מִלכוד יום הדין

מדוע הסתמכות על תיאוריית ריבוי האוכלוסין של מלתוס היא עדיין בסיס רעוע לקביעת מדיניות?/מייקל שרמר

המאמר מתפרסם באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל
אצטרך להכין בחטף רשימה של הרעיונות המשפיעים ביותר בהיסטוריה של המדע, טובים או גרועים, אין ספק שבין עשרת המובילים אכניס את החיבור “מסה על עקרון האוכלוסייה” של הכלכלן המדיני הבריטי תומס רוברט מלתוס מ-1798. על צד החיוב, החיבור נתן השראה לצ’ארלס דרווין ולאלפרד ראסל וולאס לחקור את המתמטיקה של הברירה הטבעית. הם עשו זאת בהשפעת התצפית של מלתוס שעל פיה אוכלוסיות נוטות לגדול בטור גאומטרי (2, 4, 8, 16…) ואילו עתודות מזון גדלות בטור חשבוני (2, 3, 4, 5…), דבר שמוביל למחסור במשאבים ולהבדלים בהצלחה הרבייתית, שהם המנוע לאבולוציה.

על צד השלילה, הרעיון הניע מדיניות הנשענת על האמונה שהתמוטטות מלתוסיאנית של האוכלוסייה היא בלתי נמנעת. “כוחו של [הגידול] באוכלוסייה כה חזק מכוחה של האדמה לתמוך בקיום האנושי, עד שבלתי נמנע הדבר, שמוות בטרם עת יפקוד באופן כלשהו את המין האנושי,” חזה מלתוס קדורנית. התרחיש שלו השפיע על קובעי מדיניות לאמץ רעיונות של דרוויניזם חברתי ושל השבחת הגזע (אֵאוּגֵנִיקָה), שהביאו להפעלת אמצעים דרקוניים להגבלת הילודה באוכלוסיות מסוימות, שכללו, בין השאר, עיקור בכפייה.

הביולוג האבולוציוני והעיתונאי מאט רידלי מתמצת את הגישה הזאת בקצרה בספרו “האבולוציה של הכול” (הוצאת הארפר, 2015): “צריך להיות אכזר כדי להיות טוב לב.” האמונה ש”המחזיקים בשלטון יודעים טוב יותר מה טוב לפגיעים ולחלשים” הובילה באופן ישיר לפעולות חוקיות שהתבססו על מדע מלתוסיאני מפוקפק. למשל, חוק העוני שחוקקה המלכה אליזבת הראשונה ב-1601, שנועד לספק אוכל לעניים, קוצץ באופן חד בתיקון שהוכנס בו ב-1834, בהתבסס על נימוק מלתוסיאני ולפיו עזרה לעניים רק תעודד אותם להביא יותר ילדים לעולם וכך להגביר את עוניים. הממשלה הבריטית הנהיגה גישה מלתוסיאנית דומה בתקופת רעב תפוחי האדמה באירלנד בשנות ה-40 של המאה ה-19, כותב רידלי. הנימוק לכך היה, כפי שניסח זאת סגן שר האוצר הבריטי צ’רלס טרוויליאן, שהרעב משמש “מנגנון יעיל להקטין את האוכלוסייה העודפת.” כמה עשרות שנים לאחר מכן, המליץ פרנסיס גולטון על נישואין בין יחידים מתאימים בלבד (“מה שהטבע עושה בעיוורון, באטיות וללא רחם, בני האדם רשאים לעשות מתוך ראיית הנולד, במהירות וברחמים”). בעקבותיו הלכו כמה סוציאליסטים בריטים בולטים, כמו סידני וביאטריס וב, ג’ורג’ ברנרד שו, הבלוק אליס וה’ ג’ ולס, שתמכו בפומבי באאוגנטיקה ככלי להנדסה חברתית.

אאוגניקה ועיקור בכפייה נראים לנו לעתים כחלק מתכנית נאצית ימנית שהופעלה בגרמניה בשנות ה-30. אבל כפי שהזכירו לנו הכלכלן תומס לאונרד מאוניברסיטת פרינסטון בספרו “רפורמות ליברליות” (הוצאת פרינסטון, 2016) ועורך הניו יורק טיימס לשעבר אדם כהן בספרו “אימבצילים” (הוצאת פינגווין, 2016), האאוגנטיקה שטפה את אמריקה בראשית המאה ה-20, והגיעה לשיאה ב-1927, בפסק הדין באק נגד בל של בית המשפט העליון של ארה”ב, שבו התירו השופטים בחוק את עיקורם של אזרחים “בלתי רצויים”. בחבר השופטים ישבו שופטים פרוגרסיביים בולטים כמו לואי ברנדייס ואוליבר ונדל הולמס הבן, שקבע את הפסיקה המפורסמת: “שלושה דורות של מפגרים זה די והותר.” והתוצאה: עיקור של כ-70,000 אמריקנים.

כתב המדע רונלד ביילי עוקב אחרי גישות נאו-מלתוסיאניות בספרו “קץ האבדון” (הוצאת סנט מרטינס, 2015). הוא מייחס את התעוררות הגישות האלה לספרו רב המכר של פול ארליך מ-1968 “פצצת האוכלוסין”, שטען כי “המערכה להאכיל את כל האנושות תמה.” רואי שחורות רבים אחרים הלכו בעקבותיו. לדוגמה, לסטר בראון, מייסד המכון למעקב אחרי מצב העולם, Worldwatch, הכריז ב-1995: “בקרוב, האתגר הגדול ביותר של האנושות יהיה להגיע לעונת הקציר הבאה.” בכותרת למאמרו בסיינטיפיק אמריקן ב-2009 הוא חזר ואישר את השאלה הרטורית שלו: “האם מחסור במזון ימוטט את האנושות?” ובכנס שנערך ב-2013 באוניברסיטת ורמונט, העריך ארליך שהסיכוי להימנע מהתמוטטות התרבות האנושית הוא כ-10% בלבד.

הבעיה עם המלתוסיאנים, כותב ביילי, היא שהם “אינם מסוגלים להשתחרר מן הרעיון הפשוט, והשגוי בבירור, שכשהדברים נוגעים לרבייה, בני אדם אינם שונים מעדר צבאים.” אבל בני האדם הם בעלי חיים חושבים. אנחנו מוצאים פתרונות. חִשבו על נורמן בורלוג והמהפכה הירוקה. התוצאה הפוכה ממה שמלתוס חזה: באומות העשירות ביותר, שבטחון המזון בהן הוא הגבוה ביותר, שיעורי הילודה הם הנמוכים ביותר. ובניגוד לכך, במדינות שהמזון בהן הכי פחות מובטח, שיעורי הילודה הם הגבוהים ביותר.

הפתרון לריבוי אוכלוסין מופרז אינו לכפות על אנשים להביא פחות ילדים לעולם. מדיניות הילד היחיד בסין הדגימה עד כמה הניסוי הזה כושל. הפתרון הוא לחלץ את המדינות העניות מן העוני באמצעות שלטון דמוקרטי, סחר חופשי, גישה לאמצעי מניעה וחינוך להעצמה כלכלית של נשים.
מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic, ספרו החדש: “תיבת נח המוסרית” ראה אור לאחרונה. עקבו אחריו בטוויטר: @michaelshermer

עוד בנושא באתר הידען:

• אייזיק אסימוב – הסוף
• שישה מיליארד באפריקה
• כיצד יכול היה להיראות עולם החי ללא האדם?