ככל שהמערכות הטבעיות שלמות יותר (פגועות פחות) הן יותר יציבות ויותר ועמידות לשינויים. לפיכך, הכלי החשוב ביותר לשמירת המגוון הביולוגי בתנאי שינוי אקלים הוא ניהול של מדיניות המיועדת להפחית את מקורות הפגיעה שאינם קשורים לשינויי אקלים.
בהיבט המגוון הביולוגי (biodiversity), שבמובנו הרחב קשור בשונות של עולם החי והצומח על מרכיביו השונים, צפויות השלכות נרחבות של שינויי אקלים באזורנו, שישפיעו גם על שירותי המערכות האקולוגיות.
במערכות היבשתיות, תדירות גבוהה של בצורות מביאה להתייבשות נרחבת ותמותה של צמחים מעוצים במקומות שונים בארץ. הפחתה בכמות המשקעים תגביר מגמה זו. לתמותת צמחים מעוצים עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על תפקוד המערכת, ובכללן משטר המים, סחף קרקע, מחזור היסודות ואוכלוסיות צמחים, בעלי חיים ומיקרואורגניזמים.
בנוסף, תיתכן הסטה של תחומי תפוצה של בעלי חיים ו”הזזת” גבולות אזורי המעבר בין מדבר לים תיכוני, תוך שינויים במבנה המערכות האקולוגיות במקומות רבים בארץ. כמו-כן, צפויה עלייה במספר ואורך התקופות עם סיכון גבוה לשריפות באזורים ים-תיכוניים. הגדלת תדירות השרפות עשויה לעלות על יכולת ההתאוששות הטבעית של החורש, ובכך יכולה לשנות בצורה משמעותית את מבנה חברת הצומח ואת האקוסיסטמה.
מערכות מים מתוקים נפגעו לאורך השנים מזיהומים, ניצול יתר של המים ולחצי פיתוח. שינוי אקלים שיביא לעלייה בטמפרטורה (הגברת האידוי) ולהפחתה בכמויות המשקעים יגביר את עצמת שאיבות המים ויחמיר את הדרדור במצב המערכות האלה. מינים ספציפיים או בעלי רגישות למליחות, טמפרטורות, ו/או ריכוז חמצן, עשויים להיעלם מהחברה ואת מקומם יתפסו מינים עמידים יותר- מקומיים או פולשים. הפחתת כמויות המשקעים והעלייה באידוי יביאו לקיצור משך הזמן בו יתקיימו בריכות עונתיות ואולי אף לא יאפשרו את קיומן. ביצות ונחלי איתן עלולים להינזק באופן כמעט בלתי הפיך עקב מעבר מנוכחות מים לאורך כל השנה לנוכחות מים עונתית, שכן בעלי חיים הנדרשים למים באופן קבוע למחייה ייעלמו מהם.
לגבי המערכות הימיות, צפוי כי בים התיכון תמשך התפשטות של מינים מהים האדום (הנכנסים דרך תעלת סואץ) צפונה ומערבה. התבססות של מינים טרופיים פולשים עלולה לגרום לחברות הים התיכון לאבד את האופי הייחודי שלהן ולהפוך דומות לחברות טרופיות. הגדלת חומציות מי הים (בגלל עליית ריכוזי הפחמן הדו חמצני) עלולה לגרום לבליה מואצת של סלעי החוף ולקריסת טבלאות הגידוד הייחודיות לחופי הארץ.
בנוסף, אזור הכרית והתת-כרית הרדוד יושפעו מאוד גם מהעלייה במפלס פני הים שצפויה כתוצאה מהעלייה בטמפרטורה והמסת הקרחונים. עליית גובה המים עלולה לגרום לפגיעה במגוון המינים לאורך החוף. במפרץ אילת, עשויה להתגבר התופעה של “הלבנת אלמוגים”, הקשורה ברגישות של האצות הסימביונטיות שברקמות האלמוגים לטמפרטורות גבוהות, ומביאה לתמותה של אלמוגים. למרות שעד היום האלמוגים במפרץ אילת לא נפגעו בצורה משמעותית מתופעה זו, עליית טמפרטורת המים עשויה להגביר את התופעה.
מבחינת שירותי המערכת בישראל, צפויה הידרדרות ביכולת של המערכות הטבעיות לספק את השירותים הבאים: מים לשתייה, משאבים גנטיים, עצירת סחף קרקע, ויסות מינים פולשים, מזיקים ופתוגנים, שרותי תרבות ונופש. הרכב הדגה ביום התיכון ישתנה ויכיל יותר מינים מים סוף.
מכיוון שהשלכות שינויי אקלים על המגוון הביולוגי הן מורכבות והידע הקיים מועט, חשוב ללמוד לנהל את המערכות הטבעיות תוך התחשבות בחוסר הודאות. יש לנקוט בפעולות בעלות השפעה חיובית בכל היקף, קצב או מגמה של שינויי אקלים. ככל שהמערכות הטבעיות שלמות יותר (פגועות פחות) הן יותר יציבות ויותר ועמידות לשינויים. לפיכך, הכלי החשוב ביותר לשמירת המגוון הביולוגי בתנאי שינוי אקלים הוא ניהול של מדיניות המיועדת להפחית את מקורות הפגיעה שאינם קשורים לשינויי אקלים. הנקודות העיקריות הן הפחתת הלחץ על מערכות מים מתוקים ומימוש מסמך המדיניות זכות הטבע למים, וכן שמירת השטחים הפתוחים והקישוריות ביניהם. יש לעדכן את מפת השטחים המוגנים בישראל ולהבטיח קיום מסדרונות אקולוגיים ביניהם. כמו-כן, יש לשמור על בינוי ופיתוח בהתאם לתוכניות המתאר הארציות, לאכוף עבירות של בנייה בלתי חוקית ולמנוע “הכשר בדיעבד” של עבירות כאלה.
בתחום החקיקה, יש להגביר אכיפה של חוקים המגבילים פגיעה בשטחים פתוחים וערכי טבע בים וביבשה ולהגדיל את מודעות הציבור אליהם. כמו כן יש לעדכן את החקיקה הקיימת, לקדם חקיקה ייעודית לשמירת המגוון הביולוגי ולהגביר את התיאום בין הכלים המשפטיים לשמירת המגוון הביולוגי.
בנוסף, יש לטפל במינים פולשים באמצעות ועדה מקצועית ייעודית שתקבע אמות מידה להכנסת מינים זרים לישראל ותמליץ על סדרי קדימויות ועל בחירת אמצעים לטיפול במינים פולשים שהצליחו לחדור ולהתבסס. גופים העוסקים בחוק ובאכיפה יהיו אחראים ליישום המלצות הוועדה המקצועית ולפעולה בשטח לאיתור וביעור מינים פולשים. בהקשר זה, יש לבחון גם את ההיבטים הבריאותיים ופלישת וקטורים מחוללי מחלות.
ככלל, ההמלצה היא להשקיע את מאמצי השימור במערכות שלמות (הגנה על בתי גידול) ולא במינים בודדים. עבור מינים שגורם הלחץ העיקרי עליהם הוא שינוי האקלים, מאמץ שימור מחוץ לאתרם אמנם יכול להיות בעל ערך מבחינה חינוכית או מדעית, אך תרומתו לקיום המערכות הטבעיות היא נמוכה.
על מנת לשפר את היכולת להתכונן לשינויים עתידיים יש צורך בחיזוק הידע המדעי הקיים. בעיקר דרושים ניטור ארוך טווח, מחקר להערכת ערכי סף של משתני האקלים השונים העשויים לערער יציבות של בתי גידול שונים, ומחקר ייעודי להבנת דרכי ממשק לשיפור עמידות בתי גידול או חברות לאקלים יובשני יותר, ולפיתוח כלים לשיקום מערכות אקולוגיות פגועות.
כמו כן, יש צורך בחיזוק המערך אקולוגי רב-גורמי (מאר”ג) כגוף לאומי שיפעל לחזק את הקשר בין מדע לממשק, וליישם בממשק המערכות הטבעיות את הידע המחקרי הנרכש.
