פרופיל המוח של כל אדם עשוי לנבא את הפגיעות הנפשית ואת פוטנציאל הריפוי שלו בעקבות לחץ.

מחקר חדש של אוניבריסטת ת”א, ביה”ח איכילוב וחיל הרפואה בצה”ל בקרב פרמדיקים המשרתים בצה”ל חושף: באמצעות בדיקת MRI תפקודי (fMRI) ניתן לזהות את אלו העלולים לסבול ממצוקה נפשית כתוצאה מחשיפה ללחץ משמעותי

מחקר חדש שנערך בקרב פרמדיקים המשרתים בצה”ל חושף: באמצעות בדיקת MRI תפקודי (fMRI) ניתן לזהות את אלו העלולים לסבול ממצוקה נפשית כתוצאה מחשיפה ללחץ משמעותי. הבדיקה עשויה בעתיד לסייע בהכוונה לטיפול מוקדם של אנשים המועדים לפתח תסמונות נפשיות פתולוגיות בעקבות טראומה. “הממצאים המוחיים מראים שקיימת גמישות של המוח המרמזת שאיבחון וטיפול מוקדם ומכוון לפרט יסייע בטיפול וככל הנראה ימנע סיבוכים נפשיים לאחר טראומה.” מסכמת פרופ' תלמה הנדלר, מנהלת המרכז לתפקודי המוח במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב) וחברה בסגל המחלקות לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה באוני' ת”א

המחקר נערך במסגרת עבודת הדוקטוראט של רואי אדמון ובהנחיית פרופ' תלמה הנדלר בפקולטה לרפואה ע”ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב ובמרכז לתפקודי המוח (ביה”ח איכילוב) ובשיתוף עם אל”מ ד”ר גד לובין מהאגף לבריאות הנפש בחיל הרפואה. המחקר התפרסם השבוע בכתב העת המדעי היוקרתי PNAS (Proceedings of the National Academy of Sciences).

40% מהאוכלוסייה יחוו חווייה טראומטית משמעותית אחת לפחות במהלך חייהם. מרבית מהנחשפים לאירוע טראומטי מגיבים בסמוך לו, בתסמינים מאופיינים ל-PTSD כמו מצב רוח ירוד וחרדתי, מחשבות טורדות והפרעות בשינה. חשוב לציין כי זו תגובות אלה נורמאליות וקשורות כנראה לתהליך ההחלמה. אולם, כ-20% מהנחשפים לאירוע טרואמתי עלולים לסבול מתסמונת נפשית לטווח ארוך כמו דכאון וחרדה פוסט-טראומתית. עד היום, לא ברור מה מבדיל בין אלה המחלימים לאלה הנשארים פגועים לאורך זמן. עד כה גם, לא היה ניתן לזהות את הפגיעות האישית בשלב מוקדם לאחר האירוע, דבר הגורם לאיחור משמעותי באיבחון ובטיפול. ידוע כי אבחנה מוקדמת ומותאמת לפרט בסמוך לאירוע מעלה את סיכויי ההחלמה בקרב הנחשפים לאירוע טרואמתי.

במהלך המחקר ערכו החוקרים סריקות מוח תפקודיות (באמצעות הדמיה בתהודה מגנטית, MRI), ובחנו שלושה אזורים ייעודיים במוח בקרב 50 פרמדיקים המשרתים בצה”ל ועלולים לחוות חוויות לחץ משמעותיות במהלך שירותם הצבאי. הפרמדקים בצה”ל מהווים כיום את הקוו הראשון של טיפול בקרב ויש עליהם לחץ משמעותי ביחס לניהול הרפואי המיידי. הפרמדיקים נבדקו בפעם הראשונה לפני הטירונות בתחילת הקורס הקדם צבאי, ולאחר שנה וחצי כאשר הם מתפקדים כפרמדיקים קרביים ביחידות השונות. החוקרים הגיעו למסקנה כי בעזרת הסתכלות על אזור מוח מסוים ניתן לחזות מבעוד מועד מי מהפרמדיקים יפתחו יותר תסמיני לחץ נפשי בעקבות האירועים הצבאיים-רפואיים, בדומה לסימון מוחי מקדים. לעומת זאת אזורי מוח אחרים הראו שינוי בפעילות ובקשרים ביניהם בעקבות האירועים, מה שמצביע על פוטנציאל של גמישות מוחית מצבית. ביחד הסימון המקדים ומידת הגמישות מהווים פרופיל מוחי של אדם, שיכול לסייע בהכוונה לטיפול מוקדם ופרטני במקרה של חשיפה לטראומה.

מהלך המחקר ותוצאות:
במצבים פסיכופתולוגיים שלאחר אירוע טראומתי זוהו שינויים בפעילותם של שלושה אזורים עקריים במוח: גרעין האמיגדלה – האחראי על העיבוד הרגשי במוח והוא זה שבזכותו אנו יודעים להיזהר מסכנות, ההיפוקמפוס המזוהה עם עיבוד זיכרון ויצירת הקשר לאירועי חיים והאזור השלישי קליפת המוח הקדם-מצחית האחראי על מתן משמעות רגשית ואישית לגירויים ומשתתף בוויסות הרגשי. במחקר המדווח ביקשו החוקרים לבחון האם וכיצד הפעילות באזורים אלה משתנה לאחר חשיפה ללחץ משמעותי בשירות הצבאי, והאם הקשרים בין אזורים משתנה עם החשיפה..

כצפוי במהלך השירות רוב הפרמדיקים חוו אירועים בעלי אופי טראומטי משמעותי.כל הפרמדיקים דיווחו על עליה בחשיפה לאירועי דחק משמעותיים במהלך השירות ,ובקרב -66% נרשמה עליה משמעותית במספר הסימפטומים של דחק נפשי כגון: ירידה במצב הרוח, סיוטי לילה ומחשבות חוזרות על האירוע במהלך היום. בבדיקות ההדמיה ב FMRI של המוח נמצא כי מידת העלייה בסימפטומים נפשיים בחייל או חיילת הוסברה על ידי פעילות האמיגדלה לפני החשיפה- ומידת השינוי בפעילות ההיפוקמפוס לאחר החשיפה ללחץ במהלך השירות הצבאי . כלומר – ככל שהפרמדיק חווה עליה גדולה יותר בסימפטומים כך האמיגדלה שלו פעלה יותר בהתחלה וההיפוקמפוס העלה את פעילותו בהמשך.

בנוסף, הבדיקות הראו כי ככל שהתפתחו יותר סימפטומים ההיפוקמפוס פחות תיקשר עם האונה המצחית הקשורה לוויסות הרגשי, כלומר נמצאה גמישות בפעילות ובקישוריות של אזורים במוח הקשורה לתגובה הנפשית ללחץ. ממצא זה מצביע על פוטנציאל לשינוי מוחי באמצעות טיפול פסיכולוגי או תרופתי לאחר חשיפה לטראומה, שיסייע לאדם לחזור לחיות את חייו בלא הפרעה. “הממצאים מראים שקיים דגם פעילות ותגובה מוחית האופייני לכל אדם, אשר יכול לכוון לטיפול מוקדם ונכון באופן פרטני, בעקבות אירוע דחק טראומתי.” מסכמת פרופ' הנדלר,

למחקר סייעו גם: קרן רוזנברג, אורית שטרן, לי סלע וחיים בן עמי. המחקר נתמך גם ע”י: מכון אדמס לחקר המוח אוניברסיטת תל אביב, תוכנית תשתיות (מרכבה) של משרד המדע והספורט וחיל רפואה, צה”ל.