ז'ול ורן, שהלך לעולמו היום לפני מאה שנה, הוא אחד הסופרים האהובים ביותר לבני הנעורים מאז ועד היום.
ירדן ניר-בוכבינדר
המאמר באדיבות האתר “האייל הקורא”
http://www.haayal.co.il
ז'ול ורן, שהלך לעולמו היום לפני מאה שנה, הוא אחד הסופרים האהובים ביותר לבני הנעורים מאז ועד היום. הוא ידוע לכולם כסוכן נסיעות נלהב של מסעות אקזוטיים – מעל אפריקה בכדור פורח, ברפסודה אל לב האמזונס, ואפילו אל לב האדמה. הוא ידוע אפילו יותר כאחד ממבשרי סוגת המדע הבדיוני, בשלבו בספריו טכנולוגיות חדשניות ועתידניות. כך הוא מפורסם כאיש שחזה את הצוללת (למעשה כבר היתה לפניו), את ההליקופטר, ואת השימוש הנרחב בחשמל.
וכמובן, השילוב המוחץ של מסעות אקזוטיים וטכנולוגיה מתקדמת: המסע לירח. שניים מספריו המוקדמים של ורן, והידועים ביותר, ''מהארץ לירח'' (1865) ו''מסביב לירח'' (1870), מספרים על המבצע של ותיקי מועדון התותחנים של בולטימור, הלא הם המפי ברביקן וסרן ניקול, שבנו תותח גדול במיוחד, ירו עצמם בפגז אל הירח, ושבו בשלום לבסיסם; ועל חברם המתמטיקאי המהולל ג'. ת. מסטוֹן, שחישוביו אפשרו את המסע.
לא רבים מכירים את הספר שכתב ורן 19 שנה מאוחר יותר, שחזר אל אותה חבורה: ''הפוך על פיו'' (במקור: Sans dessus dessous). שוב מדובר במבצע טכנולוגי מצית דמיון: שלושת החברים, זקנים בעשרים שנה ועדיין ששים אלי הרפתקה, יבנו הפעם תותח עוד יותר גדול, ויירו פגז עוד יותר גדול. לא אל יעד מוגדר; המטרה הפעם היא ההדף. המיקום וזווית הירי הם כאלה שיגרמו – כך הבטיח מסטון – לכדור הארץ לשנות את ציר הסיבוב שלו, כך שיהיה ניצב למישור התנועה של הארץ סביב השמש. התוצאה: האזור הארקטי ינדוד דרומה, הקרחונים שבו יימסו, ויחשפו את מצבורי הפחם שיש מתחתם, בגין היערות הקדמונים (מה לעשות, גם לנביאים מוצלחים מותר לפקשש…).
זהו האינטרס המסחרי שבשמו יצאו התותחנים למבצע, לאחר שרכשו את קרקעות אזור הקוטב. אבל החזון האמיתי גדול בהרבה: עונות השנה יתבטלו. הארצות הקרות יהיו קרות כל השנה, והחמות יהיו חמות כל השנה. כל אדם יוכל לבחור לעצמו את האקלים המועדף עליו, לא תהיה בצורת ולא סופות, ובאה רווחה לעולם.
עד כה, זהו ז'ול ורן המוכר לכולם: נביא טכנולוגיה, רומנטיקן־מעריץ של המודרנה. אבל לא בספר זה. כאן, הכל משתבש. החזון הנלהב הופך לאימת תושבי העולם כולו, כאשר מתברר שהדרך לגן העדן האקלימי כרוכה בזעזוע שיחולל רעידות אדמה, יציף ערי חוף, יעלה ערים אחרות לגבהים בלתי־נסבלים, ובקצרה – ישמיד מיליונים (ודווקא כאן נראה שוורן, בכהונתו כנביא, עלה על משהו…). אז מתפתח מירוץ נגד השעון של העולם השפוי נגד חבורת המדענים־יזמים המטורפים. את הסוף לא נגלה כאן, אבל נאמר שגם הוא ברוח מנוגדת למה שאנו רגילים לקשר לז'ול ורן.
זוהי, כמובן, נימה שמתיישבת היטב עם הלך־רוח דומיננטי בעולם בעשורים האחרונים: המדע והטכנולוגיה כאיום, במיוחד כאשר התפתחויות לא־מבוקרות שלהם משתלבות באינטרסים מסחריים, ומאיימות על שלום העולם – אפקט החממה, הנדסה גנטית, בינה מלאכותית.
אבל ספר זה לא שייך לז'אנר האימה והדיסטופיה, נוסח ''פרנקנשטיין'' או ''עולם חדש ומופלא''. מדובר בספר קומי. אווירת ההיסטריה בעולם, הגם שהיא מנומקת היטב מבחינה עלילתית, מתוארת באופן מצחיק יותר ממפחיד – ללא ספק בכוונה. הספר כולו גדוש במגוון בדיחות ושעשועים. לעתים הפרספקטיבה של תחילת המאה ה-21 רק מגדילה את האפקט הקומי. כך בפתיחת הספר:
– אם כן סבור אתה, אדון מסטון, שהנשים אינן מסוגלות לעשות דבר לקידומם השל המדעים הנסיוניים והמתמטיים?
– לצערי הרב, מיסיס סקורביט, שומה עלי לאשר זאת, – השיב ג'. ת. מסטון. – אמנם גם בקרב הנשים מצויים כוחות מתמטיקאיים מצוינים, בנקודה זו מוכן אני להסכים לדעתך בלב שלם, אך ברוב המקרים הרי מבנה־המוח אצל נשים הוא כזה, שבשום פנים ואופן לא יצלח להתחרות עם מוחו של ארכימדס ומכל שכן – של ניוטון.
– אוֹה, מיסטר מסטון, ירשה־נא לי להביע בשם כל המין שלנו…
– והוא המין החלש, והרי דוקא משום כך חלש הוא, מיסיס סקורביט, על שאין הוא מסוגל לעסוק בעניינים מופשטים…
– משמע, שעלי להסיק מכאן, כי לדעתך, מיסטר מסטון, אין אף אישה אחת, אשר אילו ראתה תפוח בנפילתו, לא היתה יכולה לגלות אותו חוק מפורסם על כוח משיכת הארץ, כפי שעשה זאת המלומד האנגלי המפורסם בסוף המאה השבע־עשרה?
– אישה, כי תראה תפוח, ואפילו לא בשעת נפילתו, הרי היא מחליטה מייד, כי מוטב לה לאוכלו… וכלום לא כן נהגה בתפוח חווה, אם כל חי?
ורן מפגין בספר מינונים גבוהים של סרקאזם ומיזנתרופיה. אין בספר דמויות הרואיות; פרט לחבורת היזמים האובססיביים, רוב דמויות המשנה מגוחכות – החל ממיסיס סקורביט, האלמנה העשירה המאוהבת בסתר במתמטיקאי, דרך נציגי המדינות המשתתפות במכירה הפומבית של אזור הקוטב (שיאו הקומי של הספר), וכלה ברודן אפריקאי מושחת. רק דמות משנה אחת מפגינה קור רוח – צרפתי, במקרה…
אולם החץ השנון ביותר בספר, והמפתיע ביותר (לפחות במבט מהיום), מופנה אל תקשורת ההמונים. ורן מיטיב לתאר כיצד מובילה התקשורת את ההמונים, ומובלת על ידיהם, מניחושים בעלמא לאופוריה, ואז לפאניקה והיסטריה, בו־זמנית בכל רחבי העולם התרבותי. ההיסטריה מושווית לזו שהתחוללה לקראת שנת אלף למניינם; קורא אחד בן זמננו היטיב להשוות את ההיסטריה הבדיונית לזו האמיתית של באג 2000. מתברר כי בטרם היות הטלוויזיה, הספיקו לשם כך העיתונים.
זהו כוחו של הספר, עבור הקורא המודרני: הגילוי מה השתנה בעולמנו, ומה נשאר כשהיה (גם אם נדמה כחדש). התרגום לעברית של ש. סקוּלסקי (הוצאת עמיחי, 1966) לעתים קרובות מיושן, אבל לטעמי זה רק מוסיף לו לווית־חן; יש חן של יושן אפילו בדפוס הרשלני, עם אותיות שקופצות מהשורה ומשוואה שמודפסת הפוכה על פיה. כדאי לחפשו בחנויות יד־שניה ובספריות ציבוריות. כרגיל אצל ז'ול ורן, הוא מוגדר ''סיפור לבני הנעורים'' – אבל כנראה שדווקא לקוראים בוגרים יותר צפויים ממנו הנאה ושעשוע גדולים בהרבה.
ידען ז'ול ורן
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~118280219~~~53&SiteName=hayadan
