גם אלוהים טועה!

קריאה מדוקדקת בתוך הסיפור המקראי נותנת מקום גם לפרשנות שונה ובעצם נוגדת לגישת האלוהים העל זמני

מבוא

התפישה המקובלת לגבי האל כי הוא הווה,הווה והוא יהיה.האל כמי שברא את העולם הוא מחוץ להיסטוריה ומעל הזמן.אחת המסקנות שעלו בעקבות גישה זו היא כי כל האירועים, כל שהתרחש וכל שיתרחש גלויים בפני האלוהים, אבל בתוך אותו דטרמיניזם יש עדיין מקום לשינויים מותנים ברצונו של האדם בבחינת הכל צפוי והרשות נתונה.למרות תפישה דטרמיניסטית זו,עדיין יש לו לאדם חופש פעולה לבור לו את דרכו.האדם כמי שפועל בתוך ההיסטוריה יכול להשפיע עליה.קריאה מדוקדקת בתוך הסיפור המקראי נותנת מקום גם לפרשנות שונה ובעצם נוגדת לגישת האלוהים העל זמני.כדי לראות במה דברים אמורים,נציג כאן חמישה מהסיפורים המקראיים.

סיפור ראשון-גן העדן

כאן מסופר כי האל אסר חד משמעית על האדם לאכול מעץ הדעת וכי הפרתו של צו זה תביא למותו. בהמשך,הכתוב מספר כי לאחר שהאל מוצא את האדם המתחבא מפניו הוא שואלו “מי הגיד לך כי עירום אתה,המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול אכלת ממנו”(בראשית ג' 11).אם נחזור לראשיתו של פרק ג' נראה כי הנחש בפנייתו אל האישה מציין “כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן”(שם פסוק 1).והאישה עונה לו “מפרי עץ הגן נאכל,ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תנעו בו פן תמותון”(שם פסוקים 2-3).כאן מתבקשת התהייה מהיכן נודע לאישה דבר האיסור,שהרי נאמר בפירוש “ויצו יהווה אלוהים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל”(שם ב' 16-17 ). הציווי ניתן לאדם בלבד ואיך בכל זאת נודע על כך לאישה? אפשרות אחת היא שהאל פנה אמנם לאדם,אבל האישה נכחה בשעת הציווי ושמעה גם היא את הציווי,למרות שהציווי לא הופנה אליה אישית.אפשרות שניה שהיא לא נכחה באותו אירוע ואדם סיפר לה על כך.אפשרות שלישית היא שהנחש סיפר על כך לאישה.אפשרות זאת ניתנת לאישוש חלקי בפרק ג' פסוקים 1-2: “והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהווה אלוהים.ויאמר אל האישה אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן.ותאמר האישה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל…”מתוך דו השיח ביניהם מתקבל הרושם שפסוק א' הוא פסוק חסר. אם מנסים להשלים את המשפט בצורה היסקית הרי שבעצם הנחש אומר לאישה את הדברים הבאים: אמנם אלוהים אסר על אכילת עץ הגן,אבל אני מציע לך לנסות לאכול את פריו וכי לא תיגזר עליכם כליה בשל הפרת הציווי האלוהי.על פי פירוש זה הנחש היה עד לציווי שניתן על ידי האל לאדם.

מכיון שמעשה הפיתוי הוא מעשה עתידי ביחס לנאמר בפרק ב' ,הרי שהאל ידע את אשר עתיד להתרחש. מה הטעם אם כן בהטלת ציווי כה גורף עד כדי איום במוות וזאת לאור הנאמר בהמשך כי האל,לאחר תוכחת האדם אמנם לא המיתו אלא הענישו? יתרה מזאת אפילו את הנחש לא המית. האם כל זה לא היה אלא כדי להעמיד את האדם במבחן? ואם הנחש ימשיך כן לחיות, שמא נגזר על האדם להיות כל חייו בניסיון של עמידה בפיתויים? האם זאת דמות האדם שהאל רצה,חיים במתח תמידי? בהמשך נאמר: “ויאמר יהווה אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם,וישלחהו יהווה אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם”(שם ג' 22-23 ). אצל האל מתעורר החשש שמא האדם ילך צעד נוסף קדימה ויאכל גם מעץ החיים ובכדי להימנע מכך הוא בעצם מגרשו מגן העדן.המשמעות המתבקשת מכך היא שהאל בעצם איבד יכולת שליטה על התנהגות האדם.אם בגן עדן יכולת זו איננה נתונה יותר בידיו של האל,קל וחומר שיכולת זו מצטמצמת יותר לאחר הגירוש שהרי גן העדן הוא אזור תחום שבו היתה נתונה בידיו של האל יכולת זו,קודם שהאדם אכל מעץ הדעת.הגירוש לעומת זאת מוביל את האדם למרחבים פתוחים ואינסופיים.מהנאמר עד כה נראה שהאל יכול היה להימנע מכל זאת,אילולא ברא את עץ הדעת או שמא בריאת עץ זה היתה בלתי נמנעת. אם כך, בין שנבחר באפשרות הראשונה או השניה האמרה כי “הכל צפוי והרשות נתונה” תקפה גם לגבי האל.גם אם האל כבורא עולם הוא על זמני,הרי משעה שבראו הוא נכנס לעולמה של ההיסטוריה ופועל בתוכה,ואז מתחילים להתעורר אצלו שאלות לגבי צדקת מעשיו ויכולתו לצפות את מעשיהם של בני האדם.כפועל בהיסטוריה ,האל בעצם מועד לטעויות.מתוך קריאת פרק ד' מתבקשת שאלה שכנראה אין עליה מענה. בעקבות נכונותו של האל לקבל את הקורבן של הבל ואי נכונותו לקבל את הקורבן של קין,התעוררה קנאתו של זה האחרון,עד כדי רציחת הבל אחיו.האם האל לא יכול היה לצפות את אשר התרחש בשל היחס השונה שגילה כלפי קורבנותיהם?

סיפור שני-המבול

בהקדמה לסיפור המבול נאמר “וירא יהווה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום.וינחם יהווה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו.ויאמר יהווה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים כי ניחמתי כי עשיתים”(בראשית ו' 5-7 ). רק לאחר הבריאה האל ראה כי מעשי האדם רעים הן בדרך חשיבתו והן במעשיו.זאת למעשה ראיה בדיעבד. פירוט המעשים ניתן מאוחר יותר “ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס.וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.ויאמר אלוהים לנוח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ”(שם 11- 13 ).הרעה פשתה באופן טוטלי והתגובה של האל גם היא טוטלית.כוונתו היא להכרית את החיים בכלל,להוציא קבוצת ניצולים אחת של נוח ובני ביתו.פעמיים בפסוקים אלה נעשה שימוש בשורש נחם במשמעות של חרטה.פעם אחת על ידי המספר “וינחם יהווה” ופעם שניה מילה זו באה מפי האל עצמו “כי ניחמתי כי עשיתם” ללמדנו עד כמה החרטה היא גדולה.כגודל החרטה שהיא בעצם אכזבה,כך גודל העונש שהאל מטיל על האדם.לא רק האדם נענש אלא גם כל החיים שעל פני האדמה נענשים.כאן מדובר לא רק באדם בודד כדוגמת האדם מגן העדן או בבנו קין,אלא במרבית בני האדם באשר הם.האל בעצם לא הצליח לחזות את גודל מעשיו הרעים של האדם,לא של אדם בודד אלא של החברה כולה,בצורה כה חמורה וחסרת תקנה עד כי הדרך היחידה שנשארה בידיו היתה להשמיד את כולם ולהתחיל את מעשה הבריאה האנושי מחדש,תוך התבססות על קבוצת הניצולים נוח ובני ביתו.האם האל יצליח בכך? אם טעה פעם אחת במעשה הבריאה,שמא טעות זו עלולה לחזור על עצמה פעם שניה? על הפסוק “נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו” רש”י נותן שני פירושים.פירוש אחד שנוח אכן איש צדיק היה והפירוש השני הוא שבדור שלו נוח נחשב לצדיק.זהו פירוש לקולא.נוח לה היה צדיק במלוא טוהרתו,אלא שגם הוא חטא מדי פעם ומידת החטאים שלו היתה קטנה יחסית.בשל כך הוא זכה ליחס סלחני מצידו של האל,ועליו ועל בני ביתו צריכה להישען הבריאה האנושית המחודשת. ואם כך, קיים הסיכוי שכעבור זמן רעת האדם תפשוט שוב בארץ במלוא עוצמתה.האם גם אז האל יצטרך לחפש צדיק אחד בסדום,צדיק אחד גם הוא בדורותיו,בכדי להתחיל את מעשה הבריאה האנושית פעם שלישית? או שהאכזבה שלו הפעם תהיה כה גדולה,עד שהוא ישמיד את החיים כולם ללא השארת סיכוי כל שהוא לאיזה שהם ניצולים.

אפשרות נוספת היא שהאל ברא את האדם מתוך מחשבה שיצירתו היא מושלמת וכי לא קיים שום סיכוי שהאדם ישחת,כפי שאפשר להבין זאת מהפסוק “ויברא אלוהים את האדם בצלמו,בצלם אלוהים ברא אותו”(בראשית א' 27 ),אך משנוכח לדעת שאין זה כך,החליט להתחיל את מעשה הבריאה מחדש,תוך ידיעה שיהיו כאלה שיסטו מדרך הישר בצורה זו או אחרת. ואם כך,הוא יצטרך להיות סלחני לפחות כלפי חלק מהם. על פי פירוש זה, הכרה זו של האל היא בדיעבד.מסקנה מתבקשת שבעצם א-פריורי אין מקום לשלמות אלוהית במהלך הבריאה.

סיפור שלישי-מגדל בבל

סיפור זה פותח במשפט “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים”(בראשית יא' 1 ) וממשיך בתיאור השתקעותם של בני הארץ בארץ שנער,בניית המקום,הכנתו למגורי קבע והקמת “מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ”(שם פסוק 4).ציוני הדרך החשובים בתיאור זה הם השימוש שנעשה בשפה אחת מעין שפה אוניברסלית והמטרה שלשמה הוקם המגדל.
זהו מגדל כה גבוה שאפשר לראות אותו מכל מקום.למגדל יש בעצם תפקיד חברתי.הוא משמש כגורם מאחד,מפעל הנדסי המשותף לכולם ועל תגובת האל נאמר: “וירד יהווה לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם.ויאמר יהווה הם עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות.ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.הבה נרדה ונבלה את שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו”(שם יא' 5-7 ) . המשמעות היא שרק משעה שהאל הגיע לעיר הוא הבחין לאיזו מטרה נבנה המגדל.ממרומים,האל רואה אמנם הן את מבני העיר והן את המגדל,הם תופשים שטח ומרחב ואפשר להבחין בהם.אך כדי להבחין בכוונת הבונים,האל צריך להגיע אליהם,להיות בקרבם,לראות,לשמוע ולחוש אותם.רק המפגש מעורר אצל האל את התובנה כי תושבי העיר מכוח היותם דוברי שפה אחת הצליחו להגיע להישג הנדסי גדול בדמותו של המגדל הנישא בשמים.מכאן כבר לא רחוקה הדרך מהשגת כל יעד שיחפצו בו.את זאת יש לעצור, מכיון שזהו תהליך בלתי הפיך.בפסוק “ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמן לעשות” האל בעצם חש במלוא הסכנה הטמונה ביכולת זו של תושבי שנער.מכאן לומדים אנו שלולא ירד האל לשנער לא היה חש במתרחש ולא היה דואג לבלול שפותיהם ולא היה מפיץ אותם על פני האדמה. ואם כך,מדוע לא בלל את שפתם קודם להגעתם לשנער ומדוע אפשר להם לבנות את המגדל? האם לא יכל לחזות כל זאת מראש? אם אכן היה עושה זאת,תהליך ההתעצמות הכמעט בלתי הפיך היה נמנע.רק משהבין האל מבעוד מועד לאן פני הדברים יגיעו הוא פעל כפי שפעל.זאת בעצם ההבנה בדיעבד והמשמעות היא בלתי נמנעת.האל לא יכל היה לצפות מראש את התנהגותם של תושבי שנער כאשר בנו את עירם ואת המגדל.

סיפור רביעי- סדום ועמורה

בתיאור המפגש של האל עם תושבי סדום ועמורה יש משום דמיון למפגשו עם תושבי שנער.על מפגשו זה עם ערים אלה נאמר “ויאמר יהווה זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד.ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי כלה ואם לא אדעה”(שם יח' 20- 21 ).בניגוד לסיפור בבל,סיפור זה אינו מתייחס ליכולת טכנולוגית ולשפה בה תושבי סדום ועמורה משתמשים.כאן מדובר במה שהוא חמור הרבה יותר והוא חטאים כבדים מאוד.האל יודע שהם חוטאים,אבל אינו יודע מהו היקף החטאים ומידת חומרתם.השאלה שהאל שואל את עצמו “הכצעקתה באה אלי עשו כלה ואם לא אדעה” יכולה להעיד על מידת אי הידיעה שלו את אשר הם עושים. הוא צריך להיות במקום כדי להיווכח שאכן זה כך.יש באקט הירידה כדי להזכיר אקט דומה בסיפורו של מגדל בבל.בעקבות מה שראה בשנער ,האל מפזר את תושבי העיר על פני הארץ. אין הוא חפץ שהם יבנו ערים. והנה בני האדם מתכנסים שוב ובונים ערים.מהמתואר בפרקים יא-יח עולה שבפרק הזמן שבין סיפורו של מגדל בבל לבין סיפור סדום ועמורה נבנו ערים רבות,לרבות חידוש בניינה של שנער(שם יד' 9).האם שנער במפגש הראשון שלנו איתה, היתה היחידה או שמא היו ערים נוספות באותה עת? אם עיר זו היתה אכן יחידה או שמא היו ערים נוספות באותה עת? אם עיר זו היתה אכן היחידה,הרי שגירוש תושביה בעקבות בנייתו של מגדל בבל לא היה אפקטיבי.בני האדם התכנסו לבנייה מחודשת לא של עיר אחת, אלא של ערים רבות, מה שיש בו כדי להעיד שהצורך והרצון של בני האדם באשר הם גדול יותר מרצונו של האל. על גודל רצונם זה של בני האדם יכולה להעיד העובדה שבני האדם חזרו לשנער.האם האל לא יכול היה לצפות זאת? אמנם בערים המצויינות בפרקים אלה לא נבנו מגדלים חדשים,אך אין זה מונע מהם לבנות אותם בעתיד.

שאלה דומה אפשר לשאול לגבי סדום ועמורה.האם האל לא יכול היה לצפות הופעת חטאים בערים אלה,לגבי הערים האחרות? אין שום התייחסות לחטאי תושביהם ,מה שמלמד על שתי אפשרויות. או שערים אלה היו אכן נקיות מחטאים או שחטאים כן היו,אך היקפם ומידת חומרתם היו כה מצומצמים ביחס לסדום ועמורה,שהאל לא הבחין בהם.אם האל אכן רואה צפונות לב ונפש, מדוע התיר את בניית סדום ועמורה? רק כדי להיווכח בטעותו ולהמיט עליהם כליה כמתואר בהמשך: “ויהווה המטיר על סדום ועמורה גופרית ואש מאת יהווה מן השמים.ויהפוך את הערים ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה”?(שם יט' 24-25 ).

סיפור חמישי-עגל הזהב

בעקבות בניית עגל הזהב האל פונה למשה ואומר לו: “לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים.סרו מהר מן הדרך אשר ציוותים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.ויאמר יהווה אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא.ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשך אותך לגוי גדול”(שמות לב' 7-10 ).אם נחזור לראשיתו של פרק לב נראה כי העם הממתין למרגלותיו של הר סיני לא היה מוכן לחכות זמן רב עד שמשה ירד מההר.הרושם שהתקבל אצל המוני העם היה כי משה לא חזור יותר ולא יהיה מי שיובילם.נוצר צורך אקוטי במציאת פיתרון לתחושת החסך המתפתחת והוא אכן נמצא בדמותו של עגל הזהב.האל הבחין במעשה עגל הזהב והביא זאת לתשומת ליבו של משה.כאן צצה ועולה בעיה לגבי כושר שיפוטו של האל.האם האל לא יכול היה מראש לדעת שהעם הוא קשה עורף? אם אכן היה מבחין מבעוד מועד יתכן והיה מקצר את משך השהייה של משה על הר סיני מארבעים יום לתקופה קצרה יותר,או למספר ימים בלבד וכך היה מונע מעצמו את אותה חמת זעם שהניעה אותו כמעט להכרית את עם ישראל,העם שמבחינתו הוא עם הבחירה.כפי שאפשר להבין את הכתוב התנהגות העם לא היתה בגידה במשה ובאל,אלא תגובה קיצונית למצוקה אמונית תוך איבוד הביטחון העצמי.עבור האל מעשה העגל היה מעשה בגידה שהביא לידי חמת זעם,עד כדי נכונות לנקוט בצעד סופני.על פניו,ההעתרות של אהרון יכולה להתפרק כחולשה בכך שנכנע לדרישות העם,אלא שאפשר להבין זאת אחרת.לעומת משה המנהיג הפרפקציוניסט,אהרון קרוב יותר לעם ומבין טוב יותר לנפשם של ההמונים.בחושיו ובגישתו הפרגמטית, הוא מבין מה שלא הבינו לא משה ולא אלוהים,כי בני האדם זקוקים לדברים קונקרטיים ולאמונה שאיננה רק ערטילאית,אלא מעוגנת בצורה זו או אחרת בריאליה.אי אפשר לנתק לאורך זמן קהילה שיצאה זה עתה מעבדות ואשר נמצאת במסע השרדות,ממורה דרך. לאל היו בעצם ציפיות גבוהות מדי מהעם. האל על פי מהותו הוא השלמות בהתגלמותה הצרופה ודווקא שלמות זאת היא שמנעה ממנו מלהבין את מצוקתם של המוני בית ישראל.מתוך שהתייחס להמוני בית ישראל כאל עם הבחירה,הוא לא היה ער לכך שמדובר בבני אדם על מעלותיהם ועל חסרונותיהם.

סיפור שישי-בעקבות מסע המרגלים

יהושע בן נון וכלב בן יפונה חוזרים ממסע הסיור בארץ כנען ומוסרים דו”ח מפורט על טיב אדמתה ועל תושביה.המוני בית ישראל לא מתרשמים מכך.הם בעצם נשמעים מפוחדים למדי כאשר נודע להם כי חלק מתושביה הם בני ענק ובאים בתלונות קשות למשה ולאהרון. בתלונותיהם אלה הם מפנים אצבע מאשימה כלפי האל: “למה יהווה מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה .ויאמרו איש אל רעהו ניתנה ראש ונשובה מצרימה”(במדבר יד' 3-4 ).התלונות מתורגמות מיידית למרידה .רבים מתחילים להתארגן לקראת פרישה מהמחנה ושיבה למצרים.אותה ארץ שהם שבעו ממנה מרורים.

והאל מה הוא עושה? הוא בעצם מתלונן “ויאמר יהווה אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו.אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו”(שם 11-12 ).התיאור הנמסר הוא אירוני למדי.אותו האל שהיכה את מצרים בעשר מכות ואשר הראה לעם הנודד בסיני מנפלאותיו ומיכולותיו הניסיות נמצא כאן בעמדות התגוננות .הוא מגלה סימני חולשה והססנות.בפני מה הוא לא יכול לעמוד? בפני הקללות והתלונות. והתגובה שלו? היא אמורה להיות קשה במיוחד-השמדת העם ובניית עם חדש שיתבסס על שארי בשרו של משה.מעין מהדורה חוזרת של סיפור המבול.

אותה מרידה של רבים לקראת שיבה למצרים,מתחילה כבר במסע ההכרות של המרגלים בארץ כנען.יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא היו לבד במסע זה. נלוו אליהם עוד מספר אנשים.על כך אפשר ללמוד מהפסוקים הבאים: “והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אף פעם כי חזק הוא ממנו.ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל.לאמור הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות.ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם”(שם יג' 31-33 ).יש לנו אם כן שני סוגי דיווח.הדיווח של יהושע בן נון ושל כלב בן יפונה הנמסר בצורה לקונית במילים “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”(שם פסוק30).זהו דיווח מאוד ענייני,והדיווח של חבריהם למסע זה מפורט ומלווה בצבעים פלסטיים. אם יהושע בן נון וכלב בן יפונה נמצאו בדרך תיאורם מעודדים,הרי שהשאר דיווחם היה בבחינת דמורליזציה עם תוצאותיהם הכמעט מרדניות.

מבחינה אישיותית מדובר בשני סוגי אנשים שהשתתפו במסע: יהושע בן כלב וכלב בן יפונה הם אמנם אנשים אמיצים,אך הם למעשה כבדי פה וכבדי לשון.סגנון דיבורם נשמע כמו סגנון צבאי-קצר וענייני.הם לא יכולים או מעוניינים להכביר במילים.חבריהם למסע לא נראים כאנשים אמיצים במיוחד.לעומת זאת הם אמונים על אמנות הדיבור.הם בעלי שפה עשירה,יכולת דמגוגית וכושר שכנוע.המסקנה העולה מאיפיונים אלה היא שלמסע הריגול יצאו אנשים בלתי מתאימים.הטעות בבחירת המרגלים היתה כפולה. טעותו של משה היתה בכך שהסתפק בנאמנות ובאומץ ליבם של יהושע בן נון ושל כלב בן יפונה כמי שיובילו את מסע ההיכרות עם ארץ כנען בלי להביא בחשבון שיהיה צורך להעביר דיווח זה לעם בצורה הולמת בלי לגרום לו לדמורליזציה.הטעות השניה היא של האל עצמו שאישר את בחירתם של אלה. כמי שבוחן צפונות לב ונפש, האל לא צפה את התנהגותם של שאר חברי משלחת הסיור. אי יכולת זו מעוררת תהיות רבות וזאת לאור הניסיון שמשה והאל צברו בהנהגת העם מיציאת מצרים ועד כה.לאורך מסע הנדודים נשמעו לא מעט תלונות מצידם של בני ישראל,תלונות שהמרחק מהן להתמרדויות היה קצר מאוד.

סיכום

גם אברהם וגם משה פונים לאלוהים בבקשת רחמים כי לא יבצע את זממו,כל אחד בסגנונו הוא.אברהם שואל את האל בצורה קטגורית “האף תספה צדיק עם רשע” ומתמקח איתו כדי שלא יבצע את זממו, מה שמתברר לאחר מכן כניסיון לא מוצלח,מכיון שסדום ועמורה כן הושמדו. משה מבקש את מידת הרחמים ככתוב בהמשך לסיפור המרגלים: “יהווה ארך אפיים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון על בנים על שלישים ועל רביעים,סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה”(שם יד 18- 19).כאן העתרות של האל היא חלקית.הוא אמנם לא משמיד את בני ישראל אך מוסר למשה בצורה חד משמעית כי דור זה,דור המדבר לא יזכה לראות את הארץ המובטחת.דור זה יסיים את חייו בצורה טבעית.
במכלול זה של סיפורים האל מתגלה לא רק כמי שיודע לסלוח כפי שאפשר לשמוע זאת מדבריו של משה,אלא גם כדמות אימפולסיבית המוכנה לנקוט בצעדים דרסטיים ביותר עד כדי נכונות לגרום לאסונות ולהשמיד אוכלוסיות שלמות,כאשר נראה לו שאלו בגדו בו או סטו מדרך הישר.אחד הרגעים הקשים המתוארים הוא גירושם של אדם וחווה מגן העדן,רק מכיון שאכלו מעץ הדעת. הם נאלצים לעזוב חיים בתנאי חממה ולדאוג לעצמם ללא שום הכנה.קשה לומר שיש בה בתגובה אלוהית זו משום צדק.כל אלה יש בהם כדי לעורר מחשבה שיותר משנברא אדם בצלם אלוהים, אלוהים נברא בצלם האדם.