חוקרי אי שוויון אמריקנים משווים בין התגובת ההפוכות של הממשלים לשפל הגדול ולמשבר של 2008, וממליצים לאמץ את עקרונות הניו דיל
מאת: קן-הו לין, פרופסור חבר לסוציולוגיה, האוניברסיטה של טקסס באוסטין, מיגן נילי, חוקרת פוסט דוקטורט, אוניברסיטת סטנפורד
נגיף הקורונה ממשיך להתפשט ברחבי העולם, וברור לגמרי שהכלכלה העולמית נכנסת למיתון – הראשון מאז 2008. כמה פקידים רשמיים הישוו את התקופה הקודמת של שקיעה כלכלית — שנקראת גם המיתון הגדול — לשפל הכלכלי הגדול שהתחיל ב-1929. אבל ברור ששתי תקופות השפל האלה היו שונות לא רק בחומרה אלא גם בתוצאות שהיו להן מבחינת אי השוויון בארצות הברית.
למרות שהשפל היה גדול יותר וארוך יותר מהמיתון, העשורים שאחרי השפל הקטינו מאוד את העושר של העשירים ושיפרו את הביטחון הכלכלי של עובדים רבים. לעומת זאת, המיתון החמיר את אי השוויון בהכנסות וגם בעושר.
יש חוקרים שייחסו את התופעה הזאת לתנועת פועלים מוחלשת, פחות אמצעי הגנה על עובדים וימין פוליטי רדיקלי. לדעתנו, ההסבר הזה מחמיץ את הדומיננטיות של וול סטריט והמגזר הפיננסי ומתעלם מהתפקיד היסודי שלהם ביצירת הבדלים כלכליים. אנחנו מומחים לאי שוויון בהכנסות, ובספר החדש שלנו “Divested: Inequality in the Age of Finance” אנחנו טוענים שאי השוויון בגלל המיתון קשור במידה רבה באופן שבו הממשלה תכננה את התגובה שלה.
השפל
הרפורמות בתקופת השפל הגדול שינו את המבנה של המערכת הפיננסית בכך שהגבילו את הבנקים מהשקעות מסוכנות, את וול סטריט מהימור בחסכונות של משקי הבית ואת המלווים מגביית ריביות גבוהות או בלתי צפויות.
בניו דיל, סדרה של תוכניות ממשלתיות שנוצרו אחרי השפל הגדול, נקטו בגישה של מלמטה למעלה והביאו משאבים ממשלתיים ישירות לעובדים מובטלים.
מצד שני, המדיניות הרגולטורית מאז המשבר הפיננסי שהתחיל ב-2008 נועדה בעיקר להחזיר סדר פיננסי שבמשך עשרות שנים תיעל משאבים משאר הכלכלה לצמרת.
במילים אחרות, ההתאוששות האחרונה התמקדה ברובה בפיננסים. תמריצים ממשלתיים, במיוחד הזרמה מסיבית של אשראי, הלכו קודם כל לבנקים ולחברות גדולות, בתקווה שהאשראי בסופו של דבר יחלחל למשפחות נזקקות.
החוכמה המקובלת הייתה שבנקים יודעים איך להשתמש באשראי באופן הטוב ביותר. ולכן, כדי להמריץ את הצמיחה הכלכלית, הבנק הפדרלי המרכזי הגדיל את אספקת הכסף לבנקים על ידי רכישת ניירות ערך של ממשלת ארה”ב ומגובי משכנתאות.
אבל התמריץ לא פעל באופן שהממשלה התכוונה. הבנקים נתנו עדיפות לאינטרסים שלהם על פני האינטרס הציבורי. במקום להלוות את הכסף לרוכשי בתים ולעסקים קטנים בשיעורי ריבית נמוכים מבחינה היסטורית, הם הפקידו את הכספים וחיכו ששיעורי הריבית יעלו.
באופן דומה, חברות לא השתמשו באשראי הנוח כדי להעלות שכר או ליצור משרות. במקום זאת הן לוו כדי לקנות את המניות של עצמן והיפנו את הרווח למנהלים הבכירים ולבעלי המניות.
כתוצאה מכך, העיקרון של “הבנקים והחברות תחילה” יצר התאוששות מאוד לא שוויונית.
מי הפסיד ב-2009?
המשבר הפיננסי מחק כמעט שלושה רבעים מהרווחים במגזר הפיננסי, אבל המגזר התאושש באופן מלא עד אמצע 2009, כפי שכתבנו בספר.
הרווחים שלו המשיכו לגדול בשנים הבאות. ב-2017 המגזר הרוויח 80% יותר מאשר לפני המשבר הפיננסי. הגידול ברווחים היה הרבה יותר איטי במגזר הלא פיננסי.
חברות מחוץ למגזר הפיננסי היו יותר רווחיות כי היו להן פחות עובדים ועלויות שכר נמוכות יותר. ההוצאה על שכר ירדה ב-4% בזמן המיתון ונשארה נמוכה בזמן ההתאוששות.
שוק המניות התאושש באופן מלא מהמשבר ב-2013, שנה שבה שיעור האבטלה היה גבוה עד כדי 8% ושיעור המקרים של אי עמידה בהחזרי משכנתאות על בתים חד-משפחתיים עדיין היה מעל 10%.
העושר החציוני של משקי הבית, בינתיים, עוד לא התאושש מהצלילה בזמן המיתון הגדול.
גם פער העושר הגזעי רק התרחב. העושר החציוני של כל משקי הבית ירד בכ-25% אחרי שבועת הנדלן התפוצצה, אבל משקי הבית הלבנים התאוששו בקצב הרבה יותר מהיר.
ב-2016 העושר של משקי הבית השחורים היה קטן בכ-30% מאשר לפני המפולת, בהשוואה ל-14% אצל המשפחות הלבנות.
כשהממשלה דנה על חבילת תמריצים, בעלי התפקידים יכולים להחליט על המשך הגישה של “חלחול” כדי להגן קודם כל על הבנקים, החברות והמשקיעים שלהם באמצעות תמריצים מוניטריים.
או שהם יכולים ללמוד מהניו דיל ולהביא את התמיכה הממשלתית ישירות לקהילות והמשפחות הכי חלשות.
עוד בנושא באתר הידען:
