גם אם אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו כשאנחנו תורמים בגדים לחנויות יד-שנייה, במקרים רבים הדבר גורם לבעיה סביבתית וחברתית משמעותית במדינות העניות בעולם. הפתרון: פשוט לקנות פחות בגדים חדשים
מאת מיטל פלג מזרחי – זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
לאחרונה חרכו את האינסטגרם תמונותיהם של הרים אדירים של בגדים שזרוקים במדבר אטקמה שבצ’ילה. התמונות המטרידות, שפורסמו לראשונה על ידי סוכנות הידיעות AFP, התפשטו כאש בשדה כותנה: מהחשבון של הגרדיאן ועד לחשבונות של אקטיביסטיות מרחבי העולם, כולם שיתפו את התמונות. פסולת הטקסטיל הבלתי נגמרת שממלאת את התמונות הוויראליות היא חלק קטן מאוד מ-59 אלף הטון של בגדים שמגיעים לצ’ילה מדי שנה – כמות בגדים ששווה במשקלה לכ-150 אלף פסנתרים גדולים. מרבית הבגדים האלה מגיעים כתרומה מהצפון הגלובלי לדרום הגלובלי – כלומר, למדינות עניות בדרום אמריקה ובאפריקה. המצב בצ’ילה מעיד שעל אף שרבים מאיתנו סבורים שאנחנו עוזרים לנזקקים כשאנחנו תורמים את הבגדים שכבר אין לנו שימוש בהם, במקרים רבים אנחנו תורמים רק להחמרתה של בעיה סביבתית וחברתית קשה במדינות העניות.
התמונות מצ’ילה הן לא הראשונות שהעלו את נושא “תרומות” הבגדים לכותרות. ב-2019, שורה של מדינות ממזרח אפריקה בהובלתה של רואנדה ניסו להוציא מחוץ לחוק את קבלתן של תרומות בגדים, תחת הטענה שהן הורסות את הכלכלה המקומית. בתגובה, ארצות הברית, בהובלת נשיאה דאז דונאלד טראמפ, איימה להוציא את המדינות שסירבו לקבל תרומות מהסכם הסחר המועדף של ארה”ב ואפריקה – איום שמשמעותו דה-פקטו היא אמברגו על המדינות החלשות בעולם. הדבר הוביל לסיכולו של הניסיון. יש לציין שנשיא רואנדה, פול קגאמה, שהיה המנהיג הקולני ביותר במאבק למען הטלת איסור קבלת התרומות, טען שמזרח אפריקה צריכה להמשיך במהלך, גם אם משמעות הדבר היא הקרבת הצמיחה הכלכלית. או אם להשתמש במילותיו: “זו הבחירה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו עלולים לסבול מהשלכות. גם כשמתמודדים עם בחירות קשות, תמיד יש מוצא”.
85 אחוז מהבגדים נזרקים – ומהר
בשביל להבין למה מדינות עניות באפריקה מוכנות להקריב את הצמיחה הכלכלית שלהן כדי להפסיק לקבל בגדי יד שנייה, חשוב להכיר את המספרים שמאחורי הבגדים ותעשיית הטקסטיל. תעשיית האופנה מייצרת בכל שנה כ-150 מיליארד פרטי לבוש, כשרק 80 מיליארד מתוכם נמכרים. בנוסף ל-70 מיליארד פריטי הלבוש שלא נמכרו, 85 אחוז מהבגדים שכן נמכרים נזרקים לפח תוך פחות משנה מרגע הקנייה. המשמעות הישירה של כל הבגדים הלא רצויים האלו היא כמויות אדירות של פסולת טקסטיל: בגדים שיכולים להיות במצב מצוין פעמים רבות – אך אף אחד לא רוצה אפילו לקבל אותם כתרומה.
הסיבה שאין ביקוש לכל הבגדים האלה, גם לא במדינות עניות באפריקה, היא פשוט שיש בעולם שלנו הרבה יותר מדי בגדים. למעשה, אם כל חברות האופנה יפסיקו לייצר בגדים מחר בבוקר, עדיין יהיו לנו מספיק בגדים כדי להלביש את העולם ב-50 השנה הבאות. בהתחשב בכך שלמרות כמויות הבגדים האדירות שכבר קיימות בעולם אנחנו ממשיכים לקנות עוד ועוד בגדים חדשים, התוצאה היא הרבה מאוד בגדים שמוצאים את דרכם אל מדינות עולם שלישי, לרוב באפריקה ובאמריקה הלטינית.
חשוב להזכיר שתהליך ייצור הבגדים הוא מזהם מאוד. לייצור של חולצת טי אחת נדרשים 150 גרם של קוטלי חרקים רעילים, וכ-3,500 כימיקלים רעילים מעורבים בשלב הצביעה של הבגדים לבדו. התוצאה היא בעיה סביבתית גדולה מאוד.
רבים מאיתנו תורמים את הבגדים המשומשים שלנו לחנויות יד-שנייה, כמו הביגודית של ויצ”ו בישראל או צבא הישע (The Salvation Army) בחו”ל. חנויות אלה מקבלות מידי יום טונות על גבי טונות של בגדים לתרומה – כמויות שגדולות משמעותית ממה שביכולתן למכור. למעשה, משיחות שערכתי עם צוות ויצ”ו, לרוב מצליחות החנויות למכור רק 30 אחוז מהבגדים שהן מקבלות, או אפילו 10 אחוזים בלבד בתקופות עמוסות בתרומות כמו פסח או בתקופות שבהן מכירות האונליין עולות, כמו סגרי הקורונה.
ה”תרומה” שפוגעת בכלכלה המקומית
וכך, כל הבגדים הלא-רצויים שתרמנו עם הרבה כוונה טובה נשלחים אל מדינות עניות ברחבי העולם. כיום, מדינות מזרח אפריקה מייבאות מארה”ב ומאירופה בגדים ונעליים משומשים בשווי 151 מיליון דולר בממוצע בשנה במסגרת הסכמי סחר ביניהן. קניה, לדוגמה, מייבאת לבדה בכל שנה 100 מיליון טון של מוצרי אופנה משומשים מארגוני צדקה במערב.
בגדים אלה, שמדינות אפריקה מחויבות לקנות (גם אם במחיר מוזל מאוד) במסגרת הסכמי סחר, עתידים בשלב הראשון להימכר בשווקי יד-שנייה ענקיים, שפוגעים קשות בכלכלה האפריקאית. קחו לדוגמה את טנזניה: בשנות ה-60 וה-70, תעשיית הטקסטיל העסיקה כ-25 אחוז מכוח העבודה המקומי ותרמה 25 אחוז מהתל”ג במגזר התעשייתי. אולם, עם כניסת תרומות הבגדים למדינה בשנות ה-80, תעשיית הטקסטיל המקומית הידרדרה לאין שיעור, ורבים מספור איבדו את פרנסתם.
רוב הבגדים הלא-רצויים לא יימכרו גם בשווקי היד-שנייה, והם יוטמנו באדמה או יישרפו. הדבר מייצר בעיה סביבתית ענקית במדינות שבהן אנחנו נפטרים מהבגדים: אותן מדינות שמלכתחילה תרמו שבריר לבעיה, שעומדים לרשותן הרבה פחות כלים להתמודד איתה – ושלא במקרה, הן מהמדינות העניות בעולם.
כאשר אנחנו מטמינים באדמה אינספור פריטי לבוש לא-רצויים, או שורפים הררי בגדים, על כל הכימיקלים הרעילים שבהם, אנחנו גורמים לזיהום קשה של האדמה, האוויר ומי התהום במדינות שלהן תרמנו. במילים פשוטות, תרומת בגדים בעיקר ממרקת לנו את המצפון, ומפנה לנו מקום בארון לבגדים חדשים – שעל פי כל הסטטיסטיקות, יגיעו גם הם למטמנות תוך פחות משנה.
לחתור לצמצום השופינג
לבעיה הסביבתית הזאת יש כמה פתרונות מרכזיים. ראשית, עדיף לקנות בגדים בחנויות יד-שנייה במקום “לתרום” להן בעצמנו. שנית, יש לקנות בגדים חדשים בצורה נבונה ושקולה, שחותרת לצמצום בכמות הפריטים שאנחנו רוכשים ולהארכת חייהם של אלה שכבר ברשותנו. לבסוף, חובה להיות מודעים לנושא: ככל שנטיב להכיר בהשלכות הסביבתיות של הרכישות המיותרות שלנו, כך נטיב גם עם כדור הארץ, עם המדינות שקולטות את הפסולת שייצרנו, עם הלב שלנו ועם הארון המתפוצץ-ממילא שבחדרנו.
מיטל פלג מזרחי היא דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ומרצה בנושאי אופנה בת-קיימא וצדק סביבתי, בוגרת התמחות במשרד האוצר בתחום כלכלה ירוקה ולימודי אופנה ותרבות במכללת תילתן וממייסדות “מתלבשות” – התנועה לקידום אופנה הוגנת בישראל.
