# והוא בכלל התכוון להיות כומר ולעזור לעניים

> צ'ארלס דארווין מסכם את חייו בביוגרפיה, שראתה כעת אור בעברית בהוצאת ראסלינג, בתרגומו של יקי מנשנפרוינד ובעריכה המדעית של ד"ר אורן הרמן. לרוץ לשבוע הספר ולקנות צ'ארלס דארווין, המדען אולי הכי צנוע שגילה את התגלית החשובה ביותר בתולדות האנושות, ניגש לסכם את חייו, דווקא כתוצאה מפניה של עיתונאי גרמני אבל התלהב מכך משום שחשב שבכך יוכל להעביר מסר לדורות הבאים של משפחתו, ולכן הוא ניגש בשנת 1876, לכתוב את האוטוביוגרפיה…

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/darwin-biography-010608
- Author: אבי בליזובסקי
- Published: 2008-06-01T00:33:26+03:00
- Modified: 2008-06-01T03:26:57+03:00
- Sections: דארווין
- Topics: אבולוציה, ביוגרפיות, בריאתנות, דארווין, דרווין, התכנון התבוני, ספרים

## Article

צ'ארלס דארווין מסכם את חייו בביוגרפיה, שראתה כעת אור בעברית בהוצאת ראסלינג, בתרגומו של יקי מנשנפרוינד ובעריכה המדעית של ד"ר אורן הרמן. לרוץ לשבוע הספר ולקנות צ'ארלס דארווין, המדען אולי הכי צנוע שגילה את התגלית החשובה ביותר בתולדות האנושות, ניגש לסכם את חייו, דווקא כתוצאה מפניה של עיתונאי גרמני אבל התלהב מכך משום שחשב שבכך יוכל להעביר מסר לדורות הבאים של משפחתו, ולכן הוא ניגש בשנת 1876, לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו והוא המשיך לשכתב אותה במשך 11 השנים הבאות, עד יום מותו. מסתבר שגם דרכו של חיבור זה לא היתה קלה, ולמעשה הביוגרפיה יצאה לאור במלואה כמעט מאה שנים לאחר מכן, ב-1958. בפרט, היו אלה הפרקים שבהם עסק בהשקפותיו על הדת – שאשתו האדוקה אמה סירבה לפרסם במהדורה הראשונה של הביוגרפיה שיצאה לאור ב-1882, לא פחות מחמש שנים תמימות לאחר מותו. את הפרטים המעניינים הללו אנו לומדים מהקדמת המתרגם. בפרקים הראשונים דואג דארווין להיזכר בפרטים רבים ככל האפשר מילדותו הרחוקה, אם כי את אמו הוא בקושי זוכר למרות שנפטרה כשהיה בן למעלה משמונה. את אביו הוא זוכר כרופא מצליח, אך לא כמדען גדול, הוא ידע להקשיב לחולים ולעזור להם אך לא ניסה למצוא חוקיות כלשהי. בתוך כך אנו נכנסים לעולם הרפואה של המאה ה-19 ומבינים מדוע תוחלת החיים היתה כל כך נמוכה. דארווין אהב מאוד לצוד. מסתבר שהאיש שגילה את חוקי הטבע אהב לדוג ולצוד ציפורים לשם הנאה, עוד אבסורד. את בית הספר והאוניברסיטה הוא לא זוכר לטובה כמקום בהם התעצבה נפשו. האינטלקטואלית. עם זאת כבר כילד אהב לאסוף קונכיות, צמחים ועוד וסיווג אותם. לאחר שפרש מלימודי הרפואה שלו באוניברסיטת אדינבורו, משום שלא היה מסוגל לצפות בניתוח שנעשה כמקובל אז ללא אמצעי הרדמה. רשם אותו אביו ללימודי כמורה אוניברסיטת קיימברידג' ובעמוד 37 אנו מוצאים את הציטוט הבא: "לאור ההתקפות המרובות שניתכו עלי מצדם של אנשי הדת, נראה הדבר מגוחך שהתעתדתי אי פעם להיות כומר. מעולם לא ויתרתי במודע על כוונה זו ואף אבי לא ויתר על השאיפה, אלא שהשתיים גוועו באופן טבעי כשעזבתי את קיימברידג' והצטרפתי לצוות הספינה "ביגל" כחוקר טבע." למעשה לימודי הכמורה היו הדבר הקרוב ביותר ללימודים כלליים באותה התקופה והוא אהב לשמוע את הרצאותיו של הנסלו על בוטניקה, למרות שלא למד בוטניקה. "הנסלו לקח את תלמידיו לטיולי שדה שנערכו ברגל או בעגלות למקומות מרוחקים או בדוברות במורד הנהר והרצה להם על אודות הצמחים ובעלי החיים הנדירים שבהם צפו. טיולים אלה היו מהנים עד מאוד". החיפושיות שאיבד אחד הסיפורים המוכרים, שתמיד סברתי משום מה שהוא בגדר אגדה אורבנית, מסתבר כנכון. בעמ' 41 מספר דארווין על אהבתו לאיסוף חיפושיות בתקופת קיימברידג'. "היתה זו רק התשוקה לאסוף, שכן לא ניתחתי את החיפושיות, ורק לעיתתים קרובות בחנתי את תכונותיהם החיצוניות בהשוואה לתיאורים שפורסמו, אם כי הענקתי להן שמות בכל זאת. אבי דוגמה לתשוקתי: יום אחד, כשקילפתי קליפת עץ ישנה, ראיתי שתי חיפושיות נדירות ותפסתי כל אחת מהן באחת מידיי. אז הבחנתי בחיפושית שלישית ממין שונה,שלא מסוגל הייתי לאבד, ולכן הכנסתי את החיפושית שבידי הימנית לתוך פי. ואולם, החיפושית פלטה איזה חומר חריף ששרף את לשוני כך שנאלצתי לירוק אותה החוצה והיא אבדה, וכמוה גם השלישית". גם המסע על הביגל היה עלול להסתיים לפני שהתחיל בשל סירובו של אביו לממן את דארווין, למעט בתנאי אחד- שימצא מישהו מכובד שיסנגר על מסע זה וישכנע אותו. היה זה דודו שהסיע אותו 30 מילין לבית בשרוזברי ושכנע את אביו, לאחר שערב קודם לכן, כתב דארווין למארגני המסע מכתב סירוב מנומס. את תיאור המסע הוא משאיר לספר שהוציא מיד עם שובו "מסע הביגל" אך הוא מתאר בכל זאת בספר זה את יחסיו העכורים עם הקפטן פיצרוי שהיה איש נרגן והרבה להתרגז. הוא מספר כי פגש בפיצרוי רק לעיתים רחוקות לאחר ששבו הביתה, מחשש שיפגע בו בלא כוונה מבלי אפשרות לפייס, דבר שאכן קרה. פיצרוי גם הפך ברבות השנים דתי עוד יותר מכפי שהיה בעת המסע והוא נהג בדארווין בקרירות בשל פרסום הספר מוצא המינים לו התנגד. דעיכת ההשגחה הפרטית בפרק המדבר על אמונה דתית הוא מספר כי כשהיה על סיפון הביגל היה אדוק בדתו וזכר שכמה מהקצינים צחקו לו משום שציטט את התנ"ך כסמכות שאין עליה עוררין בנוגע לסוגיה מוסרית כלשהי, "אבל בהדרגה התחלתי להבין כי הברית השינה – על סיפורי תולדות העולם השקריים שבה, על סיפור מגדל בבל, הקשת בענן כסימן אלוהי, ועל האופן שבו היא מייחסת לאלוהים את דמותו של עריץ נקמן – אינה אמינה יותר מספריהם המקודשים של ההינדים או מאמונותיהם של ברברים.... בהדרגה הגעתי למסקנה שרק הוכחה מוחלטת תהיה מספקת כך שאדם שפוי יוכל להאמין בנסים שבהם מאמינה הנצרות, שככל שאנו יודעים יותר על חוקיו הקבועים של הטבע, כך נראים הנסים סבירים פחות ופחות; שבני אדם בתקופה ההיא היו בורים ופתאים במידע בלתי נפתסם כמעט; שלא ניתן להוכיח כי ספרי הבשורה נכתבו בצמידות למאורעות המתוארים בהם;... מתוך הרהורים אלה התחלתי לאבד את אמונתי בנצרות כגילוי אלוהי." בקיצור, בהדרגה איבד דארווין את אמונתו בהשגחה פרטית מסוג כלשהו." את שאר הפרק אגב הוא מנצל להדיפת תורתו של הכומר פיילי (טיעון השעון המפורסם המופיע בטוקבקים עד היום מפי בריאתנים, א.ב.) על אף שבתחילה קיבל אותה כאמת לאמיתה. בהמשך מתאר דארווין את סיפורו של מוצא המינים, שנכתב ללא הפסק במשך 20 שנה, את ההצלחה המסחרית של הספר, אך גם את הקרדיט שהתחלק בו במשותף עם אלפרד ראסל וולאס שהגיע למסקנות דומות במסע באינדונזיה. וכן על חייו האישיים. בכך משמש ספר זה כמשלים לספרים שיצאו לאחרונה לאור בעברית "הקופסה של אנני" מאת רנדל קיינס (נכד נכדו של דרווין( בהוצאת כתר ובתרגומה של חני גלעד; ספרו של דיוויד קוומן "האבולוציה האטית של דרווין" בהוצאת אריה ניר ובתרגומה של שונמית ליפשיץ.