ביות החתול – מתי ואיך הוא התרחש?

הוא מרוחק ומתרפק, שליו ופראי, שובה לב ומורט עצבים. ובכל זאת, על אף טבעו ההפכפך, חתול הבית הוא חיית המחמד הפופולרית ביותר בעולם. ממצאים גנטיים וארכאולוגיים מלמדים שהכל התחיל כאן, במזרח התיכון לפני כ-10,000 שנה

סיינטיפיק אמריקן

מאת: קרלוס א' דריסקול, ג'ולייט קלאטון-ברוק, אנדרו ס' קיצ'נר וסטיבן ג' או'בריאן

יותר מ-600 מיליון חתולים חיים בקרב בני האדם ברחבי העולם. והנה על אף ההיכרות הקרובה שיש לנו עם היצורים האלה, עדיין איננו מבינים עד תום את חידת מוצאם. בייתנו כמה וכמה חיות פרא אחרות – כדי ליהנות מחלבן, מבשרן, מצמרן, או מכושר עבודתן; אך החתולים אינם תורמים לנו ולא כלום באמצעי קיום או בעבודה. אם כן, איך זה שהם היו לתוספת שכיחה כל כך בנוף הביתי?

הסברה המלומדת גרסה זמן רב כי המצרים הקדמונים היו הראשונים, לפני 3,600 שנה, שהחזיקו חתולים כחיות מחמד. אך תגליות גנטיות וארכאולוגיות בחמש השנים האחרונות שינו את התמונה והניבו תובנות חדשות הן באשר לייחוס האבות של חתול הבית והן באשר להתפתחות יחסיו עם בני האדם.

ערש החתול – הכל התחיל כאן, במזרח התיכון
התשובה לשאלה היכן צץ חתול הבית בראשונה אינה פשוטה, מכמה סיבות. אף שיש חוקרים שסברו כי מוצאם של כל הגזעים ממין אחד ויחיד, Felis silvestris, הלוא הוא חתול הבית, לא היו יכולים לדעת זאת בוודאות.

כמו כן, המין הזה אינו מוגבל לפינה קטנה של כדור הארץ. הוא מיוצג באוכלוסיות בעלי החיים בכל רחבי העולם הישן – מסקוטלנד ועד דרום אפריקה ומספרד עד מונגוליה – ועד לאחרונה לא הייתה למדענים כל אפשרות לקבוע באופן חד-משמעי איזו מאוכלוסיות חתולי הבר האלה הוציאה מקרבה את הסוג המבוית.

יש אפילו חוקרים שהציעו, כחלופה להשערת המוצא המצרי, שביות החתול התרחש בכמה וכמה מקומות, ובכל אחד מהם נוצר סוג אחר. הבעיה היא שקשה להבחין בין חברי הקבוצות השונות של חתולי הבר וכן בינם ובין החתולים המבויתים בעלי הפרווה המפוספסת, שכן לכולם אותו דגם פסים על פרוותם, והם מתרבים בקלות אלה עם אלה וכך מטשטשים עוד יותר את הגבולות שבין האוכלוסיות.

ב-2000 החליט אחד מאתנו (דריסקול) להתמודד עם השאלה על ידי איסוף דגימות דנ”א מ-979 חתולי בר וחתולי בית באזורים הדרומיים של אפריקה, באזרבייג'אן, בקזחסטאן ובמזרח התיכון. מכיוון שחתולי בר מגנים, בדרך כלל, על טריטוריה יחידה כל חייהם, הוא ציפה שההרכב הגנטי של קבוצות חתולי בר ישתנה על פי האזור הגאוגרפי, אך יישאר יציב לאורך הזמן, כפי שקרה במינים רבים אחרים של חתולים.

אם יוכל להבחין בין קבוצות אזוריות ילידיות של חתולים על פי הדנ”א שלהם, חשב דריסקול, ואם הדנ”א של חתולי בית יהיה קרוב יותר לזה של אחת מאוכלוסיות הבר, תהיה לו ראיה ברורה למקום שבו התחיל הביות.

באנליזה הגנטית שפרסמו ב-2007, התמקדו דריסקול, או'בריאן (גם הוא אחד מאתנו) ועמיתיהם בשני סוגי דנ”א שביולוגים מולקולריים נוהגים לבחון כדי להבחין בין תת-קבוצות של מיני יונקים: בדנ”א מיטוכונדריאלי, העובר בתורשה מן האם בלבד, וברצפי דנ”א קצרים חוזרים ונשנים הקרויים מיקרו-לוויינים (microsatellites).

באמצעות שגרות מחשב מקובלות, הם מיפו את השושלת של כל אחד מ-979 החתולים שנבדקו בהתבסס על החתימות הגנטיות שלהם. ביתר דיוק, הם מדדו עד כמה דומה הדנ”א של כל חתול לזה של כל החתולים האחרים ושייכו את בעלי הדנ”א הדומה לאותה הקבוצה. לאחר מכן בדקו אם רוב בעלי החיים ששויכו לקבוצה מסוימת חיו באותו האזור.

התוצאות העלו חמישה צבירים גנטיים, חמש שושלות, של חתולי בר. ארבע מן השושלות תאמו היטב ארבעה מתת-המינים הידועים של חתולי בר וחיו במקומות מוגדרים: F. silvestris silvestris באירופה, F. s. bieti בסין, F. s. ornata באמריקה המרכזית ו- F. s. cafra בחלקה הדרומי של אפריקה. אך בשושלת החמישית נכללו לא רק תת-המין החמישי של חתולי בר, F. s. lybica, אלא גם מאות חתולי הבית שנדגמו, בהם חתולים גזעיים ומעורבים מארה”ב, מאנגליה ומיפן.

למעשה, לא היה כמעט הבדל בין חתולי הבר מתת המין F. s. lybica, שנאספו במדבריות מרוחקים בישראל, באמירויות הערביות המאוחדות ובערב הסעודית, ובין חתולי בית. העובדה שחתולי הבית נמצאו קרובים לקבוצת ה-F. s. lybica לבדה, פירושה שחתולי הבית נוצרו באתר יחיד, במזרח התיכון, ולא במקומות אחרים שבהם נפוצים חתולי הבר.

לאחר שהבנו מנין הגיע חתול הבית, רצינו לברר מתי התרחש הביות. גנטיקאים יודעים לפעמים לאמוד מתי חל אירוע אבולוציוני מסוים על ידי חקירת כמות המוטציות האקראיות המצטברות עם הזמן בקצב קבוע. אך השעון המולקולרי הזה מתקתק לאט מכדי שיהיה אפשר לתארך במדויק אירועים שקרו ב-10,000 שנה האחרונות, התקופה שבה בוית כנראה החתול.

כדי לנסות ולקלוע למועד תחילת הביות, פנינו אל העדויות הארכאולוגיות. ממצא שהתגלה לאחרונה סיפק לנו מידע מועיל במיוחד.

ב-2004 דיווחו ז'אן-דני ויניה, איש המוזיאון לטבע בפריס, ועמיתיו על חשיפת הממצא הקדום ביותר המעיד שבני אדם החזיקו חתולים כחיות מחמד. הממצא התגלה בקפריסין, שם נטמן לפני 9,500 שנה, בקבר רדוד, אדם בוגר שמינו לא ידוע. מגוון חפצים הונחו לצד הגופה: כלי אבן, גוש של ברזל חמצני, קומץ צדפים, ובמרחק 40 סנטימטרים משם, בקבר קטנטן משלו, חתול בן שמונה חודשים שהונח, כמו האדם, כשראשו כלפי מערב.

חתולים אינם ילידיים באיי הים התיכון, ולכן המסקנה היא שחתולים הובאו לאי בסירות, מן הסתם מן היבשת הקרובה. הבאת החתול אל האי וקבורת אדם עם חתול מעידות, יחד, שלבני אדם היו יחסים מיוחדים ובעלי סיבה עם חתולים לפני כמעט 10,000 שנה במזרח התיכון. המיקום הזה תואם את המוצא הגאוגרפי שאליו הגענו באמצעות האנליזות הגנטיות. נראה אפוא שביות החתול התרחש באותו זמן שבו הוקמו היישובים הראשונים באזור הסהר הפורה במזרח התיכון.

משחקי חתול ועכבר?
לאחר שפענחנו את חידת הגאוגרפיה והגיל המשוער של השלבים הראשונים בביות החתול, יכולנו לשוב אל השאלה הנושנה: למה בכלל פיתחו החתולים ובני האדם יחסים מיוחדים? חתולים אינם מועמדים סבירים לביות. אבותיהן הקדמונים של רוב חיות הבית חיו בעדרים או בלהקות בעלות מדרג שליטה ברור. (בני האדם, שלא ביודעין, ניצלו את המבנה החברתי הזה על ידי תפיסת מקומו של השליט בלהקה, מה שהקל עליהם את השליטה בקבוצות שלמות).

בעלי החיים האלה כבר היו רגילים לחיות בצפיפות, ושכשנתנו להם מזון ומחסה, הם הסתגלו בקלות לחיים בשבי. חתולים, לעומת זאת, הם ציידים בודדים המגנים על טריטוריית הבית שלהם מפני חתולים אחרים בני אותו המין (האריות, החיים בלהקה, הם יוצאים מן הכלל).
מלבד זאת, רוב החיות המבויתות ניזונות ממגוון רחב של מזונות צמחיים, ואילו החתולים הם אוכלי בשר מושבעים ובעלי יכולת מוגבלת לעכל מזונות אחרים, מה שמקשה על האכלתם ומייקר אותה. למעשה, הם איבדו לגמרי את היכולת לעכל פחמימות מתוקות. ואשר לתועלת שהם מביאים לבני האדם, נאמר רק שחתולים אינם נוטים לקבל פקודות. תכונות כאלה גורמות לנו לסבור שהחתולים, בניגוד לחיות מבויתות אחרות שהאדם לקח מן הטבע וגידל למטרות מסוימות, בחרו בעצמם לחיות בקרב בני האדם לתועלתם שלהם.

ההתיישבות הקדומה בסהר הפורה לפני 9,000 עד 10,000 שנה, במהלך התקופה הנאוליתית, יצרה סביבה שונה בתכלית לחיות בר שהיו גמישות וסקרניות (או מפוחדות ורעבות) דיין לנצל אותה. עכבר הבית, Mus musculus domesticus, היה יצור כזה. ארכאולוגים מצאו שרידים של מכרסם זה, שמוצאו בתת-יבשת ההודית, במאגרי תבואת הבר הראשונים בישראל, מלפני כ-10,000 שנה. עכברים אלה לא יכלו להתחרות בחוץ בעכברי הבר המקומיים, אך מצאו את הדרך לשגשג בעוברם לשכון בבתי האדם ובמאגרי התבואה שלו.

ברור כמעט בוודאות, שעכברי הבית משכו את החתולים. אך ערמות האשפה שבשולי העיר היו כנראה מוקד משיכה לא פחות חזק, שכן סיפקו מזון כל השנה לאותם חתולים בעלי תושייה שיצאו לחפשם. בשני מקורות המזון האלה היה משום פיתוי לחתולים להסתגל לחיים במחיצת האדם. ובלשון הביולוגיה של האבולוציה, הברירה הטבעית העדיפה את החתולים שהשכילו לחיות לצד האדם וכך לקבל גישה חופשית אל האשפה ואל העכברים.

במרוצת הזמן, חתולי בר שהיטיבו להסתגל לחיים בסביבה הנשלטת על ידי האדם החלו לשגשג ביישובים בכל רחבי הסהר הפורה. הברירה הטבעית בגומחה החדשה פעלה כנראה בעיקר לכיוון הביות, אך גם התחרות בין החתולים המשיכה בוודאי להשפיע על האבולוציה שלהם ומנעה מהם להפוך לחיות כנועות וצייתניות מדי.

מכיוון שחתולים טרום-ביתיים אלה היו צריכים, בלי ספק, להמשיך להגן על עצמם ולדאוג לעצמם, נותרו חושי הציד והליקוט שלהם מחודדים. אפילו כיום, רוב החתולים המבויתים הם חיות עצמאיות, ובכוחם לשרוד בנקל גם בלי בני האדם, כפי שמעיד מספרם הרב של חתולי הפרא בערים, בעיירות ובכפרים ברחבי העולם.

מכיוון שהחתולים הקטנים אינם גורמים נזקים של ממש, מן הסתם לא היה אכפת לבני האדם שהחתולים בסביבה – הם אולי אפילו עודדו אותם להישאר כשראו שהם טורפים עכברים ונחשים. ואפשר שהיו להם גם תכונות מושכות אחרות. מומחים אחדים העלו את ההשערה שלחתולי הבר היו מראש תכונות שהתאימו לפיתוח יחסים עם בני האדם. בפרט, ניחנו חתולים אלה בתווים “חמודים” – עיניים גדולות, פרצוף קצר-חוטם ומצח גבוה ומעוגל – שידוע כי הם מעוררים בבני אדם רצון לגונן ולטפח. סביר מאוד אפוא שהיו אנשים שלקחו חתלתולים הביתה פשוט משום שמצאו אותם שובי לב, וכך ניתנה לחתול דריסת רגל ראשונה בביתו של האדם.

מדוע היה F. s. lybica תת-המין היחיד של חתולי בר שבוית? יש ראיות אקראיות לכך שתת-מינים מסוימים אחרים, כגון חתול הבר האירופי וחתול ההרים הסיני, אינם ידידותיים כל כך לאדם. חתול הבר הדרום אפריקני וחתול הבר המרכז אסייתי, לעומתם, הם ידידותיים יותר והיו יכולים להתביית בתנאים המתאימים.

אך ל-F. s. lybica היה יתרון התחלתי בשל קרבתו ליישובים הראשונים. עם התפשטות החקלאות מן הסהר הפורה לאזורים אחרים, נפוצו גם צאצאיו המבויתים של F. s. lybica ומילאו אותה הגומחה בכל אזור שאליו חדרו וטרקו למעשה את הדלת בפני אוכלוסיית חתולי הבר המקומית. אלמלא הגיעו חתולי בית מן המזרח התיכון לאפריקה או לאסיה, אפשר שחתולי הבר המקומיים באותם אזורים היו נמשכים אל הבתים והכפרים עם התפתחות התרבות העירונית.

עליית האלה
איננו יודעים כמה זמן נמשכה הפיכתו של חתול הבית המזרח תיכוני לבן לוויה ביתי מתפנק. בעלי חיים עשויים להתביית די מהר בתנאים מבוקרים.

בניסוי מפורסם אחד, שהחל ב-1959, פיתחו מדענים רוסים, באמצעות הכלאה ברירנית מאוד, שועלים כסופים מבויתים משועלי בר ב-40 שנה בלבד. אך בלי דלתות או שמשות חלון, היו האיכרים הנאוליתיים מתקשים מאוד לשלוט בזיווגי החתולים גם אילו רצו בכך. נראה סביר לחשוב, שהיעדר התערבות אדם בהכלאה וההתערבבות החוזרת ונשנית של חתולי בית וחתולי בר פעלו כנגד ביות מהיר והאריכו את התהליך לכדי כמה אלפי שנים.
אף שאין ודאות באשר לציר הזמן המדויק של ביות החתול, ממצאים ארכיאולוגיים הידועים זה זמן רב זורים מעט אור על התהליך. אחרי התגלית הקפריסאית, הרמזים הבאים בעתיקותם באשר לקשר בין בני אדם לחתולים הם שן טוחנת של חתול מאתר ארכיאולוגי בישראל שגילו נאמד ב-9,000 שנה ושן אחרת מפקיסטן מלפני כ-4,000 שנה.

הראיות לביות מלא נמצאו לנו בתקופה מאוחרת הרבה יותר. פסלון חתול עשוי שנהב מלפני 3,700 שנה כמעט, שהתגלה בישראל, מעיד שהחתול היה מחזה שכיח בסביבת הבתים והכפרים באזור הסהר הפורה עוד לפני שהגיע למצרים. זהו תרחיש הגיוני, בהתחשב בכך שכל הצמחים ובעלי החיים המבויתים האחרים (למעט החמור) הגיעו לעמק הנילוס מן הסהר הפורה.

אך ציורים מצריים מתקופת הממלכה החדשה – תור הזהב של מצרים שהחל לפני 3,600 שנה כמעט – הם המספקים את התיאורים המפורשים העתיקים ביותר של ביות מלא. הציורים האלה מראים בדרך כלל חתולים מתחת לכיסאות, לפעמים ענודי קולר או קשורים ברצועה, ולעתים קרובות אוכלים מקערות או ניזונים בשאריות. ריבוי הציורים האלה מציין שבעת ההיא כבר היו החתולים לבני בית בבתי מצרים.

ציורים כאלה, הם הסיבה העיקרית לכך שהחוקרים סברו בעבר שמצרים העתיקה היא המקום שבו בוית החתול. ואולם, אפילו התיאורים העתיקים ביותר של חתולי בר שנמצאו במצרים צעירים ב-5,000 עד 6,000 שנה מ-9,500 שנותיו של אתר הקבורה הקפריסאי. אף שתרבות מצרים העתיקה אינה יכולה למנות את הביות ההתחלתי של החתול על הישגיה הרבים, אין ספק שמילאה תפקיד מרכזי בעיצוב המשך התהליך ובהפצת חתולים ברחבי העולם.

אכן, המצרים העלו את האהבה לחתול לרמה אחרת לגמרי. לפני 2,900 שנה כבר היה חתול הבית לאלוהות הרשמית של מצרים בצורת האלה בַּסטֶט, וחתולי בית הוקרבו, נחנטו ונקברו בהמוניהם בעיר בּוּבַּסְטיס הקדושה לאלה. הכמות העצומה, הנמדדת בטונות, של מומיות חתולים שנמצאו שם מעידה שהמצרים לא הסתפקו באיסוף חתולי בר אלא, בפעם הראשונה בהיסטוריה, שלחו ידם בגידול פעיל של חתולי בית.

החתולים כובשים את העולם
במשך מאות שנים הטילה מצרים איסור רשמי על יצוא חתוליה הנערצים. אך בכל זאת, מוצאים חתולים ביוון כבר לפני 2,500 שנה, עדות לאי יעילותם של חוקים להגבלת יצוא. אחר כך, הפליגו מאלכסנדריה ספינות נושאות דגן היישר ליעדים ברחבי האימפריה הרומית, ואין ספק שאלה לקחו אתן חתולים כדי שיטרפו את העכברים. סביר להניח אפוא שאוכלוסיות החתולים התרבו בערי נמל ומשם נפוצו לתוך היבשת.

לפני 2,000 שנה, כשהרחיבו הרומאים את גבולות האימפריה, הרחיבו אתם גם החתולים את אזורי המחיה שלהם והיו למחזה נפוץ בכל אירופה. ראיות להתפשטותם נמצאו באתר הגרמני טוֹפְטינג שבשלזוויג, מן התקופה שבין המאה ה-4 ל-10, וכן בהתייחסות הגוברת אליהם באמנות ובספרות מאותה תקופה. (למרבה הפליאה, נראה שחתולי בית הגיעו לאיים הבריטיים לפני שהביאו אותם הרומאים לשם, תעלומה שהחוקרים עדיין אינם יודעים להסביר).

בינתיים, בצדו האחר של כדור הארץ, נפוצו, כפי הנראה, חתולי הבית אל המזרח הרחוק לפני 2,000 שנה כמעט, לאורך נתיבי הסחר המבוססים בין יוון ורומא ובין המזרח הרחוק, כשהם מגיעים לסין דרך מסופוטמיה ולהודו בדרך היבשה ובדרך הים. ואז קרה משהו מעניין. מכיוון שבמזרח אסיה לא היו חתולי בר מקומיים שאתם יוכלו האורחים החדשים להתרבות, התחילו עד מהרה חתולי הבית המזרח אסייתים לעבור אבולוציה בנתיב משלהם.

קבוצות קטנות ומבודדות של חתולי בית רכשו שם בהדרגה צבעי פרווה ייחודיים ומוטציות אחרות בתהליך של סחף גנטי, שבו מתקבעות באוכלוסייה תכונות שאינן משפיעות בהכרח על רמת ההסתגלות.

סחף זה הוביל להופעתם של הקוראט, הסיאמי, הבירמאן ו”גזעים טבעיים” אחרים, שתוארו על ידי נזירים בודהיסטים בתאילנד בספר Tamara Maew (“שירי ספר-החתול”), שנכתב כנראה ב-1350. מוצאם העתיק של הגזעים האלה קיבל אישוש בתוצאות מחקרים גנטיים שפורסמו ב-2008. מרילין מנוטי-ריימונד מן המכון הלאומי האמריקני לסרטן ולסלי ליונס מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס מצאו בדנ”א של זני חתול בית אירופיים ומזרח אסייתיים הבדלים המעידים על יותר מ-700 שנות התפתחות בלתי תלויה באסיה ובאירופה.

אשר לשאלה מתי הגיעו חתולי הבית ליבשת אמריקה, לא הרבה ידוע לנו על כך. נאמר כי כריסטופר קולומבוס ויורדי ים אחרים בימיו לקחו אתם חתולים למסעות חציית האוקיינוס. נאמר גם שנוסעי המייפלאואר ומתיישבי ג'יימסטאון (התיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש) הביאו אתם חתולים למזל ונגד מזיקים. הגעת חתולי בית לאוסטרליה מעורפלת עוד יותר, אף כי חוקרים מניחים שאלה הגיעו עם מגלי הארצות האירופיים במאה ה-17. הקבוצה שלנו במכוני הבריאות הלאומיים של ארה”ב חוקרת את הסוגיה באמצעות דנ”א.

הכלאה למטרות יופי
גם אם בעבר מילאו בני האדם תפקיד פעוט בפיתוח הגזעים במזרח הרחוק, המאמצים המכוונים ליצור גזעים חדשים לא התחילו אלא מאוחר באופן יחסי. אפילו המצרים, שידוע כי הרבו חתולים בקנה מידה נרחב, לא נראה שעשו הכלאות ברירניות כדי להשיג תכונות מראה מסוימות, אולי משום שעדיין לא נוצרו אז גזעים שוני מראה כל כך. בציוריהם, גם לחתולי הבר וגם לחתולי הבית יש אותה הפרווה המפוספסת.

מומחים סבורים שרוב הגזעים המודרניים פותחו באיים הבריטיים במאה ה-19, כשהם מתבססים על כתביו של אמן ההיסטוריה של הטבע, הריסון וויר האנגלי. ב-1871 הוצגו גזעי החתולים המהודרים הראשונים – גזעים שפותחו על ידי האדם במטרה להשיג מראה מסוים – בתצוגת חתולים שהתקיימה בקריסטל פאלאס בלונדון (זכה חתול פרסי, אף שגם הסיאמי עורר התרגשות לא מבוטלת).
כיום מכירות אגודת חובבי החתול ואגודת החתול העולמית בכ-60 גזעים של חתול הבית. רק כתריסר גנים אחראים להבדלים בין הגזעים השונים בצבעי הפרווה, באורכה ובמרקמה, וכן בתכונות בולטות פחות של הפרווה, כגון גוונים וברק.

ב-2007 נקבע רצף הגנום המלא של חתול אביסיני אחד ושמו קינמון, ומאז מזהים הגנטיקאים במהירות את המוטציות האחראיות לתכונות כגון פספוס, הצבעים שחור, לבן וג'ינג'י, שיער ארוך ועוד רבות אחרות. ואולם, לבד מהבדלים בגנים של הפרווה, השונות הגנטית בין הגזעים השונים של חתול הבית מזערית – ואפשר להשוותה לזו שבין אוכלוסיות אדם קרובות, כגון הצרפתים והאיטלקים.

המגוון הרחב של גדלים, צורות ומזגים הניכר בכלבים – ראו צ'יוואווה ודני ענק, למשל – אינו קיים בחתולים. אצל חתולים רואים הרבה פחות מגוון כי חתולי בר, שלא ככלבים – שהוכלאו לצורך משימות כגון שמירה, ציד ורעייה מאז התקופה הפרהיסטורית – לא היו נתונים ללחצי הכלאה ברירניים כאלה. כדי להיכנס אל בתינו לא היה עליהם אלא לפתח מזג ידידותי לבני אדם.

האם החתולים של ימינו מבויתים איפוא באמת? ובכן, כן – אבל אולי רק עד גבול מסוים. אף שהם מוכנים לסבול את נוכחות האדם, רוב חתולי הבית הם פראיים ואינם נצרכים לבני האדם שיספקו להם מזון ובני זוג. ואם חיות מבויתות אחרות, כגון כלבים, נראים שונים עד מאוד מאבותיהם הפראיים, הרי חתול הבית הממוצע שומר במידה רבה על תכנית הגוף של חתול הבר. עם זאת, ניכרים כמה הבדלים מורפולוגיים: רגליים קצרות במקצת, מוח קטן יותר, וכפי שציין צ'רלס דרווין, מעי ארוך יותר, שאפשר שהוא התאמה לשאריות גנובות מן המטבח.

אך האבולוציה של חתול הבית לא תמה – היא רחוקה מכך. מזווגי החתולים של ימינו, חמושים בטכנולוגיות של הפריה מלאכותית והפריית מבחנה, דוחפים את הגנטיקה של חתול הבית למחוזות לא-נודעו: הם מכליאים חתולי בית עם מינים חתוליים אחרים כדי ליצור גזעים אקזוטיים חדשים. הבנגלי והקרקט, למשל, נולדו מהכלאות של חתול בית עם חתול הנמר האסיאתי ועם הקרקל, בהתאמה. אם כן, אפשר שחתול הבית עומד על ספה של התפתחות אבולוציונית קיצונית וחסרת תקדים ליצור רב-מיני מרוכב שעתידו מי יישורנו.

קרלוס א' דריסקול (Driscoll) הוא חבר ביחידה לחקר שימור חיות הבר של אוניברסיטת אוקספורד ובמעבדה לשונות גנומית במכון האמריקני לסרטן (NCI); ג'ולייט קלאטון-ברוק (Clutton-Brock), מייסדת המועצה הבין-לאומית לארכאו-זואולוגיה, היא חלוצה בחקר הביות והחקלאות הקדומה; אנדרו ס' קיצ'נר (Kitchener) הוא אוצר ראשי של יונקים ועופות במוזיאון הלאומי של סקוטלנד; סטיבן ג' או'בריאן (O’Brien) הוא ראש המעבדה לשונות גנומית של ה-NCI. המאמר התפרסם בגיליון ספטמבר של “סיינטיפיק אמריקן – ישראל “, בהוצאת אורט