לוח שנה עברי. האמנם?

הלוח העברי של היום הוא בעצם הלוח הבבלי. בימי בית ראשון קראו לחודשים בשמות כמו איתנים ובול

 אם נקיים מין משאל רחוב רנדומלי ונשאל עוברים ושבים מהו לוח השנה העברי, מול זה הלועזי למשל, נמצא במקרה הטוב ובקרב ציבור לא גדול, התייחסויות כגון הצבעה על חדשי השנה, כולם או חלקם, ולא תמיד על פי סדר כלשהו.

מאידך, אם נציג בפני הציבור את השאלה – ומה לגבי לוח השנה הארמי, הבבלי? ניתקל בתימהון, בבלבול, בהרמת גבות, בדחייה אמוציונלית ועוד כיוצא בזה. או-אז נחשוף את “הסוד הגדול”: לא-לא, אין מדובר במקסם שווא, הלוח שנראה לנו, שנדמה לנו, כל כך עברי, מין אנטי-לועזי, אינו אלא הלוח הארמי, הבבלי בעל שרשים היסטוריים מאד קדומים, שעבר “עיבריזציה” מסויימת.

נציג לפניכם את הלוח הארמי, הבבלי, בהגייתו המעין מנוקדת, וראשיתו בחודש ניסן, ולא-לא, אין זו טעות, ולהקלה הפונטית אגיש  זאת בניקוד כגון: ניסן, ארו (פתח, קובוץ = אייר), סימן (סיוון), דמז (קובוץ, קובוץ = תמוז), אב (פתח, קובוץ, ב’ דגושה=אב), אלל (קובוץ, קובוץ, קובוץ=אלול), תשרתם (חיריק חסר, שווא, שווא, קובוץ= תשרי), סמנ (פתח, שווא, קובוץ=חשוון), כסלם (חיריק חסר, שווא, חיריק חסר, קובוץ = כסלו), טבתם (פתח, חיריק חסר, ב’ דגושה, קובוץ = טבת), שבט (קמץ, פתח, קובוץ = שבט), אדר (פתח, פתח, קובוץ = אדר) ואו-אז נסכים כי ראשיתו של הלוח ה”עברי” נעוץ בתקופות קדם-קדם-מקראיות, כנראה כבר בעידן השומרי.

מבין לוחות השנה הקדומים, האותנטיים, נציין את לוח גזר, שממדיו – 11 ס”מ אורך ו 7.2 ס”מ רוחב, המתוארך למאה העשירית לפנה”ס, היינו ראשית המלוכה ביהודה . מדובר על כתובת הנחשבת לעתיקה ביותר בשפה העברית הקדומה. הלוח מונה חודשים בהקשר החקלאי בלבד  כשכל חודש נקרא בארמית “ירחו” (בשורוק) או “ירח” (פתח, שווא וקובוץ) כל חודש בשנה מאופיין בפעילות החקלאית הנפוצה בו כדלקמן : ירחו אס(י)ף = תשרי וחשוון, ירחו זרע (= כסלו/טבת), ירחו לקש (שני סגולים (=זריעה בשבט ואדר), ירח (פתח, קובוץ) עצד פשת(ה) (עקירת הפשתה בניסן), ירח קצ(י)ר שע(ו)רים (באייר), ירח קצרו כל(ה) (קציר כליות בחיטה בסיוון), ירחו זמר (שני סגולים) (זמיר) (חודשי בציר בתוז ובאב), ירח קץ (צירה) (או קיץ) – (קטיף פירות הקיץ, למשל תאנים באלול).

יצויין למען הסר כל ספק ובלבול כי בלוח גזר אין מופיעים שמות חודשים בכלל, אלא רק סדר הופעתם, כך שעל פי העבודות החקלאיות המודגשות בטקסט ניתן לצוות להן את החודשים המתאימים על פי לוח השנה.

האם מדובר במין לוח לימוד לתלמידים,  או לוח כתרגיל בכתיבה, או אולי תוצר של חקלאי משועמם אין לדעת. בכל מקרה תופעת לוח זה מעניינת. ראוי לשים לב כי הלוח מתחיל בזיקה לחודשי תשרי-חשוון, הם חודשי האסיף, מבלי לקרוא להם בשמותיהם המאוחרים. וזאת לדעת כי הלוח הנידון, בן המאה העשירית לפנה”ס, מקביל לימי ראשית המלוכה, ואין לו זכר, כתיבתי כמובן, בספרות המקראית, מה שמראה לנו בעליל כי בשטח פעלו לא מעט לוחות שונים חסרי מינוח של חודשי שנה, בהתאם לתופעות טבע שונות, בעיקר אקלימיות. 

כעת נבקש לעשות סדר כלשהו בהקשר הכרונולוגי, ההיסטורי, אם כי השערתי, מאחר שסדר הופעת ספרי התנ”ך ואף הסדר הפנימי בכל ספר אינם ערוכים על פי לוח כרונולוגי. אשתדל בזהירות המירבית לערוך בנידון סדר כלשהו.

לוח גזר ללא ספק הינו הקדמון ביותר, ושמות החודשים, אם בכלל, אינם ממוספרים, ובכלל אם נשים לב לכך ששנת העבודות החקלאיות בשדה, במטע ובכרם, מתפרשת על פני 8 חלוקות חקלאיות, ובכללם חבויים, פרשנותיים 12 חודשים.

השנה העברית הקדומה החלה בחודש ניסן, וכדברי הכתוב: “החודש הזה (ניסן) (יהיה) לכם ראש חודשים. ראשון הוא לכם לחדשי השנה” (שמות י”ב 2). לשווא נחפש הגיון קוסמי-אסטרונומי, חקלאי, גיאולוגי, מעבר לעובדה שטרח המקרא לציין את החודש הזה (את ניסן) ואולי דווקא כראשון לחודשים בהקשר היציאה ממצרים (כן היתה או לא היתה ובאילו ממדים אם בכלל). וזאת כנקודת ציון היסטורית מאד חשובה, מכוננת ללא ספק, בין דור המדבר לבין דור ההתנחלות המקראית. ואיך נקרא החודש הזה, הידוע כחודש “ניסן”? נעיין ונקרא – “היום אתם יוצאים (ממצרים) בחודש האביב” (שמות י”ג, 4), ולא, אין מדובר בעונה אלא בשמו של חודש – חודש “אביב”, ואם בכל אופן נבקש איזשהו הקשר חקלאי, הרי שבחודש ניסן=חודש אביב התבואה מבשילה והנה לכם קשר פונטי, שורשי אלפאביתי בין “תבואה”  ל”אביב”. ובהמשך מורה הכתוב: “שמור את חודש האביב …כי בחודש האביב הוציאך יהוה אלוהיך ממצרים” (דברים ט”ז, 1). חודש “אביב” מופיע מספר פעמים דל במקרא, ואין זה מקרי כמו גם לגבי החודשים הבאים, ועל כך נבהיר בהמשך.

יצויין כי מול לוח גזר המתחיל למנות את השנה מחודשי תשרי-חשוון , נדמה שלפנינו מן הסיבה המכוננת שלעיל מהפכה קלנדרית מעניינת.

חודש אחר, קדום כקודמו מופיע במקרא כדלקמן: “ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים , בשנה הרביעית בחודש זיו, הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית ליהוה” (מלכים א’ ו’ 1). כקודמו נקשר אף הוא ביציאת מצרים, ומניינו – החודש השני (לאחר ניסן) – כלומר חודש אייר.

חודש אחר, קדום כקודמו מופיע במקרא כדלקמן: “ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי” (מלכים א’ ח’ 2). החודש השביעי הינו חודש תשרי למניין השנה הפותחת בירח ניסן.

חודש אחר, מוזר לכאורה, המסתתר במקרא הינו חודש חשוון, ובשמו הקדום, כנראה בן תקופת “חודש האביב”, הריהו חודש בול (ב’ דגושה והאות ו”ו מנוקדת בשורוק), או ירח בול בכיתוב המקראי – “ובשנה האחת עשרה בירח בול, הוא החודש השמיני, כלה הבית  (הסתיימה בניית בית המקדש על ידי שלמה) לכל דבריו ולכל משפטיו, ויבנהו שבע שנים” (מלכים א’  ו’ 38). בטקסט זה המופיע בהקשר לירח “בול” פעם אחת במקרא בלבד, מסתתר מידע מאד מעניין ועניינו דיוק בקביעת החודש, חודש בול, כחודש שמיני, כמובן מניסן, או בכיתוב המקראי מחודש אביב. קביעה מספרית סודרת זו מצביעה אולי מחד על השאיפה להרגיל את הציבור לזיקה בין החודש לבין מניינו, ומאידך לציין לטובת הימים הבאים באיזה חודש בדיוק מדובר. קיימת פה רמיזה חשובה לגבי מיספור מיקום החודשים, כנראה עוד הרבה לפני הקריאה הרשמית בשמם. וניתן אולי לשער שלפני קריאת החודשים בשמם נהגו לסמנם בעל פה או בכתב בסימן סודר כלשהו, נאמר בהקשר לפסוק הנ”ל בחודש השמיני. וכמובן שאם נמנה מניסן שמונה חודשים נגיע לחודש חשוון הוא חודש “בול” כמצויין לעיל.

יש להניח, כמו בזיקה לחודש ניסן כי חודש “בול” מקורו אולי פונטית במילה יבול. או מבול, בשל היותו חודש גשום מאד. 

האם ירחק להציב את ההנחה, כי שלמה, הוא-הוא, בזיקה המקודשת והמכוננת לבניין בית המקדש, בית יהוה, שהציג לראווה את המניין הקדום, פרי אולי תרומתו האישית לקלנדר העברי הקדום. זאת ועוד, שלמה ניצל כנראה את ההתכנסות הציבורית הרחבה סביב המקדש כדי למסד הופעתו של חודש זה או אחר ואולי אף בשמו. והקשר פולחני ציבורי זה עוד יופיע בהמשך הדברים.

מיעוט הופעתם ואיזכורם של חודשי “אביב”, “זיו”, “איתנים” ו”בול”, עשוי אולי להיות מובן על רקע המהפכה המאוחרת פרי העליה היהודית מבבל, זו שהציגה ואזרחה את הלוח הבבלי, הוא-הוא שתפס את מקום מהפכתו של המלך שלמה. וגם על כך נרמוז אודות הנחה מעניינת בהמשך הדברים. ונציין כבר עכשיו שמתוך ארבעת השמות שנמנו למעלה, רק אחד, חודש ניסן, מופיע במקרא יחד עם חלק מן השמות הבבליים – למעט תמוז ואב. ועל כך, כאמור בהמשך הדברים.

ואולי קיימת מין הקבלה בין ארבעת החודשים הנ”ל לבין ארבע תקופות השנה החרוטות/צבועות בציון ארבעת עונות השנה מתוך הפסיפס של בית הכנסת העתיק שנחשף בשטח הקיבוץ בית אלפא, בן המאה החמישית לספ’, קרי – “תקופת ניסן”, “תקופת תמוז”, “תקופת תשרי” ו”תקופת טבת”. אמנם לא אחד-לאחד, אך לבטח זה קרוב.

אם נסכם עד כאן נאמר כי לוח גזר מציין שמות חודשים “מוזרים”, ללא הקבלה מאוחרת אם כי ברמיזה לכיוון בבל וכי ארבעת החודשים (אביב, זיו, איתנים ובול) מופיעים בקודקס המקראי, אך ורק הם בלבד ונוכחותם דלה ביותר. נשכחו, נעלמו, הוחבאו?! למעט “אביב” בעל השיוך ההיסטורי, המהפכני משהו, בזיקה ליציאת מצרים, כרוכים “זיו”, “איתנים” ו”בול” במהפכה היסטורית, מכוננת לא פחות. היינו בזיקה לבית המקדש שיזם והקים המלך שלמה, כשלו היו שאיפות ברורות של איחוד כל שבטי ישראל ויהודה.

הלאה – אי-שם בין איזכור החודשים שלעיל לבין המהפכה הקלנדרית של שיבת ציון, כנראה ביוזמת עזרא ונחמיה, מופיעים במקרא רמזים מחד וקביעות מאידך של מספור חודשים מבלי לציין במדוייק את שמם. כגון במקרה הבא:

“אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא … בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב, תשבתו שבתכם” (ויקרא כ”ג 32-26). הבה ונספור – מחודש אביב, כשהשם ניסן, מקבילו הבבלי המאוחר, נשמט -, הוא החודש הראשון, נמנה שבעה חודשים ונגיע לתשרי, אף הוא בשמו הבבלי, למועד יום הכיפורים. יצויין כי ציטטה זו כנראה קודמת כרונולוגית מהבאות אחריה, מכיוון ששם החודש, תשרי, בקורלציה המספרית, אינו נזכר.

במקרה הבא, המאוחר יותר, משתנה התמונה כפי שנראה:

“ותילקח אסתר אל המלך אחשוורוש, אל בית מלכותו, בחודש העשירי, הוא חודש טבת, בשנת שבע למלכותו” (מגילת אסתר ב’ 16) אף כאן נמנה מחודש אביב/ניסן עשרה חודשים לפנים נגיע לחודש טבת. אלא שבשונה מקודמו מציין הטקסט הזה את שמו של החודש החדש, הבבלי, קרי טבת ואת מספרו הסדור. מדובר על תופעה מאוחרת מהמקור הקודם בעצם שירבוב שמו של החודש, החודש הבבלי.

המקרה הבא, כקודמו מציין את מיקום חודש שבט בסדר ה-11 מחודש ניסן והריהו לפניכם:

“ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר (אחד עשר)חודש, הוא חודש שבט, בשנת שתיים לדריווש, היה דבר יהוה אלי, זכריה בן ברכיהו בן עידוא הנביא לאמור” (זכריה א’ 7). כאן כקודמו מתקיימת זיקה כרונולוגית לסינכרון בין שם החודש לבין מיקומו הסדור, הסידורי. כנראה שבתקופה זו עדיין  נצטרכו להציג את המיתאם המספרי בין מקומו של החודש לבין שמו על מנת להבטיח את הפצת הזיקה בין המניין לבין מודעת הציבור לכך. נראה שלפנינו התפתחות היסטורית מעניינת. ובל נשכח כי הנביא זכריה, יחד עם הנביא חגי היו חלק בלתי נפרד מאווירת החידושים והתיקונים שהנהיג בזמנו עזרא עם בוא גל העליה ארצה, כשהוא, עזרא, ניצח על כל מערכת השינויים הדתיים, הפולחניים, החברתיים, הכלכליים ואף הפוליטיים שהתהוו אז בארץ ישראל.

הקטע הבא, כך דומה, מציג צעד נוסף בשיקוע שם החודש בקרב האוכלוסיה כבר מבלי לציין את מניינו הסודר ברצף תריסר החודשים. כנראה בכדי להרגיל את האוכלוסיה להשתמש בלוח הכרונולוגי הבבלי.

הטקסט הבא, כקודמו נועד להשיג אותה מטרה חברתית, קלנדרית.

“דברי נחמיה בן חכליה, ויהי בחודש כסלו, שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה” (נחמיה א’ 1). אף כאן כבקודמו נזכר שם החודש, כסלו, ללא שיוך כרונולוגי סידורי כלשהו, ללמדנו על שיקוע מסכת המעבר בין החודשים העבריים הקדומים לבין סינכרון בין המניין הסידורי לבין מיקום החודש המסויים, וסופו של התהליך, שיקוע כל חודשי השנה הבבליים בחברה היהודית. וכך בטקסט הבא: “ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחודש אדר …” (מגילת אסתר ט’ 15). ואף בטקסט הבא: “ויהי בחודש ניסן, שנת עשרים לארתחשסתא המלך …” (נחמיה ב’ 1) לשווא נחפש סינכרון וקורלציה לסדר החודשים, בבחינת שיקוע ואיזרוח הקלנדר הבבלי בקרב החברה היהודית, כמו גם בספר עזרא (ו’ 15) – “ושיציא בתה דנה עד יום תלתה (שלישי) לירח אדר”, וכן בנחמיה ו’ 15 – “ותשלם  (הסתיימה בנייתה) החומה בעשרים וחמישה לאלול, ל(אחר)חמישים ושנים יום”.

הנחתי היא, שמאז שיבת ציון, 538 לפנה”ס, לאחר כמה עשורי גלות מאז חורבן הבית הראשון, (586 לפנה”ס) ובפרט מאז שני גלי העליה לארץ, עליית עזרא ועליית נחמיה, עבר התאריכון הארצישראלי שינוי משמעותי, כשהוא מקבל את מניין החודשים הארמיים-בבליים, שחלקם מקורם בלוח השומרי הקדום. זו היתה מהפכה של ממש, ולא בכדי היא נקשרה, כך דומה, בבניין הבית השני בשנת 516 לפנה”ס, עליו ניצחו בגאון עזרא ונחמיה, וכמה מעניין ליצור את הזיקה הטקסטואלית בין חנוכת המקדש הראשון של שלמה המלך, שבו נזכרים אותם ארבעה חודשים עבריים – אביב, בול, זיו ואיתנים, בבחינת מאורע היסטורי חשוב ביותר, לבין חנוכת הבית השני, שאו-אז, כך דומה החל להיקלט הלוח החדש, הלוח הארמי-בבלי, על שמותיו המוכרים עד ימינו אנו, שתחילתו לא בחודש אביב/ניסן, אלא בתשרי. ומעניין לציין כי המקבילים החודשיים של ארבעת החודשים העבריים הנ”ל אינם מופיעים כלל במקרא, לא תשרי, לא אייר ולא חשוון.

יצויין אגב, כי המהפכה של עזרא ונחמיה לא פעלה אך ורק במישור הקלנדרי, שהיה, אך דומה מין סימפטום אגבי כזה, לכאורה כמובן. הללו, עזרא ונחמיה, למרות מיעוט מספרם ועימם קבוצת העולים מבבל,מול האוכלוסיה היהודית שנותרה בארץ מלאחר החורבן, כשהם נהנים מתמיכת המלוכה הפרסית, הנהיגו תקנות מהפכניות של ממש כגון הוראת גירוש הנשים הנכריות מהציבור היהודי שנותר בארץ, מתיחת קו מפריד, עמוק ומשמעותי בין האוכלוסיה היהודית לבין האוכלוסיה השומרונית, כינוס העם לקריאת התורה בציבור, כריתת האמנה, הברית בין העם לאלוהיו, השבת השדות המשועבדים לבעליהם, שחרור עבדים, מיסוד הכהונה הגדולה ועוד. בכלל אותה מהפכה פוליטית, כלכלית, חברתית ודתית ניתן בהחלט להבין את הניסיון, כך דומה, למארגן ולמסד את לוח השנה העברי/בבלי, ואולי אף בבחינת חתימה ציבורית לכלל מפעלם בארץ.

ואולי הסימן להיקלטות התאריכון החדש, המחודש, מצוי בעצם איזכור מספרו הסודר של החודש כגון – “וניסעה מנהר אהוא בשנים עשר לחודש הראשון ללכת ירושלים …” (עזרא ח’ 31), או – “ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים לשלושת הימים, הוא חודש התשיעי בעשרים לחודש …” (עזרא י’9)

העלינו השערות לגבי אימתי התחלף לו הלוח מעברי לארמי-בבלי אך דבר מה היה חסר וזוהי “ראיית הזהב” לאותו מהלך. הראיה נמצאה, חבויה משהו בין דפי התלמוד מפיהם של רבי חנינא ורבי יונה. מיד בהמשך הרצאת הדברים.

ובכן, עדיין נתפס ניסן כראש חודשים, אך מדובר על תופעה קצרת ימים, שכן לא רחק היום והלוח קבל את בכורת תשרי כחודש הראשון בשנה. עם זאת הלוח על שמותיו הבבליים התקבל מאז כלוח הרשמי, ה”עברי”, ולא בכדי מציין האמורא רבי חנינא את המשפט הבא: “שמות חודשים עלו בידם (בידי שבי ציון) מבבל” (תלמוד ירושלמי, ראש השנה נ”ו סוף עמ’ ב’), כלומר שסיגול שמות החודשים הבבליים היה חלק ממהפכת העליה/השיבה של עזרא ונחמיה לארץ. ומעניין שאותו רבי חנינא טורח להזכיר לחבריו, לתלמידיו, כי החודשים הקדומים היו זיו, איתנים, בול ואביב ואולי אין זה מקרי שמסכת ראש השנה בספרות חז”ל מאוחרת למסכת פסחים. איזכורו של רבי חנינא כרוך באיזכורו של רבי יונה המדגיש שם בטקסט הירושלמי מול חבריו, תלמידיו, את המשפט הבא: “מיכן (מכאן) והילך (ואילך) על שמות חדשים אתם רבים (מתווכחים מולי)עלי?!”, ללמדנו שנושא שמות החודשים ומיקומם הסידורי מול קלנדרים קדומים יותר, היה נושא שיחתם, ויכוחיהם ועניינם של התנאים והאמוראים כאחד. אולי גם משום המהפכה הארמית-בבלית של עזרא ונחמיה. ונציין בהקשר זה אף את הנחתו, קביעתו של רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) המפורסם – “אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל” (ירושלמי שם).

אף בהמשך הטקסט התלמודי הנ”ל קשה שלא להתרשם מהקביעה כי “ירושה” כבידה וארוכה הביאו איתם הגולים העולים מבבל לארץ ישראל.

זאת ועוד, אין זה סוד כי  ההשפעה הבבלית על היהודים ומה שבא לידי ביטוי הן באימוץ הכתב הארמי, למעשה הבבלי, בבחינת מהלך שהגה ויזם אותו עזרא, והן בסיגול הלשון הארמית בעיקר בספרות חז”ל, אינו זקוק להוכחה ואך שיקועה בולט בלא אחר מאשר בספר עזרא, פרקים ד-ו, ז. ואולי לפי אותה רוח נוכל להבין את הוראת עזרא להימנע מנישואין עם המקומיות, הלא יהודיות. מהלכים אלה הינם פועל יוצא של מפעלי עזרא, ובכללם המהפכה הקלנדרית.

ובכן נשוב ונחזור למניין חודשי השנה, החל מתשרי וכלה באלול, בבחינת המהפך הקלנדרי של עזרא, אם כי המניין הסודר המשיך בינתיים מחודש ניסן ואילך), ולראיה יבוא חודש חשוון ו”יצהיר” כי שמו מר חשוון, מה שהביא פרשנים אחדים לטעון כי מדובר בחודש נעדר חגים ועל כן כונה בתואר המפוקפק – “מר”. האמת היא שאין הפרדה בין מר לחשוון, ויש לומר מרחשוון שמקורו באכדית “ורח (פתח, שווא) שמנ (פתח, שווא,קובוץ)”, לומר החודש (הירח) השמיני, היינו השמיני מחודש ניסן (=חשוון). לקח איפוא זמן רב עד שנקלטו בציבור שמות החודשים הבבליים שראשיתם בחודש תשרי. והרי משמעות המילה תשרי באכדית (תשריתו) הינה – התחלה.וזאת לדעת כי שמות החודשים הללו, הבבליים כמובן, כמעט אינם מופיעים במקרא אלא פעמים בודדות. 

יש להניח שתצוגת החודשים החדשים נעשתה קבל עם ועדה,עת כינס עזרא את הציבור היהודי לירושלים, באיום מפורש שכל מי שייעדר “יוחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (היינו משבי ציון)” (עזרא י’ 8).

מכאן נפנה למקורות מאוחרים יותר, אם כי בעידן הקדום בוודאי, והכוונה לספרים החיצוניים, לכתבי יוסף בן מתתיהו ולספרות המשנה והתלמוד. יצויין כי המקורות הללו לא נכתבו ולא נסדרו בתבנית מוגדרת של סרגל היסטורי, כרונולוגי, ועל כן די קשה ליצור ולפתח תיאוריות בדוקות בזיקה לנושא דיוננו – ללוח העברי, ה”עברי”?. עם זאת ניתן לערוך אותם, כפי שעשיתי זה עתה במין סרגל היסטורי מאד אמורפי ופרובלמטי, החל מהתקופה הלניסטית, קרי הספרות החיצונית (מאות רביעית לפנה”ס ואילך), העידן הרומי הקדום, היינו חיבורי יוסף בן מתתיהו (מאות שניה לפנה”ס ועד שלהי המאה הראשונה לספ’) ולבסוף ספרות חז”ל, למן המאה הראשונה לספ’ ואילך).

בספרים החיצונים, ובעיקר בספר מקבים א’, מופיים השמות הבבליים כגון כסלו, טבת, שבט ואלול, בעיקר בזיקה לאירועים הקשורים לקימום המקדש והחזרת העבודה הפולחנית בו, וכן חיזוק מעמדו של שמעון החשמונאי שזכה למעמד מלך אף ללא כתר מלכותי רשמי, בבחינת מין חוליה המקשרת בין תקופת המקרא (ימי שלמה למשל) לימי בית שני. שמות החודשים יצויין הינם השמות הבבליים, אך על פי מניינם, הם מתחילים מחודש ניסן כמודגש למשל בספר יהודית  “ובשנת שמונה עשרה בחודש הראשון, בשניים ועשרים לחודש …” (ב’ 6) . ובמקום אחר מופיע אירוע כלשהו בציון סתמי של מיקום החודש בלבד, כגון  “… בשנת 500, בחודש השביעי, בארבעה לחודש …” (ספר חנוך א’ ס’ 1). יצויין כי יחסית לגודל הספרים החיצונים הרי מספר איזכורי התאריכים דל ביותר, פחות מעשר פעמים. מה שכנראה עשוי ללמד, שהמועדים טרם נקלטו בחברה היהודית.

מכאן נפנה לכתבי יוסף בן מתתיהו – בספרו “קדמוניות היהודים”, במקביל לתיאורי המקרא מספר יוסף בן מתתיהו – “… ויצווה משה להודיע לעם שיהיה קרבן מוכן בידם, ושיתכוננו בעשרה בחודש כסנטיקוס (הוא חודש ניסן) ליום הארבעה עשר בו …” (קדמוניות ב’ 311). ספרו של יוסף בן מתתיהו, שנכתב במקורו יוונית וכותרתו “יודאייקה (האות ק’ מנוקדת בצירה) ארכאייאולוגיה”
 בשנת 94 לספ’, נועד מעיקרו לאוכלוסיה הדוברת יוונית, היינו האריסטוקרטיה הרומית ואף זו היהודית בארץ ישראל, ואשר על כן מופיעים התאריכים בהתאם ללוח השנה היווני, וביוונית כמובן, והמחבר טורח למספר את מיקום החודש העברי/בבלי, כגון “ושלמה החל בבניין המקדש בשנה הרביעית למלכותו …, בחודש השני הנקרא בפי המקדונים ארטמיסיוס, ואייר בפי העברים” (קדמוניות ח’ 61). לעיתים מציין המחבר את מיקומו הסידורי של החודש בלוח השנה (שם, י”א 179), אך ברוב המקרים, אם כי בודדים, מקביל הסופר בין החודש היווני לזה העברי/בבלי כגון, כשאנטיוכוס הרביכי, אפיפנס, עלה על ירושלים “בשנת 145, ב-25 לחודש הקרוי כסלו ואפלאיוס אצל המקדונים, באולימפיאדה ה-153 …” (שם, י”ב, 248). ושוב, מעניין לטעמי, כמו במקרא ובספרות החיצונית, נזכרים, מודגשים התאריכים בזיקה לירושלים, כגון חורבן המקדש וקימומו, ושוב, אולי בהקשר להשתייכותו למשפחת כוהנים בכירה ומיוחסת ביותר בשם יהויריב, שמצד אימו התייחס לבית חשמונאי.

ובדומה לכך בספרו הגדול של יוסף בן מתתיהו – “תולדות מלחמת היהודים ברומאים” – אם כי כזה שקדם ל”קדוניות היהודים”, שלפי דבריו שלו עצמו נכתבה גרסתו הראשונה בארמית, אותה שלח לעמים במזרח שדברו ארמית, כגון הפרתים ובוודאי שליהודים שגרו באזור הפרת. לגרסה זו לא נשאר כל זכר, וחיבורו האחרון תורגם ליוונית, בבחינת השפה התרבותית המתקדמת דאז. בחיבורו זה אין מופיעים החודשים בשמותיהם, לא העבריים ולא בהקשרם היווני-המקדוני

נפנה איפוא לספרות חז”ל, למשנה, לתוספתא ולתלמודים. ובכן במשנה נזכרת בדיקת החמץ “אור לארבעה עשר” (פסחים א’ 1) אך ללא איזכור חודש ניסן; “באחד באדר משמיעין  על השקלים (תרומת מחצית השקל) …” (שקלים א’ 1) ללא שיוך המספר הסידורי של החודש; המשנה דנה בארבעה ראשי חודשים – באחד בניסן, באחד באלול, באחד בתשרי ובאחד בשבט, ואף כאן ללא המיקום הכרונולוגי בלוח השנה; “בשלושה במרחשוון שואלין (מתחילים להתפלל על) את הגשמים” (תענית א’ 3). ומעניין – הפירוש העממי, עד היום לחודש השני, לאחר תשרי, הוא “מרחשוון”, מכיוון שאין חלים בו חגים ועל כן הוכתר במרירות. האמת היא, ולענייננו מאד מעניינת שמו המקורי היה מרח (פתח, שווא, שווא) שון, ומשמעו – הירח, החודש השמיני. הבה נמנה איפוא מניסן שמונה חודשים ואכן נגיע לחודש חשוון (החודש השמיני). הנה לכם הרעיון לשמר את המתכונת של החודשים, החל מניסן (או בשמו העברי הקדמון , התנ”כי, חודש “אביב”) ולהרמיז זאת דרך שמו המקורי משהו של “חשוון” כ”מרחשוון”, כחודש השמיני, והרי לכם המפתח לתעלומה. יצויין כי בלוח הבבלי העתיק מסומן החודש השמיני (תשרי) כ”סמנ” (פתח, שווא, קובוץ). ואולי, עם הזמן בקשו למחוק את ראשית השנה הפותחת בחודש ניסן ולאמץ דווקא את תשרי, ועל כן הפך “מרחשוון” ל”סתם” “חשוון”?! ואגב, נראה אחר כך את שם החודש “מרחשוון” מופיע במלוא הדרו ברצפת הפסיפס של בית הכנסת הקדום שבציפורי.

רמז ברור לתחילת השנה בניסן מופיע בתוספתא, זו שנערכה לקראת מחצית שניה של המאה השניה לספ’, בזו הלשון: “כיצד לחדשים אף על פי שבחודש הראשון ובחודש השני אין מתחילין למנות אלא בניסן, שנאמר (במקרא) – החודש הזה לכם ראש חדשים” (תוספתא ראש השנה א’ 3). ורבי יוחנן בר נפחא, מעורכי התלמוד הירושלמי ומחותמיו (מחצית שניה של המאה השלישית לספ’) מדגיש כי “אין מונין (את ראשית השנה) אלא מניסן” (תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק א’ נ”ו עמ’ א) ולעומתו רבי יהודה מתחיל את השנה מחודש מרחשוון (חשוון).

הוויכוח בין חכמי המשנה והתלמוד מציין, מעבר לדרכו, לשיטתו ולחזונו של כל דובר, כי טרם נקבע ונחתם המארג הכולל של חודשי לוח השנה ובעיקר בהקשר השאלה – מהו “חודש הפתיחה” של הלוח. וכתוצאה מכך טרם הופנם ושקע הדפוס האחד והיחיד של לוח השנה בקרב הציבור. בל נשכח שאין עסקינן בעידן המודרני, הממלכתי, המאורגן והממוסד על ידי גורמים תחוקתיים מקובלים, ולראיה שפרשת הלוח המשיכה ללוות את ההנהגה הקהילתית לאורך ימי הביניים והעידן המודרני. הלוח הידוע לנו עד עצם היום הזה נקבע רשמית עם קום מדינת ישראל בתש”ח. בעידן הקדום, ללא הנהגה אחת ויחידה ולאורך זמן רב, עשה הציבור היהודי ביהודה ובפזורה “שבת לעצמו” בהקשר לסידורו החיצוני והפנימי של הלוח.

נביא כאן כדוגמה מעניינת ומאלפת, בבחינת תנא דמסייע לנושא דיוננו, את שתי רצפות הפסיפס מצמד בתי כנסת, האחת, בת המאה החמישית לספ’ באזור קיבוץ בית אלפא שבעמק והשניה בת המאה הששית לספ’ מציפורי שבגליל. במרכז הראשונה מופיעה דמותו של הליוס, אל השמש היווני המיתולוגי (ואין זו הפעם הראשונה שהעם היהודי ובבתי כנסיותיו הקדומים נכווה בסממנים אליליים קלאסיים), וסביבו גלגל המזלות, המחולק לארבע עונות חקלאיות בכל שנה (נזכרים בלוח גזר?!) והמצויינות בעברית בנוסח של “תקופת תשרי”, “תקופת תמוז”, “תקופת ניסן” ו”תקופת טבת”, כשכל תקופה מאופיינת בעבודות החקלאיות ובתפוקה החקלאית המתאימה (וניזכר, מן הסתם, בלוח גזר שלעיל).

פסיפס אחר, בן המאה הששית לספ’, נחשף בציפורי, באתר בית הכנסת הקדום, ואף במרכזו השמש, רכובה על מרכבת סוסים והדומה להליוס, אל השמש היווני. הפסיפס שחוק אמנם, אך בשונה מקודמו מופיעה הקבלה מעניינת בין סמל המזל המסויים לבין החודש העברי, כגון קשת המייצג את חודש כסלו, כאמור בשמו בעברית וכך לגבי השאר, העקרב מסמל את חודש מרחשוון (שבשמו עסקנו למעלה), מזל מאזניים מייצג את תשרי, דגים – את אדר, טלה (שחוק) – את ניסן ושור את חודש איר (יו”ד אחת). תופעה ויזואלית זו מצביעה מחד על הרצון ללמד ולהורות את שמות החודשים בזיקה לזודיאק האסטרולוגי ומאידך משקף את הידע הלשוני בזיקה לשמות החודשים שהתאזרח בציבור במשך תקופה ארוכה. אין לדעת מכאן בוודאות האם השנה החלה בניסן או בתשרי, עם זאת תופעת איזרוח הלוח הארמי-בבלי בקרב הציבור היהודי בתקופה זו אף היא וודאית.

יודגש בהקשר לנ”ל כי מקור מדרשי מאוחר, אסתר רבה (ז’ 11) מעיד כי “בא לו (להמן) מזל דגים, שהוא משמש (מבטא, מציין) בחודש אדר …”.

יצויין כי ברשימתי זו יצא לי ליצור סינכרוניזציה מעניינת, שאינה מזדמנת במחקרים נפוצים ומקובלים, בין מקורות ספרותיים, קדומים יותר וקדומים פחות, לבין מקורות ארכיאולוגיים.

לסיכום נאמר כי הלוח הקרוי כיום הלוח העברי, אינו אלא הלוח הארמי/בבלי, שיסודותיו נעוצים עוד בימי התקופה השומרית. בארץ התרוצצו, כנראה, לוחות שנה רבים ושונים, כאלה שאינם מאוזכרים במקרא כגון לוח גזר. שמות חודשים עבריים קדומים מצאו ביטי במקרא כגון אביב, בול, איתנים וזיו, בבחינת רשימה חסרה.

איזכור החודשים והדיוק המסויים של ימיהם מופיע בדרך כלל בזיקה לפעולות פולחניות ובעיקר בהקשר המקדשי, או אף האסטרולוגי (“גלגל המזלות” שבשתי רצפות הפסיפס בבתי הכנסת בבית אלפא ובציפורי), או במטרה להנציח אירוע היסטורי כזה או אחר. והמטרה היתה כנראה להנחיל בקרב הציבור את שמות החודשים וסידורם במניין השנתי. מדובר ללא ספק על תהליך ממושך.

מהפכה של ממש ארעה כנראה בבוא גלי העליה מבבל, שהביאו איתם את חודשי השנה הארמיים-בבליים, אם כי עדיין נתפס ניסן כראש חודשי השנה, אך גם קביעה זו תשתנה ל”טובת” תשרי. מהפכה זו היתה חלק בלתי נפרד מהמהפכה הכוללת שהביאו עזרא ונחמיה בתחום הדתי-פולחני, הכלכלי, החברתי והתרבותי.

במהלך התקופות מאז (המחצית השניה של המאה הששית לפנה”ס), ועד העידן ההלניסטי והרומי, מה שמתבטא בספרות החיצונית, בכתבי יוסף בן מתתיהו ובספרות חז”ל, עדיין, כנראה, טרם הותקן סופית הלוח ה”עברי”, וזה יתרחש ממלכתית עם קום המדינה.

• לוח עברי

עוד בנושא באתר הידען:

• הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ב’: שיבת ציון
• מעמדו הפוליטי של הנביא יחזקאל
• דברים שיורמים יודעים: למה דווקא 5781?
• מטה אלוהי בעל עיטורים מפתיעים מלפני כ-3,200 שנה נחשף במקדש כנעני בתל לכיש
• ראש השנה ומרדנות פוליטית