה המודרנית עם גלולות מסודרות כמעין מעשה פסיפס.

מוזיאונים הם קבוצה במערכת חברתית וקבוצה מהווה גם גורם סביבתי: בעוד שהסביבה המודרנית דחפה ליצירת האוספים הציבוריים, מרגע שנוצרו יש להם השפעה על החברה שייצרה אותם. ראשית, מתאפשרת לאנשים חשיפה, אפילו הרגשת קניין, כלפי פריטים שבעבר היו נחלת בעלי מזל בודדים. שנית, למערך של מוזיאונים – שיטות הסיווג והמידור, הכמות והמגוון, בחירת וצימצום המידע הנילווה וכמובן תהליך הברירה מאחורי הקלעים – יש השפעה על צורת החשיבה ועל רמת וסוג הידע של הקהל. בתחום האומנות מוזיאונים קובעים איזו אמנות נחשבת ומתקבלת במיינסטרים (בעוד שגלריות מייצגות גם את האוואנט גארד). למוזיאונים יש השפעה על תפיסת הזהות העצמית ושל האחר, על הבנת ההיסטוריה והעולם ועל הדרך שבה קהל לא מומחה נפגש עם תחומי מדע, טבע, ארכיאולוגיה ואומנות. למוזיאונים תפקיד של גורם סביבתי חזק ואינדוקטרינטיבי ותפקיד סלקציה בבחירת הידע הכללי של הציבור בדומה למערכת חינוך.

היום מוזיאונים עוברים מעין דבולוציה בעזרת האמנות החובקת כל – חזרה לתקופת הרניסאנס (אותה הם בדיוק החמיצו) כמו יונקי יבשה המגדלים סנפירים וחוזרים לים כדי לשרוד. מאחר ומוזיאונים, בגלל גודלם, זקוקים לקהל גדול כדי להתקיים, ומאחר והקהל עצמו משכיל, רחב דעת ועשיר יותר (מעין קהל רניסאנס…), המוזיאון המצליח עובר אדפטציה. בעוד שמוזיאון הטייט קם כמחווה פילנטרופית כדי לאפשר לפרולטריון “לשפר” את עצמו ולהרגיש בעל ערך, היום העם מבקש ממוזיאונים להשתפר, לשעשע ולגוון ולהציע אירועים גדולים וקפה משובח כדי להצדיק את קיומם ועלותם. יש דרישה לסנסציה, למיצגים גרנדיוזים ולתערוכות יוקרתיות שפונות לקהל שכבר ראה ולמד הכל. היום הקהל הוא גם הסביבה הסלקטיבית של המוזיאונים, ומוזיאון עתיר קהל הוא מוזיאון שעבר כמה וכמה מוטציות. בהרבה מוזיאונים מבקשים לא לשמור על השקט.

המצגת תתמקד בהצגת מה מתרחש במוזיאונים, בעיקר בבריטניה, בשנים האחרונות – מדובר בהתפרעות טוטאלית ויש הרבה דברים שהם מעניינים מבחינת הכיוונים של מוזיאונים ואומנים עכשיו.

ממים, גנים, הטוב והאמיתי

איל דוננפלד – המחלקה לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית

המהפכה הגדולה ביותר בהצגה של צורת המחשבה האבולוציונית הינה הדחייה של התמונה האריסטוטלית לפיה ישנו תכנון של הטבע לטווח ארוך במטרה שהוא יהיה טוב. פירוש הדבר שהיה צריך לחשוב על הטבע כאורגניזם אחד ולתכנן את האורגניזם השונים כך שהטבע כולו יתפקד בצורה טובה. התשובה לשאלה מדוע הטבע הוא כזה היא שכך טוב.
החשיבה הדרוויניסטית מסבירה את ההרמוניה שיש בטבע, ההתאמה של האורגניזם לסביבתו, כהתפתחות עוורת לפיה ההתאמה של האורגניזם לסביבה “בוחרת” את אותם אורגניזמים שיש להם יתרון בסביבה זו. הנקודה המרכזית היא שגן מוצלח הוא כזה שמצד אחד היה בעל כושר שכפול עצמי ומצד שני כנותן יתרון הישרדותי בתרומתו לפיתוח תכונות של הפנוטיפ שמשמש לשכפל אותו. (אני משתמש כאן בתמונה של היחס בין הגן לבין הפנוטיפ כפי שהוא מתואר ב”הגן האנוכי” של ריצ'רד דוקינס.)

המם הוא רעיון בעל כושר לשכפל את עצמו. כושר ההישרדות שלו הינו היכולת לשכפל את עצמו בסביבה מימטית.

על מנת שתהיה אנלוגיה פורה בין הגן למם צריך שיהיה קשר לא רנדומאלי בין שתי הטענות הבאות:

א) רעיון שורד כיוון שהוא טוב ואמיתי.
ב) רעיון שורד כיוון שהוא משכפל טוב.

דנט טוען שאכן קיים קשר כזה כיוון שלא היינו שורדים אם בדרך כלל היינו “בוחרים” את הממים שטובים לנו. לפיכך הממים שהם משכפלים טובים הינם בדרך כלל הממים שמועילים לנו.
(Consciousness Explained pp 205)

בהרצאה אטען שטענה זו שקרית ומביעה אופטימיות שאין לה כל בסיס מדעי.
לפיכך אנסה להדגיש את הדיס-אנלוגיה שקיימת בין התפתחות תרבותית להתפתחות ביולוגית.