מהו מקור הטענה שברגע המוות מאבד האדם 21 גרם ממשקלו
מה היה מאמין? אתם, אני וכל בני האדם האחרים נאבד בדיוק 21 גרמים ממשקלנו ברגע שבו נמות. ממש כך. היו ואינם. איך אני יודע את זה? משום שכך נאמר בכרזת הסרט “21 גרם”, בבימויו של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ובכיכובם של בניסיו דל טורו, שון פן ונעמי ווטס.
קדימון הסרט בקולנוע נע במהירות, אולי במטרה למנוע מצופיו לנסות לנחש מאיזו כמות של נוזלי הגוף וגזים עשוי המנוח להיפרד באופן שיגרום לו לאבד 21 גרמים ממשקלו. ובמהרה עולה השאלה: “האם נשמתו של האדם היא ששוקלת 21 גרם?”
“אני עוסק במוות כבר 45 שנים, ואני יכול לומר בביטחון שזאת שטות”, אומר רוברט סטרן, פתולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. אם כך, מהו מקור הטענה?
התחקות אחרי מקור הטענה מובילה לדאנקן מקדוגל, רופא ממסצ'וסטס שפעל בראשית המאה ה-20. למקדוגל היתה משיכה עזה למוות, והוא בילה חלק ניכר מהקריירה שלו במצוד כמעט אובססיווי אחר הוכחה לקיומה של הנשמה. מקדוגל חשב שאם לבני האדם יש נשמה, היא חייבת להתקיים בתוך הגוף כחומר. ולחומר הזה חייב להיות משקל.
מקדוגל החל לבדוק את התיאוריה שלו, וב-1907, שנתיים אחרי שאלברט איינשטיין ניסח את תורת היחסות הפרטית, הוא פירסם את ממצאיו בכתב העתMedicine “American “.
מאמרו של מקדוגל מלמד הן על כותבו והן על איכות המחקרים שפירסמו כתבי העת הרפואיים בתחילת המאה ה-20. מקדוגל מתאר כיצד הפך מיטת בית חולים למעין מאזניים שיכלו למדוד שינויים במשקלם של חולים ברגע מותם. כדי למנוע ממטופליו הגוססים לשבש את הנתונים, היה למקדוגל חשוב שהניסוי שלו ייערך על חולי שחפת. “סברתי שכדאי לערוך את הניסוי על אנשים שגססו ממחלה שגורמת לתשישות ניכרת”, כתב, “מחלה שבה בזמן המוות יש תנועה מינימלית, אם בכלל, של השרירים. במקרים כאלה נותרים המאזניים בשיווי משקל מושלם, וכל איבוד משקל נרשם”.
מקדוגל הצליח לגייס למחקר שישה אנשים גוססים בלבד, ארבעה מהם חולי שחפת. כל אחד הושכב בתורו במיטה שהוסבה למאזניים ומשקלו נמדד עד שחלפו כמה דקות מרגע מותו. פעילות מעיים או הטלת שתן ברגע המוות לא פגמו בניסוי מכיוון שכל ההפרשות נשארו על המיטה.
מכיוון שמקדוגל התיימר להיות מדען רציני, הוא חזר על הניסוי – הפעם עם 15 כלבים, שלפי אמונתו לא התברכו בנשמה. לא ברור כיצד הצליח מקדוגל לגרום לכך שהכלבים ימותו בלי להזיז את המיטה, אבל כמה חוקרים חושדים שהוא השתמש בקוקטייל יעיל ואכזרי של תרופות.
במאמרו הכריז מקדוגל כי בני האדם איבדו 21 גרם ממשקלם ברגע המוות. הכלבים, לדבריו, לא איבדו כל משקל. על פי ההסבר שמקדוגל נתן לממצאים, המשקל שאבד הוא משקלה של הנשמה האנושית, שנפרדה מהגוף לאחר המוות.
לפני שפירסם את ממצאיו, מקדוגל רצה לוודא שנשימותיהם האחרונות של מטופליו לא שיבשו את הנתונים. לפיכך הוא נשכב בעצמו על המיטה (ככל הנראה מיד לאחר שהורד ממנה המטופל האחרון והוחלפו המצעים) ונשף במשך דקות אחדות. אחר כך ביקש מאחד מעמיתיו לעשות את אותו דבר. אף אחד מהם לא הטה את שיווי המשקל במידה שעירערה על ממצאי הניסוי.
אבל הניסוי של מקדוגל היה כמובן מפוקפק ביותר: מידת הדיוק של המאזניים שיצר היתה עלובה, היתה שונות גדולה בנתונים שהתקבלו ומספר הנבדקים היה זעום. בנוסף לכך, מקדוגל נשאל שוב ושוב מדוע פרק הזמן שחלף מרגע המוות ועד שנרשם שינוי במשקל השתנה ממטופל למטופל. בתשובתו כתב הרופא: “הנשמה עוזבת את הגוף ברגע שבו נפלטת הנשימה האחרונה. אבל אצל אנשים בעל אופי נרפה הנשמה יכולה להישאר בגופה במשך דקה נוספת”. בהמשך הצהיר: “לפנינו הדגמה ניסויית לכך שהחומר שאת משקלו ניתן למדוד אכן עוזב את הגוף ברגע המוות”.
עבודתו של מקדוגל תוארה בפרוטרוט ב”ניו יורק טיימס”, שגם דיווח על תקוותו של מקדוגל כי יהיה אפשר לעשות תצלום רנטגן של הנשמה. ואולם, אף על פי שהמחקר תועד בעיתון בעל המוניטין, הוא מעורר כיום מבוכה רבה. “פשוט לא לוקחים אותו ברצינות”, אמר הפתולוג סטרן.
סטרן ציין שגופות מאבדות משקל רב במשך הזמן. מבנים תוך-תאיים הקרויים ליזוזומים משחררים אנזימים המפרקים את הגוף לגזים ולנוזלים. “לכן, במקומות שבהם יש קברי אחים יכולים להיות פיצוצים הנגרמים בשל הגז שנוצר”, אומר סטרן. “אם לא היה מתרחש פירוק של הגופות, כל מי שחי אי פעם על פני כדור הארץ היה נמצא כאן עדיין”. וזה באמת נושא מצוין לסרט.
מבוסס על ידיעה מאת: איאן סמפל גרדיאן, וואלה!, באדיבות אתר וואלה
