“אם יש דור אחד שבו לא מקדמים את המצוינות הוא אבוד וחוכמת הדור הקודם אובדת”

כך אמר נשיא אוניברסיטת בר אילן פרופ' משה קוה בטקס הענקת פרסי ברונו ע”י קרן יד הנדיב. “פרסי הנובל שבורכנו בהם בשנים האחרונות, וכן הצלחת תעשיית ההייטק הישראלי מבטאים הצלחה של מערכת החינוך וההשכלה ההגבוהה בעבר.” הוסיף אחד הזוכים בפרס ברונו, פרופ' ליאור גפשטיין מהטכניון ורמבם

“אם יש דור אחד שבו לא מקדמים את המצוינות הוא אבוד וחוכמת הדור הקודם אובדת.” כך אמר אמש נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קוה, שהאוניברסיטה שלו אירחה את טקס חלוקת פרסי ברונו.

הפרסים הוענקו אמש לפרופ' אלי ברקאי  מהמחלקה לפיסיקה  באוניברסיטת בר- אילן ,  פרופ' אורי אלון  מהמחלקה לביולוגיה מולקולארית של התא במכון ויצמן, פרופ' ליאור גפשטיין  מהפקולטה לרפואה בטכניון  ולפרופ' יאיר וייס מבית הספר  למדעי המחשב והנדסה באוניברסיטה העברית.  במהלך השבוע הקרוב נעלה באתר הידען מאמרים הכוללים ראיונות עם כל אחד מהחוקרים והסברים פופולאריים על עבודותיהם.

קרן יד הנדיב מעניקה מדי שנה את הפרסים ע”ש מיכאל לחוקרים ישראלים שהוכיחו כישרון  ויצירתיות  יוצאי דופן  בעבודתם האקדמית  ואשר זוהו על סמך הישגיהם  כבעלי פוטנציאל לפריצת דרך משמעותית בתחומם. על המועמדים להיות מתחת לגיל 50.

פרופ' מיכאל ברונו ז”ל כיהן כנגיד בנק ישראל בין השנים 1991-1986 וכן עמד בראש הועדה של אירגון פרס רוטשילד. עם מותו בטרם עת  בשנת 1996 החליטה יד הנדיב להקים לזכרו  את תוכנית הפרסים.  גובה הפרס האישי 45 אלף דולרים ומענק מחקר בשווי 120 אלף דולרים למשך שלוש שנים.

“אנחנו עומדים כמו מקבצי נדבות כדי לקבל כסף למדע אבל זו אשמתינו כי איננו מאפשרים לאותם פקידי אוצר דרך להבין מה המדענים עושים.” הוסיף פרופ' קוה.

בהתייחסו לנושא המצוינות אמר פרופ' קוה: “חשוב לתת פרס כדי שיהיה מודל שיסביר מה זה מצוינות וכדי שיבינו את הדבר. מדינת ישראל עברה מהפכה של נגישות שצריך לברך עליה – נוצרו המכללות. אבל אסור לשכוח את המצטיינים שתרומתם גבוהה לאין שיעור והם נמצאים באוניברסיטאות.”

בפאנל שהתקיים במסגרת השתתפו ראשי ארבעת האוניברסיטאות מהם הגיעו המדענים הזוכים: משה קוה, נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' מנחם בן ששון, נשיא מכון ויצמן פרופ' דניאל זייפמן ופרופ' משה סידי – משנה לנשיא הטכניון.

המנחה, פרופ' דייויד שולמן שאל את השאלה הזהה לכל הנשיאים: “כיצד יכול כל אחד מכם כנשיא יכול להבטיח את המשך ההצטיינות האקדמית במערכת האקדמית הישראלית כפי שהיא כיום?

פרופ' קוה: זו שאלה שאני שואל את עצמי 13 שנה כנשיא האוניברסיטה. אין לזה פטנט חוץ מלדבוק בתוכנית של עידוד המחקר בכל התחומים. בטקס זה אנחנו מתמקדים במדעי הטבע אבל באוניברסיטה מתנהלים מחקרים בתחומים רבים. תוכנית שבסופו של דבר תביא את החוקרים הכי טובים ואת הסטודנטים הכי טובים שיחליפו את החוקרים שיפרשו. המנגנון הוא מנגנון ארוך טווח. מי שחושב שאפשר להבטיח מצוינות בשיטת זבנג וגמרנו טועה. לצערי הרב אי אפשר לקדם מצוינות בלי לתקצב ולקבוע סדר עדיפויות. הצלחנו לעורר את הציבור ולהביא לידיעת כולם על החשיבות שבדבר.”

“תפקיד הנשיא הוא לא רק לדאוג למצוינות, ולהביא כספים מתורמים וקרנות, אלא גם לדאוג להגעתם של הכספים האמורים להגיע מן המדינה ומסתכמים 70% מהתקציב. לא תהיה מצוינות בלי אותם 70%.

פרופ' בן ששון: “המילה פרס באה מהמילה מחצית (מאותו מקור כמו המילה פרוסה). הפרס הוא המחצית הראשונה ותבואנה עוד מחציות כהנה וכהנה. בהמשך לדברי פרופ' קוה מרבית הציבור לא מבין מה אנחנו עושים, לא יודע מה ההבדל בין הוראה לבין מחקר ובין מחקר בסיסי לבין מחקר יישומי והאם צריך להיות קשר. לכן אני מטפל ראשית בסוגית הנראות.  אני מנסה להסביר לסגל, לסטודנטים ולציבור הרחב מהי אקדמיה טובה .

“אני גם בוחן את ההליכים בתוך האוניברסיטה.הרבה פעמים מותחים הליכים. טוב להחזיק אדם במעבדה חמש שנים זה כוח אדם זול. החוקרים מגיעים אלינו בממוצע בגיל 23, כדאי שנשים לב לא רק למתיחת הזמן ולצורך להוציא מהם אלא גם כיצד להביא אותם לבשלות.הדבר השני שחשוב לשים אליו לב הוא הצורך להעלות בצורה ברורה ומתמדת את רף הדרישות, הן דרישות הקבלה למוסד והן את דרישות המעבר מתואר לתואר וכו'.”

“הסוגיה השלישית והאחרונה היא הצורך לעסוק בתכנון בין מוסדי. לא הגיוני שנרים מפעלים יקרים כשמדובר במשאבים מצומצמים בצורה מקבילה בכל אחת ואחת מהמוסדות, לא הגיוני שנלמד את אותן תוכניות בצורה מדויקת. זה יקר ולא ממלא את הכיתות. שבירת מחיצות היא דבר חיוני כדי ליצור את הייחוד של המחקר הישראלי.”

“הנקודה הבאה – סידור עדיפויות. שיטת הקיבוץ היתה טובה על מנת ליצור את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות. הנקודה האחרונה היא כואבת כי צריך לקבוע סדר עדיפויות.

פרופ' זייפמן:  “הנסיון שלי מראה שחייבים להתייחס למצוניות בצורה אחרת מהמדינות המפותחות. מצוינות זה עניין של אנשים. אפשר לבקש כסף אבל יש מדינות לא רחוק מכאן שיש להם מיליארדים אבל לא מתבצע בהם מחקר. כמות האנשים מהם ניתן להוציא מצוינים היא לא גדולה. יש לנו מאגר של 7 מיליון איש או 14 מיליון אם מחשבים את כל היהודים. בעולם יש זרים רבים בכל אוניברסיטה. כש-MIT מחפשת את מדען הננוטכנולוגיה הבא היא פונה למי שהיא רוצה.”

” אנחנו צריכים להגדיר את המצוינות דרך אנשים. חייבים לבחור באנשים. במכון ויצמן לא מגדירים תוכנית אסטרטגית באיזה תחומים אנחנו רוצים לגייס מישהו. חלון הזדמנויות לגייס מדען הוא מאוד צר. ברגע שיש מצוינות, לא חשוב באיזה תחום, אנחנו חייבים לגייס. לפיכך אם יש הזדמנות אין מניעה לגייס 10 אנשים בשנה אחת למדעי המוח. על מנת לשמור על המצוינות שהיא לא מטרה אלא דרך חיים שלנו היא שאם יש מישהו שנמצא על הפרק ואנחנו יכולים לגייס אותו אסור לותר ואסור לפספס כי אחר כך לא נמצא אותו בחזרה. אוסף האנשים מתוכם ניתן לגייס הוא מאוד מצומצם”.

פרופ' סידי: אני מסכים עם פרופ' זייפמן שאמר שמדובר באנשים.  הדרך שבה אנחנו מנסים ללכת היא לאתר את אותם אנשים בתחילת דרכם- אפילו בעת לימודיהם לתואר ראשון. כשאנשים מצטרפים אלינו אנחנו מנסים לאתר את אותם אנשים מצטיינים ומעולים בין עם הקמת תוכניות סיירת – קבוצה קטנה של אנשים סביב נושא מסוים, התחרות היא מאוד גודלה להתקבל לאותה קבוצה. תוכנית פרקים – ילדים בני 18 שמגיעים לטכניון ומתחילים לגדל אותם מאותו שלב. בונים תוכניות שבהם יוכלו אותם אנשים מוכשרים להתחיל במחקר כבר בעת לימודיהם לתואר ראשון. אחר כך הם יכולים להמשיך את הליודים לתארים יותר גבוהים יותר מהר.”

“גם זה לא מספיק כי כולם רודפים אחרי האנשים המצוינים, לא רק אוניברסיטאות בישראל אלא גם אוניברסיטאות מצוינות ברחבי העולם וצריכים להשקיע את רוב המשאבים שלנו בגיוס חברי סגל צעירים. זה התחום שאני מופקד עליו בטכניון. הבעיה כמעט תמיד היא לא בעיה כספית אלא למצוא את האנשים ולשכנע אותם שהקריירה האקדמית היא הקריירה הנכונה והמקום שלהם הוא בטכניון. משקיעים בזה גם מאמץ אקטיבי נרחב ואני בטוח, החומר האנושי קיים ואנחנו צריכים להביא אותו ואני בטוח שנעשה זאת.”

השאלה השניה של פרופ' שולמן עסקה בשאלה האם העובדה שבשנתיים האחרונות כל חתני פרס ברונו היו חוקרים במדעי הטבע – ההומניסטיקה הישראלית מאויימת, האם היא בסכנה?

פרופ' קווה: הבעיה קיימת יותר באוניברסיטאות שבו חלק גדול מחברי הסגל עוסקים מדעי האדם. המצוינות היא דבר שצריך לפתח בכל תחום, והיא לא צריכה להיות נחלת תחום מסוים. מדינה שלא מטפחת דברים של תרבות ורוח היא לא מדינה טובה.

מבחינה סטטיסטית לא הייתי מחלק את החשיבות לפי הפרסים שניתנים בשנה מסוימת, התלמידים מצוינים במדעי הרוח. אין מספיק מלגות כדי לטפח את התחום. בבר אילן, רוב מלגות הנשיא לדוקטורט ניתנות במדעי היהדות ומדעי הרוח כי אין מענקי מחקר. התקצוב של מדעי הרוח בישראל הוא חולה, לא נכון, יש סכנה שהתחומים הללו, שאינם מביאים פרנסה כמו בהייטק ובננוטכנולוגיה, נדרשת מדיניות של עידוד התחום.

פרופ' בן ששון: “אני במיעוט בשולחן הזה – אני בא ממדעי הרוח. מדעי הרוח לא מאוימים יותר מאשר כל נושא אחר במדינת ישראל. לעומת זאת כשמסתכלים על התוצאות – בעוד שהאוניברסיטאות באופן כללי נמצאות בין 100 ל-200 האוני' בעולם, מדעי הרוח  – האוני' העברית נמצאת במקום ה-25.”

“יש קריטריונים שאפשר לבדוק בהם איכות של מצוינות. ראיתי את רשימת הזוכים במדעי הרוח בשנים קודמות. אפשר להציע באוניברסיטאות מספר כפול ומשולש. ידע הלשונות מעולה, הפרודוקציה גבוהה מאוד. אולי יש בעיה – כדי להגיע לדוקטורט במדעי הרוח, לסיים אותו ולגמור דוקוטרט ולעשות פוסט-דוק – 2 לשונות לפחות אם לא שלוש, ”

פרופ' זייפמן:  כפי שאתם רואים הדבר הכי קרוב במכון ויצמן למדעי הרוח זו היכולת להפיק אנרגיה מהרוח. נראה שיש מרחק בין מדע למדע רוח ומדע החברה. כשמדעינם במכון ויצמן מסתכלים על נוירו ביולוגיה ומנסים להבין איך המוח עובד, הפסיכולוגים עושים את אותו הדבר רק בשפה אחרת לחלוטין, מדעי החברה שמנסים לזהות התנהגויות של חברה ומדעני גנטיקה שמנסים להבין את המקור הגנטי להתנהגות. לינגוויסטיקה ומדעי המחשב – שתי שפות שונות שמנסות להתמודד עם בעיה דומה.

כמי שפעם המדע היה מחולק בין פיסיקה לביולוגיה והיום הוליכם על אינטרדיסציפלינרי. היום אנו יכולים לסייע למשל לארכיאולוגיה באמצעות ריצוף DNA ותיארוך.  בעתיד הלא רחוק אנו רוצים להכניס למוסד מידה מסוימת של מדע רוח והומניסטיקה בדרך שתאפשר לנו לדבר על בעיות מסוימות בעזרת 2 שפות. המדע לא פותר את כל הבעיות. פילוסופיה, פסיכולוגיה, הסטוריה גם הם חשובים. אנחנו רוצים להתקרב דרך המדע.”

פרופ' סידי: “גם בטכניון אין מדענים בתחומים הללו, והאמת היא שאני יותר מודאג מהעובדה שאין בקרב זוכי פרס ברונו מהנדסים וטכנולוגים מאשר חוקרים בתחום מדעי הרוח. נראה לי שבמדעי הרוח זמן ההבשלה יותר ארוך, התקופה שלוקח להשלים את הדוקטורט וליצור לעצמך מעמד בינלאומי ואם פרס ברונו מיועד למדענים עד גיל 50, יתכן שאותם אנשים מבריקים בתחום מדעי הרוח מגיעים לבשלות קצת יותר מאוחר. יש פיצוי לדבר הזה בפרסים אחרים, פרס ישראל לדוגמה מחולקים כ-20 פרסי ישראל מדי שנה, משהו כמו שלושת רבעי מהם במדעי הרוח. יכול להיות שזה מתאים יותר בגילאים אלה.”

בשם הזוכים בירך פרופ' גפשטיין:

“בערב הזה, עמיתי המלומדים ואנוכי מקבלים רפס על מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות – על היכולת שלנו לשאול, לחקור, על הסקרנות הטבועה בנו ועל הזכות שנפלה בידנו ללמוד ולהתפתח תוך אינטראקציה עם טובי תלמידינו, אלא השואלים אותנו את השאלות המאתגרות ביותר, השאלות שטרם יש בידינו את התשובה המלאה עבורן. הרצון שלנו לחקור את העולם הביא אותנו להיות מדענים וחוקרים. עץ הדעת צמוד לעץ החיים בגן העדן שלנו.

חוסנה המדעי-טכנולוגי של מדינת ישראל הוא זה שיכול למקם אותנו בשורה הקדמית של המדינות בעולם. עם זאת, פרסי הנובל שבורכנו בהם בשנים האחרונות, וכן הצלחת תעשיית ההייטק הישראלי מבטאים הצלחה של מערכת החינוך וההשכלה ההגבוהה בעבר. לכולנו ברור כי עדתיה של מדינת ישראל תלוי בהון האנושי. עם זאת, בהמשך לדיון שנערך קודם לכן צר לי לציין כי הערכים האישיים של החברה הישראלית (ההתמקדות בהתבססות כלכלית והערצת ידוענים ולא מדענים) וכן השקעותיה של המדינה השתנו. אני לא מחדש שאנו סובלים המשקעה פחותה ולא מספיק מעמיקה למצוינות בחינוך על כל רבדיו (כולל ההשכלה הגבוהה). אמנם אחוז ההשקעה במחקר ופיתוח בישראל הינו בין הגבוהים בעולם אך עיקרו השקעה במחקר ופיתוח בתעשייה ופחות במחקר בסיסי, שמהווה את התשית לכל ההתפתחות ארוכת הטווח. כדי לסבר את אוזנינו אספר כי נדהמתי לגלות לאחרונה שבכל מדינת ישראל סיימו שבעה אנשים בלבד דוקטרט בהנדסת מכונות, ארבעה בהנדסה כימית ושלושים בהנדסת חשמל.