דקל השמן הנשדד

בשנה הבאה (2012) יתפוס שמן הדקל את המקום הראשון בעולם במסחר בשמן מאכל. ממשלות באירופה, בצפון אמריקה ובסין דוחפות לשימוש הולך וגובר ב”דלק חקלאי”, ביו-דיזל

מוצריו של דקל השמן (Eleais Guinness) מרכיבים מגוון רחב של תוספי מזון, מזון מעובד, מוצרים קוסמטיים, שמני מאכל, שמני סיכה ו…. דלק ביולוגי. על פי סקרים של ארגון המזון הבין-לאומי, בכל אחד מעשרה מוצרים שנמכרים במרכולים יש שמן דקלים.

בשנה הבאה (2012) יתפוס שמן הדקל את המקום הראשון בעולם במסחר בשמן מאכל. ממשלות באירופה, בצפון אמריקה ובסין דוחפות לשימוש הולך וגובר ב”דלק חקלאי”, ביו-דיזל שמופק משמן הדקל הופך למצרך “חם”. הביקוש לשמן הדקל ולמוצריו מצית מלחמת מילים בין התומכים והמתנגדים לשימוש בשמן. הביקוש הגובר לשמן ממריץ ביקוש לקרקעות באפריקה.

כיום מספקות מלזיה ואינדונזיה כ-90% מהביקוש לשמן, זאת על חשבון השמדה גורפת של יערות-עד וביצות תחת הסיסמה ה”ירוקה” כי גידול ושימוש בשמן הדקל עוזר לעצירת שינויי האקלים ולמניעת ההתחממות העולמית …. האמנם?
על פי ארגוני סביבה “גרינפיס” ו”ידידי כדור הארץ”, מטעי דקל השמן גורמים להחמרת המצב, שוב בגלל כריתת יערות הגשם וייבוש אגמים וביצות. מטעים שמשתרעים על מליוני דונמים ומהווים מונוקולטורה (גידול אחיד), מחייבים שימוש רב בדשנים, בקוטלי חרקים וקוטלי עשבים, אלה זולגים לסביבה ומעצימים את הנזק.

היו מספר הצלחות לפעילות של גופים ירוקים כנגד תאגידים שפוגעים בסביבה: חרמות צרכנים נגד נסטלה, קוקה קולה, יצרנית הבובה ברבי, יצרני ריהוט, ביגוד ואחרים, חרמות שגרמו לשינוי צורת פעילותם של תאגידים אלו כדי שפגיעתם בסביבה תהיה מזערית.
אלא שחרם נגד תאגידי דקל השמן מסובך וכמעט בלתי אפשרי בגלל המגוון העצום של מוצרים ששמן דקלים מהווה בהם מרכיב משמעותי.

כדי לעמוד מול הביקורת, הקימו מגדלי דקל השמן ביחד עם סוחרים, תעשיינים, משקיעים ושאר השותפים בשרשרת האספקהארגון שנקרא “השולחן העגול של הפקה בת-קיימא לשמן הדקל” Roundtable on Sustainable Palm Oil, אולי בכוונה לייצור בר-קיימא אבל לבטח כדי לנסות ולהזים את הטענות המוצדקות.

עד כמה מוצדקות הטענות ניתן להבין כאשר מסתבר כי ממשלת אינדונזיה הכריזה על הפסקת נתינת זיכיונות (מורטוריום) לפיתוח מטעים בשטחים פתוחים, יערות וביצות. הבעיה היא כי ה”מורטוריום” לוקה בחסר ומאפשר לתאגידי ענק אסיאתיים, אמריקאיים, וארופאיים כמו Sime Darby, Olam Internationala, Wilmar International לשחד פקידי ממשל ולהמשיך בהרס, כמו גם לחפש “שדות מרעה” חדשים באפריקה.

בסיירה-לאונה שתושביה חסרי “בטחון תזונתי”, נחכרו לתקופה של 45 שנים (עם אפשרות הארכה לעוד 21 שנים) 4000 קמ”ר שתוך שנה ינטעו בהם דקלי שמן, בקנה מידה של דר’-מז’ אסיה. זה שטח קטן אלא שזו רק ההתחלה, כאשר הכוונה להגיע ל-10% משטחי המדינה בהם יגודלו דקלי שמן ע”י חברות ארופאיות ואסיאתיות. בליבריה הוחכרו כ-5% משטחי המדינה למשקיעים זרים שכוונתם לנטוע דקלי שמן.

הוחכרו כ-6,000 קמ”ר לתקופות של יותר מ-60 שנים לחברות: Sime Darby ‫-‬ מסינגפור והחברות הבריטיות Golden Agri Resources ‫-‬ Equatorial Palm Oil, זאת במדינה שמייבאת 60% ממצרכי המזון הבסיסיים.

בקמרון, בבנין, בגאבון, בקונגו וברפובליקה של קונגו, חוכרים תאגידים מארה”ב, אירופה וסין שטחים בגודל 30 אלף קמ”ר לגידול דקל שמן לייצור ביו-דיזל. ראוי להדגיש כי חלק מהשטחים המוחכרים מיושב ע”י חקלאים זעירים שמפונים בגיבוי הבטחות ל”פיתוח ועתיד טוב יותר”. שטחים אחרים מהווים שמורות, ביצות שמיובשות ויערות-עד משווניים שנכרתים תוך פגיעה אנושה במקורות מים, בשטחי מרעה טבעיים ומגוון החי והצומח.

נראה כי ממשלות אפריקאיות שמאפשרות את ה”צונאמי” של רכישת השטחים וחכירתם, שכחו את מאבקן הארוך והכואב לעצמאות, שכן לא רק שהן מרשות ומאפשרות את התהליך אלא גם מעודדות את פעילותם של ספסרי קרקע ותאגידים זרים לחזור ולגרום לפגיעות חמורות כמו אלה שנגרמו ע”י הקולוניאליזם.

למעט מספר קטן של מטעים שפותחו (באפריקה) בתקופה הקולוניאלית, גדל דקל השמן כעץ בר או כחלק ממגוון עצי פרי בחלקות קטנות של חקלאים מקומיים, חלקות בהן גדלו עצי פרי שונים: בננות, אגוזי-קולה, כמו גם ירקות, קסווה ואחרים. התושבים סוחטים את השמן (האדום), שעבורם חשיבותו התזונתית שנייה אחרי דגנים. השמן משמש כמרק, כרוטב, לטיגון ולאפיה. ניתן לבשל את הפרי או לצלותו.

מגלעין הפרי ניתן לסחוט שמן שקוף שמשמש לייצור סבון מקומי. בגפת שנותר אחרי הסחיטה ניתן להאכיל בהמות או לפזרו כדשן. עצי דקל השמן בבר או בגינות מספקים את אחד ה”מעדנים” של אפריקה – יין-דקלים.

היין מיוצר ע”י התססת שרף שניגר מ”פצעים” שנחתכים בשורש הכפות, ומהווה מקור הכנסה חשוב לאוספי השרף ומקור שמחה לצרכניו. העץ משמש גם כעץ צל בגינות, קפה וקסווה ובגידלו בטבע מהווה חלק חשוב מהמגוון הטבעי.

העץ שהעשיר תעשיינים ו”ברוני” שמן הוא אפריקאי במקורו. דקל השמן (האדום) Eleais guineesis שייך לחקלאי מרכז ומערב אפריקה שמכירים אותו ואת מוצריו כ-3000 שנים.
הדקל שימש מאז ומתמיד מקור למזון, למשקה (חריף) לדישון ולחמרי בניה וקירוי. היום, אחרי מחקרים, ברור (מה שחקלאי אפריקה ידעו תמיד) כי לשמן שמופק מפרי הדקל ערך תזונתי גבוה. השמן מכיל ויטמינים ולכן מהווה “מזון בריאותי”.

העובדה ש”בעלי הדקל” לא השכילו לתבוע זכות לפטנט על חומר גנטי, נוצלה ע”י הקולוניאליסטים לעשיית רווחים. רווחים שמקורם בשוד. האירופאיים “גילו” את ה”אוצר האפריקאי” בתקופה בה סחרו בעבדים. מאוחר יותר, כשהחלה המהפכה התעשייתית (באנגליה) השמן נוצל לסיכוך מכונות ולייצור נרות.

בתחילת המאה ה-20 החלו הנטיעות בקנה מידה תעשייתי בדר’-מז’ אסיה. ב-1960 הפכה מלזיה לספקית השמן הגדולה בעולם, שטחי ענק ניטעו, השמן זוקק ושווק בעולם כולו. השיגשוג הושפע מהדרישה העולמית לדלק “נקי” וב-2007 השיגה אינדונזיה את מלזיה ותפסה את המקום הראשון בייצוא השמן.

כל המטעים בדר’-מז’ אסיה מבוססים על ארבעה מיני דקל השמן שהובאו מאפריקה וניטעו ב-1848 בגן הבוטני “בוגור” שבאינדונזיה. הנזק הסביבתי שנגרם מפיתוח המטעים, מהווה אסון בקנה מידה “תנ”כי”.

שדות הנפט בניגריה שההכנסות מהם לא הואילו לניגרים אלא גרמו לזיהום סביבתי מתמשך בדלתת הניגר, זיהום שפוגע בסביבה ובתושבים, מהווים דוגמא מצויינת ממנה ניתן ללמוד על הנזקים שנגרמים לאפריקה בעקבות השתלטות תאגידים על עושרה הטבעי. ממשלות ושליטים עוברים שטיפת מוח (ומקבלים שוחד) שאלו גורמים להם להאמין כי החכרת שטחים למשקיעים זרים תוביל להשקעות בחקלאות מתחדשת וכל מי שמתנגד ל”התחדשות”, כל מי שמנסה להגן על החקלאים הקטנים, נחשב למי עושה זאת מטעמים “רומנטיים”. אמונה זו גורמת לשליטים לשכוח את הסכנות הענקיות שעסקי הקרקעות גורמות לאזרחים ולארצותיהם.

אכן חקלאים זעירים זקוקים לתמיכה שתביא פיתוח החוות המקומיות, אלא שהשקעות תאגידים זרים גורמות להרס החוות הקטנות ופוגעות באפשרותם של האיכרים להתקיים ולהתפתח – כלכלית וחברתית.

למרות זאת, שטחים נרחבים במרכז ובמערב אפריקה עוברים לידי תאגידי ענק שמנצלים את הביקוש הגובר לשמן הדקל. חברות מאסיה, מאירופה ומצפון אמריקה מנסות להפוך חוות חקלאיות קטנות, שטחי ביצה, יערות-עד ושמורות טבע למקור ליצירת הון. הון שיווצר בגלל הביקוש הגובר לשמן הדקל. ביקוש שעלול לפגוע אנושות בחלק גדול מהיבשת השחורה.

בתקופה בה התגלה דקל השמן על ידי המערב, היו ארצות אפריקה תחת משטר קולוניאלי. העץ שמקורו באפריקה “נגנב” ע”י הקולוניאליסטים, פותחו זנים משופרים שניטעו באינדונזיה ובמלזיה תוך כדי בירוא יערות-עד ופגיעה הרסנית בסביבה הטבעית ובמגוון מינים עשיר ומיוחד. השטחים המתאימים לנטיעת דקל השמן הולכים ופוחתים בדר’-מז’ אסיה. הגופים הירוקים לוחצים להפסקת הפגיעה בסביבה, תאגידי הענק מצאו פתרון: חוכרים שטחי ענק במדינות מרכז ומערב אפריקה, מדינות בהן השלטון המרכזי חלש, מושחת ושניתן לשחדו. שטחי יערות-עד, שטחי מרעה וחקלאות נחכרים או יש שיאמרו נשדדים ותושביהם שחיים בשטח דורות רבים מחוייבים להתכנס ל”מחנות עבודה”.

נכון, החברות מבטיחות: מקומות עבודה, השקעות בשרותי בריאות, בתי ספר ופיתוח אזורי, אלא שהשקעות אלה באות על חשבון שטחי חקלאות, מקורות מים והמגוון הביולוגי. השקעות שמבחינת התושבים משמעותן אובדן הריבונות. השקעות שמהוות את חזרת הקולוניאליזם. אם מגמת הניצול לא תעצר תהיה הפגיעה לתושבים ולסביבה הטבעית אסון מתמשך.

אם בעבר נאמר “הרצחת וגם ירשת”, אנחנו שואלים: “השדדתם, גנבתם, כבשתם ועכשיו ירשתם בזדון ובמעל?”