קווים לדמותו ולמעלליו של מנחם בן יהודה הגלילי
מהסממנים היותר בולטים במרידות לאורך ההיסטוריה, ובפרט בעידן הקדום, הוא היסוד המשפחתי, הן הפעיל והן המורשתי. הפעיל – מכיוון ש”דם סמיך ממים”, והגיוני יותר לסמוך על הקשרים המשפחתיים בזיקה לשותפות מרדנית; המורשתי – בבחינת “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור”. היינו הנחלת מסורת מדור לדור, כאשר השנים מקבעות יותר קדושה ולגיטימציה מיתולוגית.
סממן זה בלט בקרב משפחת חשמון, מתתיהו ובניו, שהניפו את נס המרד בשלטון הסלאוקי (166/167 לפנה”ס). סממן זה בלט בתקופה הרומית בקרב צאצאי המשפחה החשמונאית – יהודה אריסטובולוס השני ויורשיו, שביקשו למרוד ברומאים.
סממן זה בלט בקרב משפחה גלילית, שזה היה כינויה. ראש וראשון לה היה חזקיה הגלילי, שהרים את נס המרד בגליל מול הורדוס בן אנטיפטרוס, מושל הגליל (36/37 לפנה”ס). בנו, יהודה הגלילי הקים בשנת 6 לספ' מסגרת קנאית, אידיאולוגית קיצונית בשם “הפילוסופיה הרביעית”, שהחלה לסמן את תחילת המרד ברומאים, שסופו בשנת 66 לספ'. קבוצה קנאית זו קמה כתגובה למיפקד שערך קוויריוניוס הנציב הרומי הסורי, שכל עניינו היה לייעל את גביית המסים. יהודה בן חזקיה הגלילי תרגם זאת מיד כניסיון רומי להעמיק את השליטה ולבצר את השיעבוד היהודי, ועל כן מינף מהלך זה להתגבשות קבוצה גרעינית אנטי-רומית.
עליו מספר יוסף בן מתתיהו כדלקמן: “גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה, אשר מלא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו ויחד עימו פרץ למחסן הנשק המלכותי הנמצא שם. צייד את חבריו בנשק הנשדד בכדי להילחם כנגד כל האנשים שנשאו עיניהם אל מלכות הורדוס” (מלחמות ב' ד' א').
בנו של יהודה היה מנחם, מנחם בן יהודה הגלילי, אחד מהקנאים הבולטים של ימי המרד הגדול. הוא הזדרז להגיע לירושלים ולממש בקרבו את האידיאולוגיה הקנאית, שהיא, כידוע, רצחנית מטבעה.
מנחם הכתיר עצמו כמנהיג הזמני של המרידה וניהל את המצור על ארמונו של הורדוס, שם התבצרו חיילי אגריפס השני ונאמניו וכן חיל המצב הרומי. מנחם איפשר לנאמני אגריפס לעזוב בשלום את הארמון, אך לא כן לגבי הרומאים. הלה נתן להם את מילת הכבוד שלו שלא יפגע בהם, אך רק הניחו את נשקם נשחטו עד האחרון שבהם.
מנחם השליט בירושלים טרור ורשימת הנפגעים ממנו ומכוחותיו הלכה ונתארכה. חנניה הכהן הגדול לשעבר נרצח ויחד עימו אחיו חזקיה.
אלעזר, בנו של חנניה הכה”ג קרא תיגר על אדנותו ושתלטנותו של מנחם בן יהודה. טענתו של אלעזר היתה, כי החליפו עריץ (הנציב הרומי האחרון גסיוס פלורוס) בעריץ (מנחם בן יהודה).
שתי הסיעות – של אלעזר ושל מנחם נלחמו זו כנגד זו ובמהלך אחת התקריות הדמיות ביניהן נהרג מנחם, כשהוא לבוש בגדי מלכות.
ההתעטות בבגדי מלכות מצביעה על הרצון לחבר בין נשוא המרידה הקנאית לבין היסוד המקודש, המשיחי, בבחינת התגלות “מלך המשיח”. לבוש המלכות מציג את הרצון להצטייר כמחדש המלכות הקדומה של ימי המקרא, הן בהיבט השיווקי-תעמולתי והן בהיבט האמונתי.
אמנם ידיו של מנחם בן יהודה לא מלאו כמות גדולה של דם טבוחים ונרצחים כידיהם של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, אלא שטרם הספיק להראות את נחת זרועו ונהרג מידי אנשי אלעזר.
יחיעם שורק, הסטוריון, מכללת בית ברל, מומחה לתקופת המרד הגדול
11 תגובות
מדהים שעל רקע בעל חשיבות היסטורית ממעלה ראשונה , מישהוא מוצא לנכון בין מתוך הלצה , ובין ברצינות , להתעניין ב – בילעם.
זה בערך כמו מישהוא שהזין את עצמו במינון גבוה מדי בממתקים , וכאשר קיבל סוכרת , הוא מתעניין בצבע הפליטה .
ליהונתן
שאלת שאלה מעניינת, והתשובה, כך דומה, חלוטה בפי יהוה, שהרי רק הוא הצליח לפתוח את פי האתון.
ולהשכלה כללית, בעלי חיים זכו לשמות אישיים או לכינויים רק מהיותם חיות מחמד, או חיות משימתיות כמו כלבים או חתולים, ועל כך מעידים המקורות היווניים והרומיים. על כך, אגב,פרסמתי מאמר, ונדמה לי אפילו ב"הידען".
לד"ר יחיעם שורק שאלה ברשותך!
כהיסטוריון טרנדי ומכובד,
אבקש לדעת מה היה שמה של אתונו של בילעם?
אודה לתשובתך הממצה
אומנם לפעמים ההיסטוריה חוזרת :
אבל מסתבר שלא תמיד , זאת כיוון שיהודה הגלילי , לא לקח בחשבון , שבשונה לדוגמא מדוד המלך , ובניו של מתתיהו החשמונאי – הפעם : מחד הרומאים למדו אותנו היטב ; ומאידך העם למוד הניסיון , פשוט לא היה מסוגל , ולא היה מוכן להתמודד מול שושלת מלוכתית נוספת ; ויש להניח שבהתרחשות זו : דבריו של שמואל הנביא נגד המלוכה , היו מוחשיים יותר .
לעמית שלום
איני יודע על סמך מה אתה מנסה לבסס את טענותיך לגבי השיבוץ הפוליטי במאמרי. אין לכך שום שחר. אתה הוגה זאת מליבך בלבד.
מה שמעניין אותי הינה האמת ללא כחל וסרק, ולמרות שלעיתים הנני נתקל בפרגמנט כלשהו שאינו מתיישב עם תפישת עולמי איני מהסס ולו לשניה ונותן לו הד פירסומי.
מה הקשר בין בית שני לבין הנראטיב הציוני, וברמה המחקרית-אמפירית, ולא במה מבקשות אי אילו קבוצות אידיאולוגיות באוכלוסיה כיום לגייס מקור היסטורי, מעוות בדרך כלל, לטובת אישוש טענותיהן.
איני מתייחס לטענות כגידופים, אלא אם כן זו כוונתן ועניינן.
דע לך שהטרנד העכשווי, הנחשב, הוא פירסום בוויקיפדיה. אנשי מדע ואקדמיה רבים מעורבים בתהליך כתיבתה.
לגוגיל הנכבד,
ראשית לא גזרתי דין.
שנית – יוסף בן מתתיהו נחשב להיסטוריון אובייקטיבי, באופן יחסי ובערבון מוגבל, ואינו נופל במקרים רבים מהאמינות של היסטוריונים יווניים, הלניסטיים ורומיים.
שלישית – הנקודה שהעלית למחשבה אכן מסקרנת, כמו גם מליארדי הנחות בנוסח של "מה היה קורה אילו…?", או "… אילולי …?" אלא שאנו נותרים בפינטוז מורכב ובאין-סופף של סצנאריות כגון: המרד הצליח. רומא מסולקת מן האזור, ואז הפרתים (אויביה המושבעים של רומא) מתעוררים ופולשים ליהודה, מה שהתחולל מעט שנים קודם לכן בימי מתתיהו אנטיגונוס, ואזי החלפנו שליט בשליט ועוד ממין זה.
בכל מקרה תזוח עליך דעתך, הסיכוי להצליח מול רומא דאז היה בערך כמו הסיכוי של נבחרת כדורסל של בית ספר יסודי באופקים להביס את אלופת האנ.בי.איי. האמריקאית.
ד"ר שורק,
חוץ מיוספוס פלביוס "האובייקטיבי" – האם יש עוד מקורות עליהם ביססת את גזר דינך?
נקודה למחשבה – מעניין איך היה נשמע יוספוס פלביוס אם המרד היה מצליח…
הערה קטנה לגבי שושלת בני חשמונאי שביקשו גם מלוכה – שושלת זו תמה עם השתלטותו של הורדוס האדומי על הממלכה
לד"ר שורק הנכבד
תודה לך על תגובתך המהירה והממצה.
אכן נראה ששנותיך באקדמיה הניבו מספר לא קטן של מאמרים, ניתוחים ופרסומים מדעיים.
מה אם כן לגבי החלק השני של תגובתי? כלום הנך מרגיש איזו מידה מסויימת של חוסר אובייקטיביות בשעה שהנך בא לנתח את מעללי אבותינו ותושבי האזור הקדומים?
כשהינך בא לחקור מאורע כלשהוא מעברנו, האם אתה ניגש למלאכה מתוך כוונה לחשוף ולבאר את סודות העבר, או שהינך מחפש את אותם גורמים שיאשרו ויאוששו את נטייתך הפוליטית?
אין לי ספק שרבים מכתביך משקפים את שהתרחש בעברנו הרחוק וקבלת הנרטיבים הקיימים באופן עיוור הינו מעשה ילדותי.
למרות זאת איני יכול שלא לקבל את ההרגשה שכתביך מתארים רק צד אחד של ההיסטוריה, השערות לגבי מהלך הארועים על סמך נטיות לבך ובאין מונח מתאים יותר- אינוס האתמול על מנת להוכיח את יריבך הפוליטיים דהיום.
אני בטוח שאיני הראשון שמעיר הערות שכאילו כלפיך ומניח שתתייחס אליהן כ"גידופים של עוד שבוי של הנראטיב הציוני".
למרות זאת אשמח לתגובה באשר להערותיי.
עמית
נ.ב לא היית מייחס גאווה רבה מדי לכתיבת ערכים בוויקיפדיה. ואם זאת, חן חן לזמנך היקר שבוודאי הושקע בכתיבת הערכים הללו
לעמית הנכבד
אתה מוזמן לעיין בספרים הבאים שנכתבו מפרי עטי, ומדובר על דוגמאות בלבד: משיעבוד לחירות – תולדות עם ישראל בתקופת בית שני – שני כרכים, הוצאת עמיחי, 1998; העולם עשה היסטוריה – ארבעה כרכים, הוצאת רכגולד, 2003-2000
מאמר בכתה"ע גליליאו על הגישה הניהילסטית בהיסטוריה, ועוד מאמרים רבים, רובם באנגלית, שפורסמו בכתבי-עת מדעיים בעולם כמו JQR, JSS, JRS ועוד.
אתה מוזמן לעיין בעשרים ערכים שכתבתי לוויקיפדיה ועוד
קריאה מהנה
לעמית הנכבד
אתה מוזמן לקרוא את הספרים הבאים מפרי עטי, ורק לדוגמה: משיעבוד לחירות – שני כרכים בהוצאת עמיחי, 1998; העולם עשה היסטוריה – ארבעה כרכים בהוצאת רכגולד, 2003-2000
קריאה מהנה
פשוט פתאטי.
בשעה שחוקרי הפיסיקה בטכניון מפתחים מכונות זמן,
עושים היסטוריה ומקדמים את האנושות.
יש מי שמשרבט הערות שוליים על דמויות שוליים
בלי שום תכלית נראית לעין
מלבד שנאה תהומית לעם היהודי.
שנאה שהיא בעצם שנאה עצמית.
יכול להיות שיחיעם צודק. הגיוני לחשוב שבימי קדם הברבריות והקנאות שלטו ומונחים מודרניים כמו חמלה או הגיון לא היו נפוצים במיוחד.
מצד שני קשה לי לקבל דבר ממאמריו של יחיעם זה.
אני לא חושב שיצא לי להתקל במאמר היסטורי כה בוטה, מתלהם ומתנשא בו הכותב לגמרי לא מנסה להסתיר את סלידתו מן הנפשות הפועלות או לשפוט אותן על סמך אמות מידה שיפכו להיות מקובלות (בדוחק)כאלפיים שנים אחרי מותן.
יפליא אותי להתקל בכתביו של יחיעם מחוץ לאתרי אינטרנט קיצוניים ומפליא אותי שאתר מצויין כמו "הידען" משלב תכנים פוליטיים כה בוטים במסווה ניתוחים סובייקטיבים של ההיסטוריה.