לכבוד יום דארווין הבינלאומי: מהזאב עד לכלב הביתי

אין היום כמעט חוקרים שיחלקו על העובדה שהכלב-בגרסת-הזאב הגיח, פשוטו כמשמעו, ממעבה היער, התקרב אט אט לאדם והחל להיות השותף שלו לחיים

מאת טל שלוש

הזאב לכל הדעות הוא חיה עצמאית, משוחררת מכל תלות, כזו שצדה לבד, חיה לבד ומסתדרת בכוחות עצמה. הזאב נתפס כחזק, אמיץ לב וקשוח – הוא לא זקוק לשום עזרה. בטח שלא מזאבים אחרים. חיית הפרא המדהימה הזו חיה למעשה בלהקות במשך כל חייה ומנהלת חיים משותפים ומלאים, ברמה שתגרום קנאה לכל משפחה אנושית ממוצעת.. תכונות חברתיות אלו מסבירים היטב את הקשר החזק שקיים בין הזאב לאדם ועל הפיכתו לחלק בלתי נפרד מחיינו. עד כמה מדובר בחלק בלתי נפרד? הנח רק לרגע את הספר והבט בחיה ששוכבת כרגע לצידך, או הקשב לנביחות הכלבים בחצר. זהו הקשר, שנדמה כרגע כלא ברור וקלוש למדי – איזה קשר מתקיים בין השניים? על פי כל הסימנים, הכלב הוא החוליה החסרה. הוא החלק המקשר בין הזאב הפראי והעצמאי לבין האדם הביתי. עדויות להימצאותו של הכלב המבויַת קיימות כבר לפני 12,000 שנים. על פי ההערכות, גם לפני 20 אלף שנים ויותר האדם נעזר בחיה הנאמנה הזו כדי לצוד, לשמור, להתריע ולהרתיע. אך האם הכלב היה קיים כאן מאז ומתמיד? האם התהלך מראשית קיומה של האנושות לצידו של האדם? וודאי שלא. זוהי גרסה משופרת – לפחות מהזווית האנושית – של הזאב.

מהיער אל השטיח שלרגליך

כיום כבר קשה מאוד לסתור את ההנחה לפיה הכלב הוא התפתחות אבולוציונית מהירה של  הזאב  למעשה, אין היום כמעט חוקרים שיחלקו על העובדה שהכלב-בגרסת-הזאב הגיח, פשוטו כמשמעו, ממעבה היער, התקרב  אט אט לאדם והחל להיות השותף שלו לחיים. בתחילה, התמונה המשותפת של אדם וזאב פראי של ממש הייתה נפוצה למדי, אך עם הזמן  הזאב הפראי הפך לידידותי וביתי יותר, ‘השיל’ כמה מתכונותיו הפנימיות והחיצוניות המובהקות ביותר (בעזרת יד מכוונת מאוד מצידו של האדם) – והתפתח לחיית הבית הנאמנה שכולנו  מכירים היום. כאן המקום להתעכב על הסיבות שהביאו לתהליך הביות של הזאב, או במילים אחרות: מדוע החליטה החיה הזו לצאת ממעבה היער והתקרב לאדם? מה הפך את השהות לצידו של האדם למפתַה כל כך, אף יותר מהשהות המוּכרת והטבעית בלהקה? תופתעו לדעת, אך רוב העקבות ההיסטוריות הובילו את החוקרים אל מצבור גדול מאוד של שאריות, אביזרים מיותרים והרבה לכלוך וסירחון. ניחשת נכון: האשפה .

הזבל של אחד הוא האוצר של האחר

לאורך כל ההיסטוריה האנושית ועד לראשית העידן המודרני המוכר לנו היום, היו נהוגים כמה סטנדרטים תברואתיים שנחשבים היום, בלשון המעטה, לבלתי מקובלים. עד למהפכה התעשייתית הטיפול בשפכים כמעט ולא היה קיים, מערכות עירוניות לניקיון הרחובות היו בגדר חלום ובענייני האשפה היה כל אדם לעצמו. מצב זה גרם כמובן לשורה ארוכה של מגיפות ומחלות, חלקן בלתי ניתנות לריפוי באותם זמנים. תנאי ההיגיינה הירודים היו אז, ללא ספק, מגורמי התמותה הגבוהים בעולם. אך כשנוצרת בעיה עבור אדם אחד, אדם אחר מרוויח: אמנם בתקופות אלו אנשים רבים סבלו בצורה מחרידה מהזוהמה ששלטה בריכוזי אוכלוסייה גדולים, אך אנשים אחרים  הפיקו מכך את המיטב. כיצד? בשל היעדר חוקים, הבנות ומוסכמות בענייני התברואה באזורים צפופי אוכלוסין, האשפה לא  טופלה כראוי. כמות בני האדם במקומות מסוימים – טירות, ערים גדולות וכדומה – הספיקה כדי לייצר לא מעט פסולת. מהר מאוד, הפכה האשפה לאחד ה’אוצרות’ הזמינים ביותר בעולם באותו זמן: כמויות של זבל מכל סוג היו נזרקות בצידי הרחוב, מושלכות אל מעבר לחומות ההגנה ומגיעות בסופו של דבר אל מרחבי הטבע הפתוחים, שהיו נפוצים אז הרבה יותר מהיום הראשונים שנהנו מכך, כמובן, היו השכבות העניות. בני שכבות אלו שַהו כמעט לאורך כל היום סמוך לאותם מצבורי זבל, ממתינים למתנה הבאה שתגיע – שאריות בהן השכבות המבוססות יותר לא מצאו עוד שימוש. והיה שם הכל: חפצים, רהיטים, כלי עבודה וכמובן – אוכל על שלל סוגיו. בזכות המצבורים הללו הצליחו העניים לשרוד. עבורם, היה זה אוצר של ממש. אך לזמינות של אותם מצבורים הייתה השפעה על גורם נוסף, שנמצא תמיד אי שם בסביבתו הקרובה- רחוקה של האדם: בעלי החיים. אמנם עבורנו, בני העידן המודרני, הטיפול באשפה באותן תקופות עתיקות היה חסר כל חוקים ודפוסי התנהגות קבועים, אך עבור בעלי החיים היה חוק אחד בו דבקו רוב בני האדם, ופעל לטובתם ללא ספק.  על פי כל הסימנים, שאריות המזון משכו אליהן אט אט בעלי חיים רבים שחיו באזורים סמוכים לאותם מצבורים (יערות, נחלים, נהרות, מרבצי עשב וכדומה). מה שנראה בתחילה כזירת ההתגוששות של העניים בלבד, הפך למקום מפגש מרתק בין האדם, שכבר ניתן להגדירו כבן אנוש מתורבת ו’ביתי’ יחסית, לבין חיות הפרא. והמפגש הזה הביא לתוצאות בלתי צפויות, אשר משפיעות עלינו עד היום.

רק האמיץ שורד

מהרגע בו גילה הזאב סמוך לטריטוריה שלו את ערימות האשפה שצברו בני האדם, חלה התקרבות מסוימת בין שני הצדדים. יותר ויותר חיות החלו נראות בסביבת המצבורים הריחניים הללו, מחפשות אוכל זמין ו’גונבות’ לעצמן מידי פעם שארית מזון, ברגע של חוסר תשומת לב מצד היריבים, עניי העיר. זו הייתה עבורן מלאכה פשוטה מאין כמותה, יחסית למשימות הציד המתישות והמורכבות בטבע, שלעיתים קרובות העלו חרס. במקביל לחיפוש אחר מזון, החלו החיות האמיצות יותר לבחון את הגבולות ולהבין היכן ומתי הן יכולות  להסתובב באתרים אלו ללא חשש. אט אט הן הפכו את ערימות האשפה לביתן השני (ולעיתים הראשון)  נהנו מהשפע שנפל בחלקן לפתע. באופן טבעי, הן החלו בכל מפגש לבטוח מעט יותר ביריבים שלהן, אשר החלו להבין גם הם שאפשר להפיק תועלת מהאורחים הלא קרואים.

כך למעשה נוצר החיבור הראשון בין האדם לזאב, על פי השערות של חוקרים. התמונה החלה להתבהר והפכה להגיונית בהחלט: ככל שרבו המפגשים האקראיים סביב המצבורים הללו, האדם הבין שהוא יכול להפיק תועלת רבה במיוחד מאופיו של בעל חיים אחד, יחיד במינו – הזאב. האחרון, מצידו, רכש את אמונו של האדם, הרגיש בטוח בחברתו וראה בו כשותף. לא סתם שותף, אלא  חבר מן המניין, חלק בלתי נפרד מלהקה שלו. עד כדי כך. הבחירה בזאב הוא, לכל הדעות, חיה מרשימה. מצד אחד, מדובר בבעל חיים יפהפה ובעל הוד רב. מצד שני, ניתן לראות מיד את המסוכנות שבו, את הצד החייתי שמניע אותו לצוד ולטרוף. השילוב של שני הצדדים הללו ב’אישיותו’ של הזאב הוא שהפך אותו לרצוי כל כך בחברת בני האדם. ככל שהתחממו היחסים בין הזאב לאדם, כך התהדק שיתוף הפעולה ביניהם. הם החלו לחפש מזון, לאכול ולצוד יחד, כאשר כל אחד משתמש ביתרונות של השני כדי להשיג את הטרף האיכותי ביותר בסביבה ובעיקר כדי לשרוד. האדם הפיק תועלת רבה מהמהירות והחוזק של הזאב, שאפשרו לו ללכוד כמעט כל טרף פוטנציאלי אותו הזאב נהנה מהתבונה והחוכמה המפותחת של האדם, לצד כלי הציד המתקדמים. ככל שהתרועעו אחד לצד השני, הבינו עד כמה השילוב ביניהם מוצלח. יחד, הם הפכו לצוות קטלני, בעל עוצמה אדירה.

בחזרה להווה. בחזרה לכלב הביתי והאהוב כל כך

התהליך המדהים אותו תיארנו עד כאן הוא רק המבוא לתהליך גדול עוד יותר: התהוותו של הזאב הפראי  החי בלהקות הומוגניות ו’טבעיות’, לכלב מבוית החי בלהקה משונה במיוחד – להקה בה רוב החברים ואולי אף כולם הם בני אדם ולא זאבים כמוהו. כאמור, האדם והכלב מכירים כבר כ-20 אלף שנים, ואולי יותר. 20 אלף שנים של חברות אמיצה, של ציד משותף ושל שיתוף פעולה שכנראה אין ולא היה כמותו בטבע, לפחות בין שני מיני בעלי חיים שונים כל כך. ההיכרות בין שניהם היא למעשה נקודת הפתיחה בתהליך הביות של הזאב והפיכתו לכלב שכולנו מכירים. התועלת שהפיק הצמד המוזר הזה אחד מהשני, הביאה להתקרבות עצומה ביניהם. לא רק שהם ניצלו האחד את יתרונותיו של השני, אלא גם התקרבו מבחינה רגשית. הזאב הפך להיות חברו הטוב ביותר של האדם וכך גם להיפך הקרבה בין השניים גילתה לאדם כמה דברים מפתיעים מאוד על החבר החדש שלו. הדברים הללו, הגם שהיו זעירים וכמעט לא משמעותיים, הם שיתרמו יותר מכל להיווצרותו של הכלב הביתי המודרני, וליצירת מאות גזעים וסוגים שונים של כלבי בית – מהרוטוויילר האימתני ועד לצ’יוואווה הזעיר. וכך, מה שהחל בסדרה לא ברורה של אירועים תמימים ואקראיים לכאורה, יהפוך תוך זמן קצר (במונחים היסטוריים כמובן) לאחד מהתהליכים האבולוציוניים המדהימים ביותר שידע הטבע אי פעם.

מאמר זה נכתב ע”י טל שלוש מנכ”ל מרכז הכלב והאדם