# החתול במקורות ישראל: פרק ראשון — בין חתול הבית לשונרא

> גרסה חדשה של פרק 1 שכבר פורסם באתר (פוסט 143480). טיוטת עריכה לבדיקה; אין לפרסם כפוסט נוסף. אם תאושר, יש להחליף את גוף הפרק הקיים תוך שמירת הכתובת והקרדיט לדר. יחיעם שורק, ולשייך את פרק הפתיחה לסדרת בעלי החיים הקיימת במסך ניהול סדרות.

- Canonical: https://www.hayadan.org.il/cats-in-jewish-sources-chapter-one-revision
- Author: דר. יחיעם שורק
- Published: 2026-09-26T08:57:00+03:00
- Modified: 2026-09-25T22:03:36+03:00
- Sections: היסטוריה של עם ישראל, העת העתיקה, יונקים
- Topics: ביות חתולים, בסתת, בעלי חיים, חד גדיא, חתול, חתול הבית, יחיעם שורק, שונרא

## Article

יחיעם שורק בוחן את שמות החתול ואת דמותו במקורות, על רקע ממצאי הביות, האמנות המצרית והעדויות המאוחרות על ״חד גדיא״ פסלון מתכת של חתול יושב ממצרים העתיקה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. נחלת הכלל ## מן החתול הקדום לחתול הבית החתול הביתי משתייך למשפחת החתוליים (Felidae). השם המדעי המקובל כיום למין הוא Felis catus, ומוצאו קשור לחתול הבר האפריקאי, Felis lybica. ביוונית עתיקה היה שמו של החתול ailouros. שאלת הזמנים והמקומות שבהם התקרבו חתולי הבר אל יישובי האדם מורכבת יותר מסיפור על ביות חד־פעמי. השם הלטיני catus מזכיר לנו את cat באנגלית, אך דמיון בין שמות אינו מעיד כשלעצמו על אופיו של בעל החיים. גם ההשוואה בין האינטליגנציה של החתול לזו של הכלב אינה פשוטה: אלה בעלי חיים שהתפתחו בדפוסי חיים שונים, ועמדו בפני אתגרים שונים בקרבת בני האדם. וכמי שבביתו גרים גם כלבים וגם חתולים, אני יכול להעיד שכל אחד מהם מציג סוג אחר של סקרנות ותושייה. התואר הלטיני silvestris מציין זיקה ליער או לחיי בר. הוא אינו מוכיח היכן התרחש ביותו של החתול, וגם אין להסיק ממנו שחתול הבית הוא צאצא ישיר של שונר או של חתול ביצות. בספרות חז״ל החתול מכונה בארמית ״שונרא״. הדמיון לשם העברי המודרני ״שונר״, המציין את ה־lynx, עלול להטעות: עצם השימוש בשם הקדום אינו מאפשר לזהות בכל מופע שלו מין מסוים של חתוליים. דווקא אי־הוודאות הזאת תלווה אותנו כשנבקש לקרוא מקורות כתובים לצד ממצאים ארכאולוגיים. כבר נאמר, ונתוודה לאמת, כי נתקשה לדייק ולומר בשעה שאנו "שולפים" מעולם התלמודים, הארצישראלי והבבלי, שאינם מבוססים על בסיס מדעי גרידא, מה מידת התבייתותו של החתול הקדמון, הפראי, הבלתי מבויית ובכלל תהליכי חייו הפרה-היסטוריים וההיסטוריים מחוץ לחברת בני האדם ובתוכה. ובעיקר כשאנו "מטיילים" בשבילי חייו של חתולנו זה, ממאות אלפי שנה ועד המאות האחרונות לספ' ומשם ואילך, נאמר עד המאה החמישית-שישית לספ', שנוכל לנעוץ בוודאות את נקודות גורלו, פרקי חייו והתנהגויותיו של "חתולנו" המחקרי הנוכחי, קרי ה"שונרא" או ה"שונר". וכך נמצא את עצמנו, נודה על האמת, לעיתים בהתלבטויות אישיות, מחקריות כמובן, כי נתקשה להגיע למסקנות אמפיריות, היסטוריות, לאור ניתוח קטעים מהספרות התנ"כית ובעיקר זו התלמודית. לפעמים נמצא את עצמנו מבולבלים כמעט באיזו חיה ממש אנו דנים ובפרט באיזה פרק מפרקי חייה ההיסטוריים ממש אנו מבקשים לחקור ולהגיע למסקנות היסטוריות. ## מה מלמדת השונרא של ״חד גדיא״ דוגמה מעניינת היא השונרא שבפיוט ״חד גדיא״, הבא בסופה של הגדת פסח. השונרא אוכלת את הגדי, ובהמשך מופיע הכלב. אולם הפיוט מוכר לנו מעדויות מאוחרות בהרבה מימי המשנה והתלמוד: הספרייה הלאומית מציינת עדויות מן המאה החמש־עשרה, והופעה בהגדה מסוף המאה השש־עשרה. לכן אי אפשר להשתמש בשיר כעדות ישירה להרגלי בעלי חיים בימי הבית השני. אף שהרצף הדרמטי של הפיוט מסקרן, החתול האוכל גדי הוא דמות ספרותית בתוך שיר מצטבר. אין להסיק מן המעשה הזה שה״שונרא״ הייתה בהכרח חתול בר גדול, שונר או קרקל, ואין לקבוע על סמך הפיוט יחסי גודל, כוח או טריפה בין החתול לכלב. לקריאת השיר יש ערך בחקר הדימויים המאוחרים של החתול בקהילות יהודיות, וחשוב להבחין בינו לבין תיאור זואולוגי. אל דמות השונרא בפיוט נשוב בהמשך הסדרה, כאשר נדון במקומם של החתול והכלב במסורות היהודיות. לפנינו, אם כך, עדות לדימויו של החתול בפולקלור, ולא הוכחה למראהו או לאורחות חייו של חתול קדום. מקורו הלשוני של הכינוי ״שונרא״ ראוי לבחינה פילולוגית נפרדת. בהיעדר מקור מוסמך לא נכון לייחס לו מוצא פרוטו־שמי, איראני או מסופוטמי מסוים. גם כאשר המקורות מזכירים שם של חיה, הזיהוי עם מין זואולוגי בן ימינו מצריך זהירות. נותרו, אפוא, שאלות פתוחות הן באשר לשם החתול במקורות והן באשר לחיה שעליה חשבו כותביהם. ## אילו חתוליים חיו באזור יש מיני חתוליים בעלי זנב קצר וציציות בקצות האוזניים, ובהם השונר והקרקל. אך תיאור כללי של תכונות כאלה אינו מספיק כדי לזהות בהם את החתול המכונה ״שונרא״ במקור מסוים. גם מקורות חז״ל העוסקים בבעלי חיים טמאים מחייבים קריאה על פי זמנם והקשרם, ולא כהגדרה זואולוגית מודרנית. משפחת החתוליים כוללת מינים רבים, ועל כן קשה להשליך מתכונה של מין אחד על כל מופעי החתול במקרא, בימי הבית השני ובספרות חז״ל. מיעוט התיאורים המפורשים במקורות מגביל את יכולתנו לשחזר את תולדותיו באזור. לפני העיון בטקסטים נזכיר כמה תכונות של חתולים בני ימינו. אלה יכולות לסייע להבין את קרבתם לאדם, אך אינן מחליפות עדות היסטורית על מין מסוים בתקופה מסוימת. מבנה גופו של החתול מתאים לציד: עיניו פונות קדימה, אישוניו מסתגלים לשינויים בעוצמת האור, שמיעתו חדה, ושפמו מסייע לו לחוש את סביבתו. התנועה החרישית, הזריזות והיכולת לטפס מאפשרות לו לרדוף אחרי טרף קטן ולהתחמק מסכנה. חתולים נוהגים לטפח את פרוותם ומכסים לעיתים את הפרשותיהם. תכונות כאלה מסבירות מדוע יכלו להועיל לאדם בסביבת מחסני מזון ומכרסמים; הן אינן מלמדות לבדן כיצד כינו אותם בני העת העתיקה. החתולים מוכרים כבעלי חיים עצמאיים, אך ביניהם מתקיימים גם יחסים חברתיים מורכבים. מחקרים על הבעות הפנים ותנועות האוזניים שלהם מצביעים על דרכי תקשורת בין חתולים; באתר הידען כבר דווח על מחקר העוסק בחיקוי מהיר של הבעות פנים בהקשר של משחק. מעניין לבחון עד כמה ההתבוננות המודרנית הזאת משפיעה על הדרך שבה אנו קוראים טקסטים עתיקים. גם החתול המתגורר עם האדם מגלה עצמאות לצד יכולת ליצור קשר. המפגש המתמשך בין שתי התכונות האלה עשוי להסביר את המקום שתפס בדמיון האנושי, אבל אינו מספק לנו לבדו תאריך או מקום מדויק לתחילת הביות. בארץ מוכרים כמה מיני חתוליים, ובהם חתול הבר, חתול הביצות והקרקל. העובדה שהם שייכים לאותה משפחה אינה הופכת אותם לאותו בעל חיים. ## ביות, מצרים והמפגש עם האדם עדויות ארכאולוגיות וגנטיות קושרות את ראשית הקשר בין בני אדם לחתולים לאזור המזרח הקרוב בתקופה הניאוליתית. מחקר דנ״א עתיק מצא שחתולים מאוכלוסיות במזרח הקרוב ובמצרים תרמו, בשלבים שונים, להתפשטות חתול הבית. גם כך, שאלת פרטי הביות עודנה נושא למחקר. ביות החתול כרוך ככל הנראה גם בתועלת הדדית: חתולים צדו מכרסמים בסביבת יישובים חקלאיים, ובני האדם אפשרו להם לשהות בקרבת מקורות מזון. הוא התרחש אחרי ראשית ביות הכלב: כבר נמצאו שרידי כלבים מבויתים בני יותר מ־14 אלף שנה, ואילו הראיות המוקדמות לקשר הדוק עם חתולים מאוחרות יותר. ההבדל בין חתולים לכלבים אינו מלמד שאחד מהם ״טוב״ או ״נבון״ יותר; כל אחד מהם הגיע לחיים לצד האדם בדרך אחרת. כמי שמגדל חתולים, אני מכיר את הטיפוח העצמי הקפדני שלהם גם מחיי הבית. כשאני מתבונן ב״ג׳ינג׳י״ שלנו, המבקש סירוק והברשה לפני שהוא יוצא ושב בבוקר, עולה בדעתי שיר הילדים הישן ״מה קרה לחתלתול״ מאת רבקה דוידית וניסן כהן־מלמד. זו, כמובן, חוויה אישית ולא עדות לתולדות החתולים בעת העתיקה. במשך הזמן הפיק האדם תועלת מהימצאותו של החתול בקרבתו בשל תכונותיו הטבעיות להשמיד עכברים וחולדות. במצרים העתיקה רכש החתול חשיבות דתית ותרבותית מיוחדת. דמויות חתול נקשרו לאלה בסתת, ופסלונים של חתולים הוקדשו במקדשים או הונחו לצד מומיות חתולים. הממצאים האלה מעידים על היחס לחיה ועל נוכחותה בתרבות מצרים, אך אין לגזור מהם שנה יחידה שבה ״הגיע״ החתול למצרים. מומיות רבות של חתולים ופסלונים במצרים מלמדים על פולחן ועל מנחות שהוקדשו לאלה בסתת בתקופות שונות. טענות גורפות על עונש מוות לכל פגיעה בחתול או על איסור מוחלט לייצא חתולים דורשות הקשר ומקור היסטורי מסוים, ולכן אין להסיק אותן מעצם קיומם של הקברים והפסלונים. פסלוני חתולים, כמו הפסלון המצרי המתועד באוסף מוזיאון המטרופוליטן, הם מקור חשוב לדימוי החתול באמנות ובפולחן. כדי ללמוד על תפוצת החתולים עצמם דרושים גם שרידי בעלי חיים ומחקרי דנ״א עתיק. הקשר בין מצרים לאזור הלבנט מאפשר לחקור גם את תפוצת החתולים בארץ ישראל הקדומה. אולם בלי ממצא מתוארך אין לקבוע שחילות מצב מצריים הם שהביאו אותם ארצה דווקא באלף השני לפני הספירה. ו"מילה" לסיום פרק זה, לא אכחד אם אומר, וכמי שמגדל בביתו זה שנים רבות זוג כלבים וזוג חתולים, ומבלי להעדיף מין זה על פני זה מכל הבחינות, לא אחטא אם אומר כי החתול הביתי בשונה מן הכלב הביתי הינו יותר תוקפני, יותר אסרטיבי, יותר חשדן, יותר עצמאי, יותר יחידאי, … ויותר מסתורי. אז במה הוא השתנה מני דורי דורות? … ## שאלות ותשובות ### האם החתול המוזכר ב״חד גדיא״ הוא שונר? אין בסיס לזהות את דמות ה״שונרא״ שבפיוט עם שונר דווקא. זהו שיר מצטבר מאוחר, ולא תיאור זואולוגי של בעל חיים מתקופת המקרא או התלמוד. ### האם החתול בוית לפני הכלב? לא. העדויות לביות הכלב קדומות יותר מן העדויות המוקדמות לקשר ההדוק בין חתולים לבני אדם. ### מה מלמדים הפסלונים המצריים? הם מעידים על מקומם של חתולים בדימויים דתיים ובפולחן, במיוחד בזיקה לאלה בסתת. הם אינם מספקים לבדם תאריך לביות או מסלול מדויק של הגעת החתול לארץ ישראל. ## מקור היסטורי נוסף [הספרייה הלאומית: הסיפור מאחורי ״חד גדיא״](https://blog.nli.org.il/2chad_gadya/) ## המאמר המדעי [The palaeogenetics of cat dispersal in the ancient world, Nature Ecology & Evolution (2017)](https://doi.org/10.1038/s41559-017-0139) ## עוד בנושא באתר הידען - [הגרסה הקודמת של פרק ראשון](https://www.hayadan.org.il/cats-1-domestication-and-ubiquity-in-ancient-levant) - [החתול במקורות ישראל, פרק 2: ההופעות המוקדמות](https://www.hayadan.org.il/firs-apearing-of-cats-in-the-ancient-jewish-scripts) - [החתול ביהדות, פרק 3: במשנה ובתלמוד](https://www.hayadan.org.il/cat-in-the-mishna-and-talmud) - [החתול במקורות חז״ל, פרק 4](https://www.hayadan.org.il/cat-color-ment-in-ancient-israel) - [שפת הפנים של החתולים](https://www.hayadan.org.il/cats-face-language) - [הכלבים במקרא ובספרות הבית השני](https://www.hayadan.org.il/dogs-in-the-bible-and-second-temple-literature)

## Questions and answers

### האם החתול המוזכר ב״חד גדיא״ הוא שונר?

אין בסיס לזהות את דמות ה״שונרא״ שבפיוט עם שונר דווקא. זהו שיר מצטבר מאוחר, ולא תיאור זואולוגי של בעל חיים מתקופת המקרא או התלמוד.

### האם החתול בוית לפני הכלב?

לא. העדויות לביות הכלב קדומות יותר מן העדויות המוקדמות לקשר ההדוק בין חתולים לבני אדם.

### מה מלמדים הפסלונים המצריים?

הם מעידים על מקומם של חתולים בדימויים דתיים ובפולחן, במיוחד בזיקה לאלה בסתת. הם אינם מספקים לבדם תאריך לביות או מסלול מדויק של הגעת החתול לארץ ישראל.