ילדי הפרא

מיתוֹסים, ספרים וסרטים רבים מגוללים את סיפוריהם של “ילדי פרא” – ילדים שאומצו בינקוּתם על ידי בעלי חיים והתרגלו לחיות רק בחברת חיות. מתברר שגם במציאוּת התגלו ילדים שננטשו בגיל צעיר וגדלו עם בעלי חיים. איך שרדו, אילו כישורים “חייתיים” אימצו לעצמם והאם הצליחו להשתלב לימים בחברה האנושית?

כתבה: שיר אנוש, גליליאו צעיר

“חפש תמיד רק את הטוב שבאמת נחוץ לדוב ושכח את הצרות שבחיים”, בּאלו הדוב מלמד את מוֹגלי בסרט הידוע על פי ספרו של רודיארד קיפּלינג “ספר הג’ונגל”. הסיפור מתרחש ביער הגשם הקסוּם והפִּראי שבהוֹדוּ, ומתאר את ילדותו של מוגלי, ילד שאומץ בידי להקת זאבים בג’ונגל, שיחק עם דובים, פילים ופנתרים ונלחם בגבוּרה בשירחן, הנמר הרשע.

מוגלי לומד מהחיות איך לשרוד בג’ונגל, מה לאכול וכיצד להתנהג כמותן, והן נהיות למשפחה היחידה שהוא מַכיר. אך הסקרנות לראות את בני מינו שבַּכּפרים חושפת בפניו את עולמם המרתק והמסובך של בני האדם. בסוף הסרט מוגלי מחליט ללכת אחרי בת האדם היפה אל הכפר ולהיפרד מחבריו, החיות שבג’ונגל.

“זה היה בלתי נמנע”, אומר בּאגירה הפנתר לבּאלו הדוב בעצב, “מוגלי נמצא במקום שאליו הוא שייך”. באלו מסכים בצער: “כן, אתה צודק. ואני בכל זאת חושב שהוא היה יכול להיות דוב נפלא!”

לחיות כמו החיות

חוקרי תרבות, זואוֹלוֹגים ופסיכולוגים רבים בחנו במשך שנים את השתלבוּתם של בעלי החיים בעולמם של בני האדם. רבים מאתנו מגדלים חיות מבויתות, אשר מתנהגות אחרת מחיות בר שגדלו ללא נוכחות בני אדם. החיות המבויתות (כמו כלבים וחתולים) לומדות את מנהגי האדם ומסתגלות לחיים בחברה האנושית.

יש מקרים שונים בתכלית ומרתקים של השתלבוּת בני אנוש בחברת בעלי חיים. במאות האחרונות נודעו כמה סיפורים מפתיעים ומעוררים תדהמה על ילדים שאומצו בידי בעלי חיים, ילדים אלה מכוּנים ילדי פרא, ילדי בר או ילדים פֵרָליים.

כמה מילדי הפרא לא רק הסתגלו לסביבה הפִּראית שהם גדלו בה והִתאימו את עצמם אליה, אלא גם למדו לחשוב ולתקשר כמו בעלי החיים שלצִדם גדלו. הם למדו מחווֹת גוף, קולות ייחודיים, הבעות פנים וסימני תקשורת מעולמן העשיר של חיות הבר, ונטמעו בסביבתן הלא אנושית. במובנים רבים, כמה מהמאפיינים הפיזיים של אותם ילדים דמו לאלה של החיות שאימצו אותם יותר מאשר לאלה של בני האדם, והם הצטיינו ביכולות לשאוב מידע מהסביבה ובחושים חדים ומפותחים (כגון חוש ריח ושמיעה).

כאשר אנשים מצאו ילדי פרא, הם ניסו להחזירם לחברה האנושית ו”לתרבת” אותם. הילדים, שהורגלו לחיות בטבע עם בעלי החיים, נעקרו מסביבתם, ניצוֹדוּ או נכלאו. בני האדם מצאו באותם ילדים מאפיינים “חייתיים” יוצאי דופן, ולרוב השתמשו נגדם באמצעים אלימים כדי לרסן אותם.

ילדת הזאבים

אַחד הסיפורים הראשונים הוא סיפורה של ילדה שנראתה בשנת 1845 בעַרבוֹת טֶקסס מלֻווה בלהקת זאבים. תושבים שהִבחינו בה חשדו כי מדובר בתינוקת שנעלמה כמה שנים קודם לכן מיד לאחר שנולדה, באחת החוות בסביבה.

אישה הרה ובעלה יצאו לטייל לקראת הלידה ונקלעו לסופה קשה. הלידה הסתבכה, והבעל רץ להזעיק עזרה. כשחזר, הוא מצא את אשתו ללא רוח חיים – והתינוקת נעלמה. בסביבת המקום נראו עקבות של זאבים. איש לא ידע מה עלה בגורל התינוקת, והניחו שהנורא ביותר קרה.

כעבור כעשור העידו תושבים כי ראו מרחוק ילדה עם שֵׂער ארוך הולכת על ארבע לצד להקת זאבים. בכל פעם שהבחינה בבני אדם התרוממה על שתי רגליים וברחה. בוקרים מקומיים החליטו לחפש אותה, ולבסוף הִצליחו ללכּוד אותה באמצעות לָסו (חבל שבקצהו לולאה ומשמש לתפיסת סוסים), והיא החלה ליילל ולנהום.

אחד הזאבים שמע את היללה והִגיע לעזור לה, והבוקרים ירו בו והרגו אותו. הם כלאו את הילדה בחדר סגור בחווה, ובלילה נשמעו קולות זאבים שפרצו אל החווה. הבוקרים הִגיעו למקום וירו בהם, אך הילדה הצליחה לברוח בחזרה אל הטבע. מאז לא מצאו אותה; רבים טוענים כי מדובר באגדה מקומית.

ילד הקופים

עוד סיפור מרתק על ילד פרא הוא סיפורו של ג’ון סְסֶבּוּניה, שגדל עם קופים באוּגַנדה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. ג’ון ברח מביתו בגיל שנתיים אל היערות לאחר שאביו רצח את אמו והתאבד. להקת קופים אימצה אותו ולימדה אותו לנווט ביערות, לטפס על עצים ולמצוא מזון ומים.

אישה שהִגיעה לאזור לאסוף עצים למדורה הופתעה לראות שלאחד הקופים אין זנב, והֵבינה שזהו ילד. ג’ון נלקח אל הכפר הסמוך; הוא דמה במראהו לקוף – על גופו פרווה, ציפורניו ארוכות, והוא לא ידע לדבר בשפתם של בני האדם. בכפר הוא קיבל טיפול רפואי ומזון של בני אדם, וזה עשה אותו חולה. בסופו של דבר אימץ אותו זוג בריטי ולימד אותו כל מה שילד צריך לדעת כדי לחיות בחברת בני אדם.

ילדי הכלבים

קיימים סיפורים על ילדים וילדות שגדלו לצד כלבים. כך למשל סיפורה של אוקסנה, ילדה מאוֹסטְרַליה שהוריה השיכורים נטשו אותה מחוץ לביתם שבחווה בגיל שלוש. היא הִצליחה להגיע אל פחון בחווה, ושם דאגו לה כלבים והאכילו אותה במשך כחמש שנים.

בשנת 1991 מצאו אותה תושבים מקומיים רצה על ארבע רגליים, נובחת ושותה באמצעות הלשון. הרשויות הכניסו אותה למוסד, ובשנת 2006, כשהייתה בת 23, דיווח פסיכולוג בְּריטי שבדק אותה שאמנם היא מדברת באדיבוּת, אך מבְּחינה מֶנטָלית נשארה כילדה בת שש.

בשנת 2004 דווח בעיתונים ברוסיה על הילד אנדריי, שננטש בגיל שלושה חודשים בסיבּיר וכלב בר גידל אותו ודאג להישרדותו. בשל כך הוא אימץ התנהגויות של כלב ונהג לרחרח ולנשוך בני אדם. כאשר נמצא הוא הועבר לבית יתומים, גילה פחד מאנשים והתנהג בתוקפנות. פסיכולוגים לא יכלו לחזות אם יצליח לסגל לעצמו בעתיד התנהגות אנושית.

בשנת 2009 נמצאה ברוסיה ילדת פרא בת חמש שגרה בבית סגור עם כלבים וחתולים. הילדה הייתה מלוכלכת וקטנה לגילה ונהגה לקפּוץ על הדלת ולנבּוח. השוטרים שמצאו אותה העבירו את אותה לגורמי הרווחה, ואלה שלחו אותה לבית יתומים.

סיפורים על ילדי פרא ממשיכים להתפרסם. לאחרונה פורסמה ידיעה על ילדה בת עשר שנמצאה בג’ונגל בהוֹדוּ וגדלה עם קופים. משטרת הודו עדיין מנסה לברר את זהותהּ של הילדה, המטופלת בבית חולים הודי. חוטבי עצים שמצאו אותה סיפרו שהיא הסתובבה עירומה בג’ונגל והרגישה נוח בחברת הקופים.

המיתוס החייתי

סיפוריהם המפתיעים של הילדים הנטושים שמצליחים לשרוד בטבע כנגד כל הסיכויים עוררו במשך מאות שנים את דמיונם של סופרים ויוצרים, שהידועים בהם – “ספר הג’ונגל” ו”טרזן” (ילד אנגלי שננטש בג’ונגל אפריקני, אומץ בידי קופים ונהיה מנהיגם), וגם “לבד ביער הפרא” מאת יצחק בשביס־זינגר ו”הילד והדוב” מאת נורית זרחי.

אַחד המיתוסים הקדוּמים מהמיתולוגיה הרומית הוא סיפורם של רֵמוּס ורוֹמוּלוּס, אחים תאומים שמייחסים להם את ייסודה של העיר רומא. התאומים – בניהם של מרס, אל המלחמה הרומי, ושל בת המלך סילביה – ננטשו על גדת נהר הטיבר בתוך סלסילה. לנהר הִגיעה זאבה צמאה, מצאה אותם והיניקה אותם כאילו היו בניה, עד שאסף אותם רועה צאן שעבר בסביבה.

השניים גדלו להיות חזקים וחסרי פחד והחליטו לייסד עיר חדשה, אך לא הִצליחו להחליט מי מהם ישלוט בה. לבסוף רצח רומולוס את אחיו רמוס והיה לשליט של העיר, וזוֹ נקראה על שמו – רומא. כיום תוכלו לראות את פסל הזאבה המפורסם במוזאון הקפיטוליני ברומא.

תסמוֹנת מוגלי

התופעה של ילדי פרא שנוהגים לחקות ולאמץ את דפוסי ההתנהגות של בעלי החיים שעמם גדלו זכתה לכינוי “תסמונת מוגלי”, על שם הילד מ”ספר הג’ונגל”. את המונח טבעה החוקרת וונדי דוניגר מאוּניבֶרסיטת שיקָגוֹ, והוא מתאר את חיבור עולם המושגים של הטבע עם עולם המושגים האנושי וכן את היות הילד “חיה אנושית”.

התסמונת אינה נחשבת מחלה, אך להבדיל ממוגלי או מטרזן, ילדי הפרא האמִתיים התקשו מאוד להסתגל לחיים בחברה האנושית. כאמור, כמה מהם הושלכו למוסדות סגורים, ואפילו נפטרו לפני שהִגיעו לבגרות.

הטמעתם של כמה מילדי הפרא בסביבה ה”חייתית” המאמצת הייתה לעִתים מושלמת, את רובם קיבלו החיות ללא תנאים והם אימצו יכולות על־אנושיות. איננו יכולים לדעת בוודאות אם כל הסיפורים אכן קרו באמת, אך בכל זאת אפשר ללמוד מהם על עולמן העשיר של החיות, על יכולתן לקבל את השונה, ולא פחות מכך: על הבחירה של בני האדם לשלוט, לביית ולתרבת.

הכתבה פורסמה בגליליאו צעיר – הירחון לילדים סקרנים. לקבלת גיליון דיגיטלי מתנה הקליקו