טיעון כנגד אלוהים

אבל מר לפלאס, מה בדבר אלוהים. אין לי צורך בהיפותזה הזו, אמר האסטרונום פייר סימן מרקיז דה להפלאס כאשר הסביר לנפוליאון את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש

לכל הדעות, מדענים הם בני אנוש. תצפית טריוויאלית לכאורה זו דורשת הסבר חזק מאוד כאשר מגיעים לתחומים לא מדעיים, הרבה מדענים מרגישים צורך להתבטא. זה אותו מסע שהוביל את קון (1970) להציע את הרעיון שהיוזמה המדעית נבחנת בעיקר בהקשר החברתי שבה היא מתרחשת, מיקום המכונה “הרציונליזם היחסי” על ידי ג’ון קאסטי (1989). על אף העודה שקון בחן אז דרכים לייסד סדרת פרגדיגמות שתהיינה “טובות יותרהפילוסופיה שלו של המדע נשגבת באופן בסיסי מכל רעיון של ידע על המציאות חיצונית.
המשך הטיעון קצת יותר הלאה מוביל לאבסורד של פול פירבנד (1975), אירציונלי יחסי המאמין שאין דבר כזה כמו המתודה המדעית, ושלמדע יש את אותו הסטטוס ההוויתי כמו של האסטרולוגיה והמיסטיקה.
כמדען מעשי, לא יכולתי בשום אופן שלא להסכים יותר עם קון או עם פירבנד. אינני מתכוון להתכחש לעובדה שמדע היא פעילות אנושית, וככזו, היא נתונה לכל הספקטרום של החולשה האנושית, כולל מחשבה אי רציונלית ורגשית, שלא לדבר על רמאות (גולד, 1981). יתרה מזו, המדעה נשאר בהפרש גדול סדרת הכלים היחידה ללימוד והכרת העולם הטבעי ולחזות את התנהגותו. יתרה מכך, המדע היא הפעילות האנושית בעלת היכולת הגדולה ביותר לתקון עצמי כאשר היא נבחנת מול העולם האמיתי. זו הסיבה, למשל, מדוע מדענים מתנגדים כל כך בעקשנות לאפשר זמן שווה להוראה של בריאתנות לצד דרויניזם בקורסי הביולוגיה.
יש, אף על פי כן, אי אחד של אי רציונליזם שכמעט לא נגעו בו המדענים, יבשת מקסימה המכונה הדת.
במילים של פרובין (1988), אם אתה מדען והולך לכנסיה אתה חייב לבדוק את המוח שלך בכניסה לכנסיה. בהמשך, אחקור מדוע שתי הדוגמאות הללו של מדענים המתמודדים עם הדת. אני מקווה לפתח דיון קצר על הדינמיקה של התופעה, כמו גם להציע הצעות סבירות לפתרון.

מדענים עדיין אינם מאמינים באלוהים
אדוארד לארסון, הסטוריון של המדע באוניברסיטת ג’ורג’יה ולארי וויטמן, כתב בוושינגטון טיימס פרסמו מאמר מאוד מעניין בגליון 3 באפריל 1997 של נייצ’ר. כותרת המאמר היתה ‘מדענים עדיין שומרים על אמונה’. בספר, מנסים שני המדענים לחזור על ניסוי קלאסי שבוצע על ידי הפסיכולוג ג’יימס לובה Leuba בשנת 1916. לובה בחן את ההיפותזה שככל שהאנשים יותר משכילים, כך הם פחות מאמינים באלוהים. הוא שאל אלף מדענים אמריקנים אודות האמונות שלהם והתוצאות שלו אישרו את הדעה לפיה מדענים כקבוצה נוטים פחות להאמין באלוהים מאשר הציבור הכללי. לובה יחס זאת לחינוך הטוב יותר של המדענים וניסה לחזות שככל שהזמן יעבור והחינוך הכללי לציבור יגדל, האמונות הדתיות יהיו יותר ויותר נדירות.
לארסון וויטמן ניסו לחזור על הניסוי שלו קרוב ככל האפשר. לדוגמא הם בחרו באותו מספר של מדענים, לפי אותה חלוקה בין ביולוגים, פיסיקאים ומתמטיקאים, ולקחו את המדגם מאותו מקור שבו השתמש לובה – המדריך” האמריקנים במדע”. הנסיון לחזור על הניסוי המקורי גרם לכמה בעיות, כפי שהודו בכך המחברים עצמם. לדוגמא, המדגם של אלף המדענים היווה בתקופתו של לובה 20 אחוז מכלל הרשומים במדריך, בעוד היום מספר זה מהווה רק 3 אחוזים. הדבר מגדיל את הסבירות של טעויות סטטיסטיות בהשוואה לשני המחקרים האחרים. יתרה מזו, לובה הבחין בין מדענים “דגולים” לבין מדענים רגילים, ומצא שהאמונה באלוהים היתה נמוכה באורח מובהק אצל המדענים הדגולים. אבחנה כזו לא קיימת עוד במדריך. אף על פי כן, אפשר היה לדרג את המדענים לפי מספר קריטריונים (הזמן המוקדש ללימוד מול הזמן המוקדש למחקר, מספר ואיכות המאמרים וכו’). לארסון וויטמן לא ביקשו לאלץ את המחקר שלהם להיות תמונת ראי של המחקר הראשוני, אלא קרוב ככל האפשר. יש גם כמה דיונים אודות רמת הדיוק של השאלות שצוטטו. לארסון וויטמן ביקשו לעקוב אחר הגדרותיו של לובה את אלוהים כ”שומע תפילות ומרפא חולים”. הםחשו, בכל אופן שכמה מהמרואינים יענו אחרת אם תינתן הגדרה פחות מסורתית ויותר מודרנית להגדרת האלוהים. אולי. לרוע המזל, הם היו צריכים לבחור אם הם משחזרים מחקר שנעשה לפני 80 שנה או להתחיל מהתחלה. נראה שניתן לערער על הנסיון של השניים לחכות את המחקר של לובה.
בתשובה לשאלה “האם אתה מאמין באל אישי”, התוצאה היתה די ברורה כפי שהם רצו, אך הפרשנות שלהם היא יותר מפתוחה בהשוואה לדעות החלופיות. העובדה היא, שהמדענים לא שינו את הדעה שלהם בהרבה. נכון, הפיסיקאים תפסו את מקום הביולוגים כחבורה של אתאיסטים, אך פחות או יותר אותו אחוז של מדענים דיווחו על אתאיזם במחקר של לובה ב1916. מסקנתם של לארסון וויטמן היא שהמדענים שמרו על אמונתם אחרי 80 שנה. המסקנה שלי יכולה להיות שהמדענים ברובם הם אנשים חסרי אמונה. למה? כפי שגם דווח על ידי לובה, המדענים הם בעלי נטיה פחותה מציבור הרחב להאמין באלוהים, ונתון זה נותר ללא שינוי במהלך 80 השנים האחרונות. זה נראה יותר הגיוני להשתמש בציבור הרחב כ”קבוצת בקרה” ולטעון שקבוצת הבקרה וקבוצת הניסוי שמרו על היחס שלהם בין מאמינים ולא מאמינים, מאשר להפוך את הדברים באמצעות ההגדרה שהמדענים המאמינים שמרו על עמדת מיעוט בתוך הקבוצות שלהם.
שנית, ההיפותזה המקורית של לובה קשה מאוד לבדיקה באמצעות חזרה פשוטה על הניסוי שלו. הטענה שלו היתה שככל שההשכלה נפוצה יותר כך האנשים יטו פחות להאמין באלוהים. מאחר והמדענים אמורים להיות בין האנשים המלומדים ביותר,החלטתו לבחון מדענים היא הגיונית, והתוצאות הם תואמות להיפותזה. בכל אופן, כדי לחזור על המחקר אחרי 80 שנה נדרשים כמה טריקים. אחת ההנחות המודגשות היא שהידע מצטבר, ושהחינוך משפר, למדענים בכל אורך הקשת. אך הדבר יכול להחקר. בעוד הידע שלנו אודות היקום הפיסי אכן השתפר במהלך המאה העשרים, רמת החינוך הכללי של רוב המדענים שווה או אף פחותה במקצת מזו שהיתה למדענים לפני 80 שנה. הראיה הכללית שלנו של היקום לא השתנתה בצורה דרמטית (בשונה ממה שהיה בתקופתו של גלילאו). היתה לנו אז כבר תורת האבולוציה, האסטרונומיה הוציאה כבר מזמן את כדור הארץ ממרכז העולם ומרכז הגלקסיה, והגיל העתיק של כדור הארץ הפך להיות ידע מקובל כאשר לובה ביצע את הניסוי. תאורית הקוונטים והביולוגיה המולקולרית גרמו באמת למהפכה בפיסיקה ובביולוגיה בהתאמה, אך האם הם שינו משהו לאדם המשכיל, ולהבנתו שיש מעט מאוד מקום לאלוהים ביקום האמיתי?
יתרה מזו, התחזית המקורית של לובה היתה מבוססת על הנחה הגיונית שהחינוך לציבור הרחב יגרום לקדמה ולבסוף כולם יבינו שמקומו של אלוהים באותו המקום כמו האסטרולוגיה או הטלפתיה. יש שתי בעיות עם קו המחשבה הזה. ראשית, על אף העובדה שיותר ויותר אנשים מאי פעם מסיימים קולג’, האמונה באסטרולוגיה, פארא-פסיכולוגיה ועבמים היא הגדולה בכל הזמנים. ברור שאין מתאם בין רמת הציבור הרחב בידע כללי (בניגוד לידע המדעי) וביכולת שלהם להבחין בין דמיון למציאות. באשר לחינוך המדעי, בעוד שהוא עלה בשנות השישים והשבעים כתוצאה ממאמץ לאומי להשיג את הרוסים במרוץ החלל, כל מורה למדע בבית ספר יגיד לך שרמת החינוך המדעי של היום אינה משביעת רצון.
שנית, מה הפירוש המעשי של “להיות יותר מחונך”? הנסיון שלי במערכת החינוך האמריקנית היא שהדבר מתורגם לרכישת ידע מאוד ייחודי בשדה אחד, בדרך כלל שדה מעשי כמו מינהל עסקים. איזה קשר יש בין היכולת שלך לנהל חברה בשורה התחתונה ובין היבט מעמיק לתוך השאלה הנצחית אודות החיים, היקום וכל דבר (אדמס 1986)? אינני מאשים את לובה בכל. הוא ניגש לבעיה מנקודת מבט אופטימית של אחד שהיה עד לעבודתם של דארווין ופרויד. החינוך שהיה לו בראש הוא קודם כל אוניברסלי, רחב טווח, וקרוב לודאי יוביל באמת להבנה טובה יותר של מי אנחנו, ומהיכן באנו. החזון היה ללא כל השוואה הרבה יותר ליברלי מהחינוך הליברלי ביותר הנמצא כיום תחת אש בארה”ב. מאז למפלגה הרפובליקנית ולימין הנוצרי יש יותר כוח. (שוריס 1997).

בסקר של שנת 1997, המדענים נשאלו אודות האמונה שלהם בנצחיות נפש האדם (יסוד במרבית הדתות). התוצאה היתה בדיוק לפי הקו של תחזיתו של לובה. מספר המאמינים צנח מ51 אחוז ל38 אחוז. השאלה האחרונה שיקפה את הרצון לחיי אלמות. בעוד 34 אחוז מהמרואינים של לובה ענו שהם רוצים להיות נצחיים מבובן כלשהו, רק 10 אחוז מהמדענים של היום ענו כן. יתרה מזו, למרות שהתשובה לשאלה המרכזית לא השתנתה באופן מובהק, יש עדויות רבות לתמיכה במסקנה שהאמונה באל פרסונלי בדומה לזה המצוי בזרם המרכזי של הדתות, פחת בקרב המדענים (אך לא בקרב הציבור הרחב). מעבר לכך, נראה שאותה פרופורציה נמוכה של מדענים מאמינים באלוהים, אך הקונספט שלהם בדבר ישות כזו הפך להיות יותר מזוכך ויותר מופשט (בדרך כלל זה השלב הראשון לעבר האתאיזם (סמית’ 1991).
בהנתן זאת, אני חש צודק בהפיכת מסקנתם של לארסון וויטמן. במקום המסקנה שהמדענים “שומרים על אמונתם” (ברומזם על כך שזהו לא דבר אי רציונלי לעשותו), הייתי מציע ששני המחקרים מצביעים באופן דרמטי על כשלון כללי של מערכת החינוך. איננו נהיים יותר משכילים, אנחנו פשוט רוכשים יותר ידע. יש הבדל בסיסי מאוד בין השניים. באורח אירוני, המחקר של לובה תרם למצב העצוב הזה. הממצאים שלו היו אחד הגורמים למסע הצלב של וויליאם ג’ימס בירן כנגד הוראת האבולוציה בשנות העשרים, כפי שצוטט במשפט המפורסם של טרייל בטנסי ב1925 (משפט הקופים).

מאסימו פיגלוצ’י, סקפטיק.קום

• למה קיימת התנגדות לאבולוציה ולדארוויניזם?
• 12 מיליארד שנה ועוד 5760