הוכחות לטבח בעין-גדי

אחת מקבוצות הקנאים שפעלו במהלך המרד הגדול היתה כת הסיקריים, שם שנגזר מפיגיון קטן אותו החביאו מתחת לגלימותיהם והיו מחסלים בעזרתו את מתנגדיהם. תפיסת עולמם נגזרה מאידיאולוגיה משיחית-סהרורית ואלימה לאו-בת-כיבוש, אותה מכנה יוסף בן-מתתיהו כ”פילוסופיה הרביעית”.

האב הרוחני של הקנאים, ממנו שאבו נחישות ועיקשות היה פנחס המקראי, בן אלעזר בן אהרון הכוהן, אשר המית את זמרי בן סלוא, מי שהמרה את פי משה והשתתף בפולחן לכבוד בעל פעור. אף אליהו הנביא, מי שטבח בכוהני הבעל בכרמל, מככב על מדף מרכזי בארון הספרים הקנאי, וכמותם “גיבורי” מקרא אחרים שידיהם אמנם טבולות בדם, אך מעשיהם “כשרים” ו”זכים”, שהרי רוממות אל בגרונם והם עצמם מתהדרים כשלוחי אלוהי צבאות ואלוהי קנאות . מודלים אלה הנחו קנאים סהרורים כדמותו של מתתיהו ויהודה המקבי, ולא פחות מהם, קנאי המרד הגדול ברומאים (66-73 לספ').
אין בכוונתי לפתח את הנושא הנידון בבמה שניתנת כאן לרשותי, אלא להצביע על אירוע מחריד שבוצע על ידי כת קנאית ששמה אולי ידוע אך המעשה המדובר הוחבא היטב על ידי מוקיריהם ומעריציהם, בני הקבוצה האמונה על מדורת השבט הטקסית, האתנו-צנטרית היהודית. זו אחראית, אגב, לטיהור מעשיהם של מנהיגי האומה הקדומים מחד והטלת רפש על היסטוריונים שכמותנו, המעיזים ב”רוב חוצפתם” לקלף את מסכות הזמן ולהציג את קדמונינו במערומם ההיסטורי.
אחת מקבוצות הקנאים שפעלו במהלך המרד הגדול היתה כת הסיקריים, שם שנגזר מפיגיון קטן אותו החביאו מתחת לגלימותיהם והיו מחסלים בעזרתו את מתנגדיהם. תפיסת עולמם נגזרה מאידיאולוגיה משיחית-סהרורית ואלימה לאו-בת-כיבוש, אותה מכנה יוסף בן-מתתיהו כ”פילוסופיה הרביעית”. זו קנאית פטריוטית, המבקשת להביא בכל מחיר את מלכות האל עלי אדמות. “נקל להם לקבל על עצמם”, כך מודיענו יוסף בן-מתתיהו, “כל מיני מיתות משונות ומעשי נקמה בקרוביהם וידידיהם (ובלבד) שלא לכנות שום אדם בשם אדון” (קדמוניות היהודים, יח, 23).
הסיקריים התבצרו בירושלים הנצורה במהלך המרד הגדול ברומאים והפעילו בה שיטות טרור לשמו בשם העיקרון של קירוב מלכות שמיים. הם הגדירו את הכניעה לרומא כעבודה זרה (עליו, כלשון חז”ל, ייהרג אדם ובל יעבור) ומתוך כך שאבו לגיטימציה המקדשת את כל מעשיהם כלפי כל מיתחרה ויריב. הם פגעו למשל ביהודים עשירים במסווה של משת”פיות, שדדו את רכושם וחילקו את מרביתו בקרב האביונים מתוך מטרה למושכם לצד הקנאי. הם שרפו את הארכיון המרכזי שבו רוכזו שטרי החוב כעין מהפכה חברתית. ואם לא די בכך הם הרסו את אמת המים שהוליכה מים לירושלים והעלו באש את אוצרות המזון שנאגרו בירושלים לימים קשים, ואכן הימים הקשים הגיעו ומים ומזון אין בירושלים. הסיקריים כפו מלחמת טרור כנגד קבוצות קנאיות אחרות והפכו את ירושלים לזירת קרבות אכזרית ורצחנית. מנהיגם הכריזמטי היה מנחם בן יהודה הגלילי שדימה עצמו למשיח. מנחם נרצח בבית המקדש כשהוא עוטה בגדי מלכות, ותומכיו הקנאים, מונהגים על ידי אלעזר בן-יאיר, נטשו בבהלה את ירושלים וברחו למצדה.

על עלילותיהם במצדה מספר יוסף בן-מתתיהו והוא מגולל לפנינו תמונה קשה אך כזו המאפיינת את הקנאים: “ועוד נגע רביעי נוסף אז להביא שואה על העם. לא רחוק מירושלים נמצא מבצר חזק, אשר בנו אותו המלכים, להפקיד בו אוצרותיהם לעת תמורות מלחמה וגם להישגב בו לנפשם, ושמו מצדה. את המבצר הזה תפשו האנשים הנקראים סיקריים ולראשונה פשטו על המקומות הקרובים וגזלו שם את הצדה הדרושה להם בלבד, כי יראתם (מפני הרומאים) מנעה אותם להרבות חמס” (מלחמות היהודים כנגד הרומאים, ד' ז' ב). שימו לב מה מנע מהם להרבות חמס, שוד וגזל? האם היה זה צו המצפון והמוסר? לא-ולא. פחד הרומאים נפל עליהם ומנעם מלהשתולל.
הקנאים חיכו בדריכות למצב יותר נוח כדי להפיק את זממם, וכל זאת כמובן במעטפת “לגיטימית” של בחירי האל, שופטי כל הארץ, שליחי האל עלי אדמות והמבקשים לקדם את בוא הגאולה. בסמוך ךמצדה יושבת עין גדי ובה יהודים העובדים באחוזה הקיסרית הרומית. חלקם מגדלים תמרים וחלקם מפיקים את הבושם היקר מפרי האפרסמון. מי יודע האם זיהו אותם הסיקריים כמשתפי פעולה עם הרומאים, אולי כבוגדים, אולי כמתעשרים מעבודתם המיוחדת. בכל מקרה הסיקריים לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יפרעו באותם “בני עוולה” תמימים ויראי שלום, והם בחרו לעשות זאת במועד סמלי – בחג הפסח, עת לבשו יהודי עין גדי חג, עטו עליהם קדושה והיו בטוחים בהגנת האל ובוודאי בחג המסמל את החירות והגאולה. אך מסתבר שהפגיעה שנחתה עליהם באה נקרב אחיהם היהודים, הקנאים הסיקריים.
מה היה? הבה ונעיין בכתבי יוסף בן מתתיהו המגדיר את מעשי הקנאים הללו בצמד מלים: “תועבות גדולות”. וכך הוא מעיד: “ולמועד חג המצות, אשר אותם עושים היהודים לזכר גאולתם בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאם מעיני רואים, לבל יהיו להם לשטן, ופשטו על עיר מצער אחת אחת ושמה עין גדי. וטרם הספיקו אנשי החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהיאסף, מיהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כוח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה. ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל פרי הביכורים ונשאו אותם אל מצדה, ואחרי זאת שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר (מצדה, י.ש) והחריבו את כל הארץ, ומדי יום ביומו התרבה מספר המשחיתים, אשר באו אליהם מעברים. וגם ביתר קצות ארץ יהודה, אשר ישבו שם השודדים עד העת ההיא בחיבוק ידיים, התחוללו זוועות, כדרך הגוף החולה, אשר קמה בו דלקת בחלק הראש והמחלה עוברת אל כל האברים. כי המריבה והמהומה בעיר הראשה התירו את ידי כל הנבלים אשר בארץ לעשות חמס, וכל אחד הוציא את גזלת כפר מגוריו אל המדבר. ושם התאספו יחד ונשבעו איש לרעהו והגיחו בגדודים, אשר היו קטנים במספרם מצבא מלחמה וגדולים מלהקות שודדים, על מקדשים וערים, ובכל מקום אשר פקדו עליו את חמתם, מצאה את האנשים רעה גדולה כצרת הנגפים במלחמה, והשודדים לא נתנו להם זמן להינקם בהם, כי מיהרו לברוח עם הביזה אשר בידם. ולא נמצא מקום בארץ יהודה, אשר לא היה עדי אובד עם ירושלים יחדיו” (מלחמות היהודים נגד הרומאים, ד' ז' ב).

לפנינו אירוע מחריד ומזוויע של טבח וגזל, בבחינת רצחת-וירשת, אשר בוצע על-ידי חבורה של קנאים, שרוממות האל בגרונם ומצע הצדק החברתי והתשתית המוסרית אמורים להיות להם עמוד האש והענן, ואולי דווקא בשל קיצוניותם נטו להאמין כי מותר להם לעשות הכל אפילו טבח.

לפני כ-15 שנה נחשפו במדרונות הדרומיים של נחל ערוגות תשע מערכות קבורה מתקופת בית שני, ובהן גולגלות ערופות ומנופצות, כנראה במכשיר חד, מעין גרזן מלחמה, ואולי גם באלה מרסקת, כך לדעת החוקרים, הארכיאולוגיים. הנחה זו מהווה הוכחה, לכאורה, לטבח הנורא שערכו הקנאים הסיקריים בכפריי עין גדי התמימים וחסרי-הישע, שנפלו קורבן לתאוות הכוחנות המשיחיסטית, הסהרורית, של הקנאים הסיקריים.

בשעה שאנו מתבשמים מניחוח הגבורה של לוחמי מצדה, בטקסים שונים לרגלי המצדה ועל פסגתה, ראוי להבחין בין מיתוס לאתוס, בין הילה שנרקמה במהלך השנים לבין אווירה קודרת של טרור ואכזריות שהשליטו ה”גיבורים” סביבותיהם. אכן היה שם טבח נורא, וכל המבקש להשכיחו או להשתיקו, הוא-הוא המשתף פעולה עם כוחות האופל והרשע.

ד”ר יחיעם שורק, היסטוריון, מכללת בית ברל