בתודעה הציבורית ישתרש “הדיבוק מדימונה”, בצד “המכשפה מדובב” או “הרנטגן מנתיבות”, כעוד מטבע לשון המעמיק את החיץ בין המרכז לשוליים בישראל
29.4.1999
מאת: יורם בילו
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/dibukltd.html
ההיסטוריה הצבעונית של מחלת הדיבוק, המתפרשת על פני יותר מ-450 שנה,נמתחת בין צפת לדימונה. האירוע המתועד הראשון של הוצאת רוח רעה, שקנתה לה משכן בגופו של אדם, התרחש כנראה בצפת בשנת .1545 המגרש היה לא אחר מאשר רבי יוסף קארו. הדיבוק שאחז בגופה של האלמנה מדימונה, והוצא על ידי המקובל הירושלמי הרב דוד בצרי, הוא בינתיים המקרה האחרון.
תופעה תרבותית שהחלה, או תועדה לראשונה, בארץ ישראל במחצית המאה ה-16והתפשטה תחילה באגן הים התיכון בקרב קהילות ספרדיות חוזרת לישראל בשלהי המאה ה-.20 זאת לאחר שבמאה הקודמת השתרשה בקרב קהילות חסידיות במזרח אירופה עד שהפכה (בעזרתם של אנסקי, ואכטנגוב ו”הבימה”) למין ייצוג נוסטלגי לתרבות השטעטל הנכחדת. המקובל בצרי חוזר ופותח מעגל שדומה היה כי נסגר ללא שוב עם אחרוני הדיווחים על גירושי דיבוק בתחילת המאה. בכך הוא מתחבר לסבו הגדול, רבי יהודה פתייא, שגירש רוחות רעות מנשים וגברים בבגדד, אך גם – למרבה ההפתעה – ל”חפץ חיים” (בהשראתו גורשה ב-1909 רוח
מנערה בקאטין שבליטא) ואפילו לרב אברהם יצחק קוק (שב-1912 הוציא רוח מנער ספרדי ביפו).
כדי להבין את שובו של הדיבוק יש לעמוד על הסיבות להיעלמותו בעשורים הראשונים של המאה. אנתרופולוגים לא יתקשו לזהות את הדיבוק כווריאציה יהודית למצבי איחוז (possession) הנפוצים בתרבויות רבות – מצבים שבהם היכולת האנושית האוניוורסלית להיכנס למצב מודעות מיוחד (“טראנס” או “דיסוציאציה”) מעוצבת על ידי מערכת אמונות דתית, המניחה את קיומם של ישויות על טבעיות ואת יכולתם להשתלט על גופם של בני אדם.
המיסטיקה היהודית, ובמיוחד תורות הגלגול והעיבור הקבליות שהתפתחו במאות ה-12 וה-,13 שימשו מצע פורה להופעת ערכת האמונות שהסבירה את התופעה, סיגננה את ביטוייה
ההתנהגותיים ואף הולידה את טקס הריפוי המשוכלל הדרמטי.
בקיצור נמרץ, אפיזודת הדיבוק הובנה כמצב של סטייה ומצוקה, הנובע מכך שנשמותיהם הערטילאיות של חוטאים גדולים, שאפילו בכניסה לגהינום לא זכו, השתלטו על גופו של קורבנם כדי להימלט מהעונשים שהוטלו עליהם על ידי בית דין של מעלה.
נוכחות הרוח (לרוב ממין זכר) בגוף קורבנו (לרוב אשה) ניכרה בפרצי השתוללות ואלימות, בהפגנת כוחות על אנושיים, בדיבור גס בקול גברי, ולעתים אף בגילוי נסתרות ובשליטה בשפה זרה. הוצאת הרוח היא תולדה של טקס גירוש מורכב ורב שלבי המתחיל בזיהוי הרוח ומוצאותיו, נמשך בהשגת נכונותו לצאת והגדרת תנאי היציאה, ומסתיים בקביעת איבר היציאה (לרוב, כמו במקרה מדימונה, האצבע הקטנה של כף הרגל השמאלית) ווידוא עזיבת הרוח.
האמצעים שעמדו לרשות המגרש כללו השבעות וחרמות, הפחת אש ועשן גופרית בנחירי החולה ופגיעה פיסית בגופו. לטקסים היה אופי פומבי ודרמטי: פעמים רבות הם נערכו בבית הכנסת בנוכחות קהל רב, שסייע לגירוש בהשמעת תפילות ומזמורים, הוצאת ספרי תורה מארון הקודש, תקיעה בשופרות והדלקת נרות שחורים.
כהפרעה תלוית תרבות מובהקת, שכל מרכיביה, מההסבר להיווצרותה דרך עיצוב הסימפטומים וכלה בטקס הריפוי, התבססו על דקדוק תרבותי ומערכת סמלים משותפת, הדיבוק יכול היה לצמוח רק בקהילות שבהן מסורות אלו היו נפוצות ומוכרות. משהחלו מסורות אלו להיחלש ולהיסדק בגלל תהליכי מודרניזציה וחילון, הפך הדיבוק לסמל מוחשי של נבערות ואמונות תפלות בעיניהם של רציונליסטים ומשכילים ולזירת קרב בינם לבין המאמינים. האחרונים התגוננו נמרצות כנגד הסאטירות הלגלגניות על מעללי הדיבוקים ומגרשיהם שרווחו במחצית השנייה של המאה ה-,19 אך התקשו להתמודד עם הטענה האמפירית בדבר הצטמצמות הופעת הדיבוקים בתקופה זו. טיעון דחוק אחד שהעלו היה כי רוחות החוטאים, שבעבר נהפכו לדיבוקים, אינם אלא נשמותיהם של המשכילים של היום.
גם אנסקי לא נמלט מחמת זעמם של המאמינים. בספר חסידי מסוף שנות ה-20 הוא מוצג כך: “עד שקם פוקר אחד (אין כדאי להזכיר את שמו הארור) ועשה מזה שחוק בבתי טיאטראות וקרקסיות (כך) כדי לעשות ליצנות”. אנסקי, בניגוד למשכילים המוקדמים, לא הפך את הדיבוק לסאטירה אלא למחזה פיוטי ספוג מיסטיקה. אולם הצלחתו הגורפת של המחזה, והעובדה שהועלה באופן בלתי תלוי במוסקווה, בווילנה ועל ידי החלוצים סוללי כביש חיפה-ג'דה (ב-1922), נבעה בין השאר מהיותו קינה נוסטלגית לעולם שחלף, ביטוי אלגי, קסום ואמביוולנטי לתהום שנפערה בין בית אבא המסורתי לבין מסגרות החיים החדשות.
ספק רב אם אנסקי, אנשי הבימה הראשונים וחלוצי העלייה השלישית העלו בדמיונם – גם הפרוע ביותר – שמה שנהפך בימיהם לחוויה אסתטית, הנותנת ביטוי אמנותי לעולם אקזוטי, יחזור ויתגלגל שמונים שנה מאוחר יותר לתופעה התנהגותית “אמיתית” המשלבת את הרוחות כנתון “מובן מאליו” במציאות החברתית.
אולם ההפתעה שהיתה מן הסתם מנת חלקם של המשכילים והחלוצים, לו זכו לראות את שובו של הדיבוק, אינה צריכה להיות מנת חלקנו. בתקופה שבה אמונות מיסטיות, אזוטריות
ואי-רציונליות, זוכות לעדנה שלא היתה כמוה בציבור היהודי;
כשילדים אוטיסטים ופגועי מוח מוצגים במופעי ראווה כנביאים יודעי-כל; כשמטיפים משולחי רסן מציירים לפני קהל מזועזע תיאורים מוחשיים של הצפוי להם בגיהנום אם לא יחזרו בתשובה; כשמחשבי קצים ומשיחים, בעיני עצמם או עדתם, יוצאים חדשות לבקרים בתחזיות אפוקליפטיות; וכשחלוקת קמיעות וסגולות מקנה הישגים פוליטיים בבחירות – חוזרות ונוצרות התשתית המיסטית והאקולוגיה התרבותית-רוחנית לשובן של הרוחות.
אנשים במצבי משבר בכל מקום ומקום נותנים ביטוי למצבי המצוקה שלהם באמצעות הניבים התרבותיים והסמלים הדתיים שהמציאות החברתית מזמנת להם. משחזרו האמונות בגלגולים ובנשמות ערטילאיות המבקשות מקלט ממלאכי חבלה בגופם של בני אנוש לקדמת הבמה – אפשר היה לשער כי לא ירחק היום שבו יהפכו אנשים במצוקה נפשית את הסמלים הללו לאמצעי מבע לחוויות המצוקה שלהם.
האופי הדרמטי והסוגסטיווי של תופעת הדיבוק, והפצתה באמצעי התקשורת, מעלים את האפשרות כי הדיבוק מדימונה אינו אלא הסנונית הראשונה בגל הרוחות שעתיד לפקוד אותנו.
כיצד להתמודד עם הדיבוק? ברמה הפרטנית הפסיכולוגית אין לי ספק שהפרעה המעוצבת בצורה כה משוכללת על ידי קודים תרבותיים תוכל להירפא בצורה היעילה ביותר על ידי הפעלת ההיגיון התרבותי המנחה קודים אלה. טקס גירוש הדיבוק אכן מוביל, צעד אחר צעד, בצורה שיטתית וכמעט מתחייבת, לסילוקו. לכן, במקרה מדימונה כמו במקרים דומים, עדיף המקובל בצרי על פסיכיאטר או פסיכולוג קליני.
חשוב לציין עם זאת, שיעילותו המוכחת של טקס הגירוש כסוג של תרפיה אינה הוכחה לקיומן של הרוחות. מפרספקטיווה פסיכודינמית, הרוחות איפשרו בכל התקופות ובכל החברות לקיים את “המיתוס של הפסיוויות”: תחת המסווה המגונן והמקובל על הכל שההתנהגות והשיח בזמן ההתקף מקורם ברוח, יכולים היו קורבנות הדיבוק לבטא בצורה בוטה דחפים
תוקפניים, מיניים ואנטי דתיים, שלא יתן היה להעלות על דל שפתיים בהקשר אחר. הוצאת הדיבוק – ריפוי הקורבן – היתה
בעת ובעונה אחת ניצחון הסדר החברתי ודיכוי המאוויים הכמוסים של הקורבנות, נשים ברובן. האפשרות שהדיבוק
מדימונה טען שדרעי אשם – טענה שהוכחשה מאוחר יותר ונמחקה מהקלטת – עשויה להתפרש על פי ההיגיון הפסיכולוגי שהוצג.
אין זה בלתי סביר כי לא מעטים מתומכי ש”ס מתקשים לבטל מניה וביה את החלטת בית המשפט בעניין דרעי ונושאים בחובם ספקות לגבי חפותו. האם אין חיובו של דרעי על ידי הרוח ביטוי מרומז לספקות אלו?
ראוי לזכור עם זאת, שייחודו של הדיבוק לא התמצה ברמה הפסיכולוגית של ריפוי אינדיווידואלי. לאורך כל ארבע מאות שנות קיומו, טקס הגירוש היה מעין “תיאטרון מוסרי”, טקס פומבי שבו ישויות מטפיסיות ועיקרי אמונה רחוקים זכו להוכחה כמו-אמפירית, מעין “עדות חושים” שקשה להכחישה. הדיבוקים דיברו מפי קורבנותיהם, הזדהו בשמם, תיארו את עברם כחוטאים ואת המוצאות אותם אחרי מותם. בלשון מפורטת ומוחשית הם סיפרו לקהל המזועזע כיצד נקלעו בכף הקלע, הועמדו לפני בית דין של מעלה ולקו בעונשים איומים מידי מלאכי חבלה. קשה לחשוב על אמצעי יעיל יותר להחזיר את הסוטים והמהססים אל האמונה בחיי עולם הבא ובתורת הגמול של שכר ועונש. אין זה מקרה כי כל כך הרבה מהדו”חות מסתיימים בתיאורי ההתעוררות הדתית והתשובה שאפפו את בני הקהילה. גם אין זה מקרה שדו”חות אלו חזרו והופצו במהדורות רבות ובכותרות דרמטיות (“מעשה נורא של הרוח”) כדי ללמד מוסר ולהחזיר בתשובה.
על רקע מציאות ימינו, כאשר פונדמנטליסטים מכל הדתות משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת – מטלוויזיה ועד האינטרנט לא מפתיע שטקס הגירוש של הדיבוק מדימונה הועבר בשידור חי בתחנת רדיו חרדית וצולם בווידיאו שיופץ ברבים למען יראו וייראו.
ההשפלה שספגה האשה בעקבות חשיפת זהותה מהווה כמובן מחיר לא מבוטל בעבור השחרור האמיתי מן המצוקה שהעניק לה המקובל לפחות באופן זמני. להשפלה זו ממד קולקטיווי ולא רק אישי. יוקרתו של המקובל בצרי, ואולי גם של צמרת ש”ס – שאליה, כך נמסר, הוא מקורב – אולי תגדל בעקבות הצלחת הגירוש. אך בתודעה הציבורית ישתרש “הדיבוק מדימונה”, בצד “המכשפה מדובב” או “הרנטגן מנתיבות”, כעוד מטבע לשון המעמיק את
החיץ בין המרכז והשוליים בישראל.
הכותב הוא פרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית
הדיבוק – סיפור אמיתי על ניסים ונפלאות
29.4.1999
מאת בועז ארדר
הברווז שלי התחיל להתנהג באופן מדהים אתמול. זה משהו
שקורה פעם אחת בחייו של אדם ויתכן שקטני האמונה יתקשו
לעכל זאת וילעיזו, אך לא ניתן יהיה להפריך את העדות שחזתה
בה כל משפ]חתי.
הקשבנו ביחד לתוכנית הרדיו של רזי ברקאי, בה סיפר הרב
המקובל בצרי לעם ישראל הנפעם על גירוש רוחות שביצעו לצורך
הוצאת רוח בעלה המת מגופה של אישה מדיומנה, בעוד רזי
מפליג בתיאור הנסים והנפלאות החל הברווז להזיל ריר קצפי
ולהיכנס לאקסטזה. נדהמתי ונבהלתי לראות את הברווז שהתעלף
בינתיים. מתוך עלפונו החלה להישמע יבבה שהפכה לאיטה לקול
בס עמוק. נרתעתי לאחור בבהלה כאשר נשמעה הקריאה:
-“עמוד ושמע!” ואז למול המשפחה הנבהלת החל לדבר: ” אני
הוא שליח הכוח העליון, אני יודע כי נלחמת כל חייך בקיומי
אולם עכשיו תדע לך כי הכוח העליון מסר כי אינו קיים
עוד… החל מהיום דע לך כי המציאות היא מוחלטת
ואוביקטיבית וניתנת לידיעה…”
נדהמתי לשמוע את אמונותי העמוקות ביותר בוקעות בקול בס
מסתורי מפיו של הברווז המפרכס.
“אתה חייב לעזוב את הברווז, ” אמרתי בתקיפות, “אתה תהרוג
לי את הברווז!” חששתי מאוד לברווז שפירכס על הרצפה
בעילפון.
=”לא ולא”, ענה הקול, “אני כאן כדי להדריך אותך בדרכיך
הרוח המשיך בדיבורו: “עכשיו כשהבוס הגדול איננו ואין
אלוהים, אין לי לאן ללכת, אני נשאר כאן, וחוץ מזה דרעי
חייב”.
מה? נדהמתי, על מה את המדבר בכלל? “חייב, חייב לי כסף…”
אמר ולא פירש.
כאן יצא הברווז הגדול מפרכוסו והמשיך לדדות בבית והתנהג
כאילו לא קרה כלום. ניגבתי את הזיעה הקרה ממצחי וניסיתי
לעכל את האירוע המדהים. היה לנו שקט שנמשך עד תוכניתו של
אמנון לוי בערוץ ,2 אז קלט הברווז בזוית עינו את הקלטת
המצולמת של גירוש הדיבוק ושוב חזרה התופעה; שוחחנו על גן
העדן והגיהנום וגיליתי דברים מדהימים שאנשים פשוטים בכלל
לא מודעים להם.
קטני האמונה יבואו אליכם ויגידו לי שאין לי ברווז כלל
וכלל, אני ידוע כאדם רציונלי ומסכים ומוכן לקבל ביקורת
באופן רציונלי, אבל אין לחמוק מן העובדה כי הפרט השולי
הזה רק מוכיח את גודל הנס. אני והברווז מסיירים עכשיו
ברחבי הארץ ויש לנו לוח הופעות עמוס ביותר באמצעי
התקשורת. אולי גם נרוץ לבחירות.
הכותב הוא בעל פורום הפילוספיה של איאן ראנד
