# הצלבה מעניינת

> משאת נפשו של ההיסטוריון, בדרך כלל זה המתעסק בעידן הקדום, כשעל שולחן עבודתו מצטבר יותר "אין-חומר" מאשר "יש-חומר", והוא מחבק בחום כל פירור מידע שנמצא או נחשף, היא לאתר הצלבה כלשהי בין שני מקורות בלתי תלויים ולענייננו – כתבי יוסף בן מתתיהו מזה וספרות חז"ל מזה משאת נפשו של ההיסטוריון, בדרך כלל זה המתעסק בעידן הקדום, כשעל שולחן עבודתו מצטבר יותר "אין-חומר" מאשר "יש-חומר", והוא מחבק בחום כל פירור מידע…

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/crossing-beteween-flavius-and-hazal-1404076
- Author: דר. יחיעם שורק
- Published: 2007-04-14T00:21:44+03:00
- Modified: 2007-04-14T00:21:44+03:00
- Sections: היסטוריה של עם ישראל

## Article

משאת נפשו של ההיסטוריון, בדרך כלל זה המתעסק בעידן הקדום, כשעל שולחן עבודתו מצטבר יותר "אין-חומר" מאשר "יש-חומר", והוא מחבק בחום כל פירור מידע שנמצא או נחשף, היא לאתר הצלבה כלשהי בין שני מקורות בלתי תלויים ולענייננו – כתבי יוסף בן מתתיהו מזה וספרות חז"ל מזה  משאת נפשו של ההיסטוריון, בדרך כלל זה המתעסק בעידן הקדום, כשעל שולחן עבודתו מצטבר יותר "אין-חומר" מאשר "יש-חומר", והוא מחבק בחום כל פירור מידע שנמצא או נחשף, היא לאתר הצלבה כלשהי בין שני מקורות בלתי תלויים ולענייננו – כתבי יוסף בן מתתיהו מזה וספרות חז"ל מזה. למען הגילוי הנאות אציין כי נקודות "מיפגש" וירטואליות מתקיימות בין עדויות יוסף בן מתתיהו לבין אלו הנקשרות ברבן יוחנן בן זכאי, והבולטת ביניהן היא ה"בגידה" – זה מפיקוד על גזרת המרד בגליל וזה ממעורבות בהנהגה של ירושלים הנצורה – שנפלו/עברו לידי הרומאים. בכל מקרה אין לשלול את האפשרות שיוסף בן מתתיהו הכיר את רבן יוחנן בן זכאי עוד מתקופת בחרותו בירושלים, ואולי אף כשהיה מפקד המרד בגליל וניהל תכתובת של אגרות עם הנהגת המרד בירושלים. ואם הכיר את ריב"ז יש להניח שהכיר את תלמידו המופלג רבי יהושע בן חנניה, שהוא מושא הרשימה הקצרה הבאה. ולענייננו – בספרו "מלחמות היהודים" (ספר ו' פרק ו'), לאחר התיאור הדרמטי של שריפת המקדש, מחזיר אותנו המחבר לימי ערב החורבן, לאווירה הקודרת של נבאים וידעונים למיניהם, אשר ראו "במו עיניהם" את האותות שבישרו על האסון הכבד הממשמש ובא. בין השאר נזכר שם איכר הדיוט ושמו ישוע בן חנניה שהגיע לירושלים באחד מימי החג, וכשהוא סובב ברחובות ירושלים יצאו מפיו זעקות שבר על העיר והמקדש. בשעה שהובא לפני הנציב אלבינוס ועבר עינויים קשים היטיב לזעוק: "הוי, הוי, ירושלים!". אלבינוס פטר אותו לנפשו בשל חשד לאי-שפיותו. אותו ישוע הסתובב בירושלים במשך שבע שנים וחמישה חודשים ולא פסק מלזעוק משפטי שבר על החורבן הקרב. בספרות החיצונית, שבה מגולמים אירועים גם מתקופת החורבן, צדות את עינינו עדויות על זעקות שבר של מחברים שונים, כגון ברוך הסורי, בגין עוצם מכת החורבן. והנה במסכת אבות דרבי נתן מסופר על רבן יוחנן בן זכאי ועל רבי יהושע בן חנניה כדלקמן: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע (בן חנניה) הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: 'אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל'". הנה כמה מעניין להקביל בין רבי יהושע בן חנניה לבין "סתם" יהושע בן חנניה המופיע בחיבורו הנ"ל של יוסף בן מתתיהו המוגדר כ"איכר הדיוט". מעבר לזהות השם, למקום (שניהם מירושלים) ולזמן (תקופת שלהי המרד והחורבן) מחוברות שתי הדמויות בזעקת השבר – זה "הוי" וזה "אוי". אכן הצלבה מעניינת.   יחיעם שורק. הסטוריון, מכללת בית ברל