יוחנן מגוש חלב. לוחם חירות אמיץ, או שמא?!

הבה נציץ, ברשותכם, אל עולם המרד הגדול, ונכיר את אחד האישים המובילים במרד, הלוא הוא יוחנן מגוש חלב, לוחם “חירות” “אמיץ” ללא-חת, או אולי טרוריסט, הזוי, צמא דם ואנרכיסט-משיחיסט? שפטו בעצמכם

הבה נציץ, ברשותכם, אל עולם המרד הגדול, ונכיר את אחד האישים המובילים במרד, הלוא הוא יוחנן מגוש חלב, לוחם “חירות” “אמיץ” ללא-חת, או אולי טרוריסט, הזוי, צמא דם ואנרכיסט-משיחיסט? שפטו בעצמכם.
למען הגילוי הנאות נציין, כי המידע אודות הדמויות המרכזיות במרד הגדול כנגד הרומאים נלקח בעיקר מספרו של יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) – “מלחמות היהודים כנגד הרומאים”, מי שנודע בציבורנו כמשת”פ נקלה ומבוזה (עוד סממן ממלכתי, ז'דאנוביסטי), שהרי עם החי כל העת על חרבו ומממש את המנטרה של “מעטים מול רבים”, אינו יכול להשלים עם מהלכו של יוסף בן מתתיהו – ממפקד המרד להיסטוריון יהודי-רומי – וחייב להתיר את דמו כבוגד. אין זה הזמן והמקום להעמיד דברים על דיוקם, אלא לציין כי יוספוס פלוויוס נחשב, בכל מקרה, להיסטוריון אובייקטיבי ואמין, ואשר על כן תיאורי ראשי הקנאים בפיו, אינם מבוססים על חדרי בטנו הרגשנית, אלא על תאי מוחו האנליטיים.
יוחנן מגוש-חלב מוצג מראשיתו כדמות מתונה, רודפת שלום, ותרן, מתומכי האסכולה המתפשרת, המתגמשת של הלל (כנגד הגישה של שמאי, הרוויה בכוחנות ובמרדנות אובססיבית), אלא שעם פרוץ המרד, שינה את עמדתו ותפיסת עולמו והפך להיות קנאי הלוחם ברומאים, ואולי לאו-דווקא ממטרות דתיות וריבוניות צרופות.
יוחנן מגוש חלב נודע כדמות אמידה, כזו שגרפה הון רב כתוצאה מעיסקה כמעט מונופוליסטית של מכירת שמן ליהודי הגליל. אישיותו הממולחת והמניפולטיבית, מעמדו הכלכלי הרם, התפרצות המרד כנגד הרומאים וסיכון מעמדו כתוצאה ממינויו של יוסף בן-מתתיהו למפקד המרד מטעם ירושלים בגליל, הפכו את יוחנן לקנא קיצוני ולבועט בכל מוסכמה חברתית ואנושית, שלא לדבר על מוסרית. יוחנן נודע כאיש תאב כוח ושלטון, ובדעתו היתה להדרים לירושלים ולהנהיג את המרד על פי תפיסת עולמו הקיצונית, ההזויה.
מינויו של יוסף בן-מתתיהו היה לצנינים בעיניו, והוא ביקש, בכל דרך אפשרית להמעיד את הממונה הירושלמי ולמעוך את מפעלותיו. יוחנן מפעיל לצורך זאת את קשריו ההיסטוריים עם ההנהגה הירושלמית, כדי לעשות להדחתו של יוסף בן מתתיהו וכן משדל את נכבדי טבריה לדחות את הנהגתו של יוסף בן-מתתיהו. הוא אף חרש מזימה לחסל ממש את שנוא נפשו.
משנכשל במהלכיו אלה מתבצר יוחנן בעירה גוש חלב ונחשף, יחד עם תושבי המקום, למצור רומי כבד. חלק גדול מאוד מתושבי העיר, כמו גם בגליל כולו, ביקשו להיכנע לרומאים, כדי להציל את היש ומתוך התנגדות עקרונית לפעולות המרד. יוחנן ואנשיו מנעו זאת בכל דרך אפשרית, תוך כדי שימוש באיומים ובכוח פיזי ממש. תופעה דומה תתחולל בירושלים, ואף שם, כמתואר בספרות חז”ל, חסמו הקנאים את פתחי היציאה מן העיר, ואף מי שהתחפש למת, כדי שיוצא “חי-מת” מן העיר ויינצל, נדקר בתזזיתיות על-ידי הקנאים (“וידוא הריגה” בגירסת הקנאים). היחידי שמרשה לעצמו לנהל מו”מ עם הרומאים לא היה אחר מאשר מיודענו יוחנן מגוש חלב. בכישרונו המניפולטיבי הוא
מבקש מן הרומאים אורכה למתן התשובה של תושבי המקום בשל קדושת השבת שירדה על הארץ, ועוד מבטיח שאף אחד מבין המקומיים לא ינצל את ההפוגה המוסכמת ויימלט מהעיר. הרומאים (ה”רעים”) נעתרים, ומי מנצל את ההפוגה ובועט בהבטחה החגיגית שנמסרה לרומאים? יוחנן עצמו אשר נמלט עם כל קנאיו מגוש חלב, ובשבת (“פיקוח נפש” של בלה-בלה).
יוחנן מגוש חלב מגיע לירושלים בראש קבוצת הקנאים, וסביבו מתקהלים ירושלמים רבים כדי לשמוע “חדשות טריות” מהחזית. ויוחנן אכן מספק את תשוקתם. הוא מספר להם כי הוא וחבריו כלל לא ברחו מפני הרומאים, אלא בקשו להלום בהם ממקום בטוח יותר, ועוד הוסיפו כהנה וכהנה כי לרומאים אין כוח ועוצמה ואילו ליהודים יש כוח רב, “וגם לעג לאיוולת התמימים (הפוחדים מפני המלחמה) באומרו, כי גם בעשותם להם כנפים לא יעלו הרומאים בחומת ירושלים אחרי כל הרעות אשר מצאו אותם על-ידי כפרי הגליל, כי בחומות הכפרים האלה השחיתו את כל מכונותיהם”. תעמולה נמרצת זו לא נותרה בלי מענה, ואכן, כך לדברי יוסף בן מתתיהו: “לדברים האלה נפתו רבים מבני הנעורים והתעוררו לצאת למלחמה”.
יוסף בן מתתיהו, ער ודאוג לכל המתרחש, הבין את משמעות הגלישה של יוחנן וקנאיו, ה”שודדים” כפי שכינה אותם, לירושלים והתבטא כי הנה התחברו השודדים מחוץ לירושלים עם השודדים בתוך העיר “ולא נבצר מהם כל מעשה נורא … ולא עשו את דברם בלילה ובמסתרים וגם לא שלחו את ידם באנשים חשכים, כי בעצם היום ולעיני השמש יצא מעשה הרצח, ובנשואי הפנים החלו. לראשונה תפשו את אנטיפס, אשר היה ממשפחת המלוכה וגם מגדולי העיר ובידו הפקיד העם את אוצר הציבור, ואסרו אותו בכלא, ואחריו שמו במאסר את לוי, אחד מנשואי הפנים, ואת צופא בן רעואל, אשר יצא גם הוא מבית המלוכה, ואחריהם עוד אנשים מורמים מעם. ופחד גדול נפל על כל יושבי ירושלים וכל אחד ביקש ישועה לנפשו, כאילו כבר הוכתה העיר במלחמה”.
חבורה “מקודשת” זו בזה למסורת האבות ולנהלים קדומים ומינתה כוהנים גדולים מגוייסים, עושי דבריה כ”יס-מנים” ומכשירי כל תועבותיה. ובסך-הכל הפכו הקנאים את המקדש “למבצר עריצים”. הקנאים הקימו גם מוסד משפטי חדש, טריבונל עממי, מוטה לחלוטין ורחוק מכל מוסר וצדק, אשר שפט באכזריות את מתנגדיהם.
יב”מ מכנה את יוחנן כאיש מרמה אשר “נשא בלבו תאות-ממשלה באין מצרים וזה מזמן חבל מזימות לקחת לו את השלטון”. הוא “התחפש כאיש אוהב העם … כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה .. ואחרי כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה”.
אך בכך לא תמה פרשת הזוועתיות של יוחנן ואנשיו. יוחנן משכנע שני מנהיגים קנאיים, ממשפחות הכהונה להזעיק את האדומים לעזרה כדי לעקור מן השורש “בוגדנות” של הנהגה מתונה בירושלים, אשר לכאורה ביקשה מן הרומאים להשתלט על העיר. כעשרים אלף אדומים נזעקו ובאו (מזכיר בדימוי “מפונטז” את הברית בין המתנחלים לבין האוונגליסטים-המשיחיסטים מארה”ב בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים). הקנאים פתחו לפניהם את שערי העיר (הללו שהיו נעולים בפני כל מי שביקש לעזוב את העיר) כדי שהאדומים יטבחו במתונים (והרי אין צדיק אלא זה שמלאכתו נעשית בידי אחרים). מאזן ההרוגים-הנרצחים הגיע ל-8500 מבלי לקחת בחשבון את מעשי הביזה והגזל. הזוועה והגועל חגגו יחד כאשר שני הצדדים, הקנאים מזה והאדומים מזה, הריעו זה לזה בתרועת ניצחון.
אויבם הגדול של הקנאים היה המנהיג הירושלמי חנן בן חנן. אדם מתון ורודף שלום, שקול ונעים הליכות “והוא אהב את החירות בכל נפשו וגם חשק מאוד בשלטון-עם (דמוקרטיה), וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים (הכלל), והשלום היה יקר לו מכל. חנן וידידו יהושע בן גמלא, אף הוא מאופיין באותן תכונות, מתו באותו לילה וגופותיהם הושלכו לרחוב, מעורטלות ומבוזות.
מעשים אלה של יוחנן ואנשיו חידדו את תשוקתו של המנהיג ההזוי לשלטון יחיד, עריצותי, ולצורך זאת הקים לו מערכת של כפופים, נושאי כלים ועבדים והסתובב כטווס בעירו, עטוף מכף רגלו ועד ראשו ביוהרה מלכותית.
יוחנן אינו שוכח את תומכיו וסועדיו ועל כן גמל לחבורה הגלילית שתמכה בו, בכך שנתן להם לעשות בירושלים ככל העולה על רוחם “ובתאוות שוד וחמס, אשר לא ידעה שובעה, בדקו הגליליים את בתי העשירים, ורצחו את הגברים והתעללו בנשים בזדון, ובעודם מגואלים בדם זבחיהם נתנו את הגזילה ביין ושתו לשוכרה, וכשבוע נפשם עוללו מעשי תעתועים, כי עשו את שערותיהם ולבשו שמלות נשים, ומשחו את בשרם בשמן המור, ולמען התייפות קרעו בפוך עיניהם, ולא רק את עדי הנשים שמו עליהם, כי גם עגבת נשים חמדו להם, ובעוצמת זימתם בקשו דרכי אהבים אסורים”.
חשבתם כי יוחנן המושחת לא גרף ממון לכיסו? הוא צבר לו ממון רב מכל הגזל והביזה אשר ערך בירושלים.
ככל שהתהדק המצור הרומי סביב ירושלים, כך גבר קולו של המחנה השפוי, המתון, שביקש להפסיק את המרד כאן ועכשיו. הקנאים, ובראשם אלעזר בן יאיר, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שהיה מעט מתון ממנו, מנעו, כאמור את יציאתם של יהודים אל מחוץ לחומות ירושלים, והיו אף בודקים בדקירות פיגיון את אלה שהתחזו למתים ובכלל “וכל איש אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד”. למזלנו פרשה עגומה ובעייתית זו מאוששת בכתבי חז”ל, מה שמעניק ליוסף בן מתתיהו ממד חשוב של אמינות.
הזוועה לא גוועה, וכך ממשיך התיאור המזעזע אודות הקנאים המורדים: “עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפול אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הכו את יושבי הבתים על אשר כיחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, ענו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות”.
הצד הטרגו-קומי-ציני של מכלול אירועי המרד בירושלים מתמצה בהתייחסות הקנאים למקדש. היינו בטוחים כי המקדש, זה אשר למען הצלתו, שימורו והנצחת הישרדותו, הניפו המורדים את נס המרד, לא ייטמא וייגעל על-ידיהם עצמם. חשבנו וטעינו. נפתח את הטקסט הפלאווי ונקרא: “ידי האנשים האלה (הקנאים) החריבו את העיר, הם אשר אילצו את הרומאים לתת את שמם על הניצחון הזה בעל כורחם. וכמעט בעצמם סחבו את האש, אשר בידי הרומאים המתמהמהים, אל המקדש”. אמירה זו מבוססת על החלטת הקנאים ללחום כנגד הרומאים, כשהם מתבצרים בהיכל המקודש, וכך הביאו, בעקיפין, את חורבן הבית השני.
גם בעיצומם של הקרבות האחרונים לא פסקה הזוועתיות של יוחנן ואנשיו: “וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שם את פניו למעול בקדשים וצוה להתיך רבים מקודשי ההיכל והרבה כלי-שרת לעבודת אלוהים, את הקנקנים, הקערות והשלחנות, וגם על מזרקי היין … לא חמלה עינו.
ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשם שמים מותר להשתמש בקדשי שמים ולמגיני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם חוקם. על כן הוציא גם את יין הקודש ואת השמן (הכתית), אשר שמרו אותם הכוהנים להקריבם על עולת התמיד – והם נמצאו בבית המקדש לפנים – וחלק אותם לאנשי המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן הקודש ושתו מיין הנסכים (לרוויה)”.
ולפחות חשבנו כי כאשר ייתפסו השניים, יוחנן ושמעון, בידי הרומאים לא יתרפסו ולא יבקשו לחוס על חייהם. חשבנו, וגם הפעם טעינו. השניים בקשו רחמים משוביהם הרומאים, ומזלו של יוחנן שפר מזה של שמעון, והוא נאסר ולא נצלב.
הנה כי כן סורטט לפנינו דיוקנו של לוחם מרדני: אמיץ? בכלל לא. נאמן למשימותיו? בכלל לא. איש מוסר וצדק? רחוק מזה. משמש מופת מנהיגותי וחברתי? סליחה!? מגונן המקדש? מבזהו ומחריבו.
על עיוות דמותם של הקנאים לאורך הדורות, התחנכנו אנו, הורינו, הורי-הורינו, ומתחנכים ילדינו ונכדינו. הקנאים ההזויים, המטורפים, השואתיים, הפכו דרך מכבסת המלים והמונחים הלאומית, ללוחמי החירות האמיתים, המוסריים, המקריבים עצמם … ובקיצור, כל מה שרצו מנהיגינו להטמיע בחברתנו.
ואגב, רק חברה חזקה מסוגלת להישיר מבט נכוחה אל עומק עברה ולומר: טעינו ובגדול.

ד”ר יחיעם שורק, הסטוריון, מכללת בית ברל

ריכוז מאמריו של ד”ר יחיעם שורק באתר הידען

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~92580156~~~185&SiteName=hayadan