הגבול האחרון של אילן רמון

אילן רמון הפך לסמל עוד לפני מותו. הוא היה מה שכולנו חלמנו להיות בילדותנו, ומה שעתידות בזוקה הבטיחו לכולנו שנהיה כשהיינו ילדים. הוא היה טייס, הוא היה פטריוט, הוא היה אסטרונאוט

כותב לובו ויזנר

אני נמצא בדילמה. מצד אחד, בשבוע שחלף מאז אסון קולומביה כבר כתבו ואמרו הכול. מצד שני, אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר שבא לי לכתוב עליו עכשיו. גם אני , כמו כולם כמעט, מתייחס למותו של אילן רמון ז”ל בצורה אישית. לא הכרתי אותו, ואפילו לא פגשתי אותו (למרות שהייתי אמור לטוס עם אבי בליזובסקי ליוסטון לראיין אותו, אבל בסוף אבי טס לבד) ובכל זאת אני מרגיש קירבה לא ברורה אל האיש.

אני בטוח שיש הסברים פסיכולוגיים לעניין. הרי בזמן שעבר מאז מותו של רמון מתו בישראל על הכביש בתאונות דרכים 10 אנשים (סטטיסטית). יכול להיות שחלקם היו גם כן יפים וחכמים וכריזמטיים – אבל אף אחד מאיתנו לא יודע אפילו לא את שמותם, והם בוודאי זכו לאזכור סמלי בעיתון בעמוד 12. נכון שאסון המעבורת תפס תשומת לב תקשורתית בכל העולם, אולי פשוט מפני שזה דבר נדיר יותר ממכונית מרוסקת, ובכל זאת, העצבות והאבל הפרטי של כל אחד מאיתנו על אילן רמון הוא יותר מהזדהות עם אסון תקשורתי.

אילן רמון הפך לסמל עוד לפני מותו. הוא היה מה שכולנו חלמנו להיות בילדותנו, ומה שעתידות בזוקה הבטיחו לכולנו שנהיה כשהיינו ילדים. הוא היה טייס, הוא היה פטריוט, הוא היה אסטרונאוט. ילדים אמריקנים חולמים להיות אסטרונאוטים, ילדים ישראלים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו את זה. ואילן עשה את זה. היו רבים באינטרנט, אותם מגיבים מעצבנים עם איבר קטן שתמיד הם “נגד”, שהתרעמו על ההיסטריה התקשורתית בישראל סביב רמון. “הוא בסך הכול טרמפיסט,” הם אמרו, “הוא לא גיבור.” עכשיו, אחרי מותו הטראגי, פתאום כולם מסכימים שהוא גיבור. אני כועס על זה. אני לא חושב שמותו של אדם הופך אותו אוטומטית לגיבור. אם אדם קופץ על רימון חי כדי להציל את חבריו – הוא גיבור, אבל לא בגלל מותו, אלא בגלל המעשה שעשה. אילן לא הפך לגיבור בגלל מותו – הוא היה גיבור עוד לפני כן. מותו היה מיותר ומעצבן, ואני בטוח שתוצאות החקירה בעניין, אם תפורסם האמת – יוכיחו את זה. מותו לא היה הרואי – חייו היו הרואיים. כטייס בחיל האוויר, כאיש משפחה, כאסטרונאוט. טרמפיסט אתם אומרים? אותו בחרו – אתכם לא. והוא לא נבחר בהגרלה, אלא על ידי אנשים שהיו צריכים לבחור מבין מועמדים טובים ומוכשרים. הם הכירו את כולם, ובחרו בו. הם לא בחרו בו להיות גיבור, הם בחרו בו כי הוא כבר היה גיבור.

להבדיל מרבים ש”גילו” את רמון רק בחודש האחרון, אני עקבתי אחריו מהיום שנבחר למשימה, ובמשך כל אותה תקופה ארוכה שבה התכונן לטיסה לחלל, ולמדתי להכיר את כל אותן תכונות שכולם יודעים היום לצטט ממהדורות החדשות. אני לא מאמין באמונות טפלות, אבל אני לא יכול שלא לחשוב על כל הרוע והקטנוניות שקראתי באינטרנט לפני האסון, כל אותם אלה שלא יכולים, לא יודעים ולא רוצים לפרגן. תמיד היו אנשים טיפשים וכאלה שסתם אוהבים להרגיז, אבל פעם רק המקורבים להם נאלצו לסבול אותם, והיום, בעידן האינטרנט ומערכות התגובות למיניהן, כולנו נאלצים להתמודד איתם, והם כמובן נהנים מהחשיפה הרבה ומתגובות הנגד הרבות שהם גוררים אחריהם. הם לא חושבים האם דבריהם פוגעים במישהו, או סתם חסרי טעם – הם פשוט “יורים”. אני בטוח שלא כולם – אבל אולי חלק מהם, מאלה ש”לכלכו” על רמון, קצת מרגישים לא נעים עכשיו, ואולי אפילו, אם כי קשה לי להאמין, יחשבו קצת בפעם הבאה לפני שיגיבו ברוע ובחוסר סובלנות.

*

אתרי תוכן באינטרנט הוכפפו באחרונה לכללי העיתונות. עד עכשיו בעצם לא היה פיקוח על אתרי החדשות, והם יכלו לעשות ככל העולה על רוחם, כמעט. עיתון צריך לבדוק ולאמת עובדות לפני שיפרסם אותן. עכשיו גם אתרי חדשות באינטרנט צריכים לנהוג אותו דבר. אז איך זה שב-YNET, אם עוד לא נחשפתם לסיפור, פורסמה ביום שבת שבו אמורה הייתה הקולומביה לנחות, בשעה 16:24, הידיעה לפיה הקולומביה נחתה בשלום, והאסטרונאוטים הועברו לבדיקות שגרתיות? אמנם הידיעה הורדה כעבור זמן קצר, ובכל זאת, גולשים זריזים הספיקו “לצלם” את עמוד הידיעה ולהפיץ אותו באי-מייל. YNET מיהרה כנראה להקדים את שאר אתרי החדשות והעלתה ידיעה שהוכנה מראש מבלי להתעדכן במציאות (והרי היה מספיק בשעה הזאת להקשיב לרדיו כדי לדעת שהקולומביה לא נחתה, וכנראה שגם לא תנחת). צריך לזכור שלא מדובר באתר חובבני, אלא באתר ששייך לעיתון היומי הגדול במדינה. חבל שהם לא צדקו, והקולומביה לא נחתה בשלום – אבל אולי זו הייתה הנורה שצריכה להזכיר שלא מספיק שיש כללים – מישהו צריך גם לאכוף אותם.

*

וכמה נקודות לסיום:

– כולם דיברו על הסטטיסטיקה של 2 תקלות קריטיות מתוך 113 טיסות (1.77 אחוז), אבל מה עם הסטטיסטיקה ש-40 אחוז מהמעבורות שנבנו התפוצצו (2 מתוך 5)?

– אני זוכר את התפוצצות הצ'לנג'ר. הייתי אז בן 16, והאבל התחלק בין המורה התמימה שנבחרה לטוס לחלל לבין האסטרונאוטית היהודייה ששהתה על המעבורת (בטיסתה השנייה). לא חשבתי שנעבור את זה שוב. בטח לא חלמתי שהאבל יהיה על אסטרונאוט ישראלי.

– אם לפני כמה שנים הייתי חושב מה הסיכויים שיהיה אסטרונאוט ישראלי – הייתי אומר קרוב לאפס.
– אם הייתי מחשב מה הסיכויים שמעבורת חלל תתפרק בעת חזרה לאטמוספירה – פחות מאחוז.
– אם הייתי מחשב מה הסיכויים שמעבורת חלל תתפרק ובתוכה אסטרונאוט ישראלי – מיליונית האחוז.
– שמעבורת חלל תתפרק ובתוכה אסטרונאוט ישראלי וכל זה מעל עיירה שנקראת פלסטין – אפס אחוז.
כמה חבל שהמציאות לא עובדת לפי הסטטיסטיקה.

יהי זכרו של אילן רמון ברוך!