דברים שיורמים יודעים: למה יש שבעה ימים בשבוע?

יובל שואל “איך זה יכול להיות שבכל העולם מודדים את הזמן בשבועות ושבכל העולם הימים מקבילים (כלומר אין פער בין יום ראשון בתרבות שלי ליום ראשון בצרפת או באוסטרליה וכן הלאה)”

השבוע אכן אוניברסלי ובדומה לשיטת הספירה העשרונית הוא שימש לרבי יהודה הלוי כעדות נוספת למוצא האנושות כולה מאדם הראשון ” השמעת על אומה החולקת בדבר השבוע המוכר לכולנו, המתחיל ביום ראשון ונשלם ביום השבת? וכיצד הודו בזה אנשי סין ואנשי איי המערב?….סיבת הדבר בהיות כל האנשים בנים לאדם או לנח וקביעת השבוע נמסרה להם בקבלה מאביהם הראשון” (הכוזרי חלק א’ נ”ז-נ”ח). יהודה הלוי, בן המאה ה12 טעה: בסין, ביפאן, ביבשת אמריקה ובאוקיינוס השקט התקיימו בימיו תרבויות בלי השבוע. ובכל זאת, גם בימיו, הייתה האוניברסליות של השבוע מרשימה. מאירלנד שבמערב ועד תיאלנד ובורמה במזרח, בכל רחבי העולם הנוצרי, המוסלמי וההינדי קבעו בני אדם את סדר יומם ביחידות של 7 ימים בדיוק.

השבוע הוא יחידת הזמן השימושית ביותר בחיינו, מישיבות העבודה דרך לוחות השידור בטלויזיה ועד לבית הכנסת: השבוע הוא המטרונום המכתיב את קצב החיים שלנו ובכל זאת הוא המסתורי מכל יחידות הזמן. את היום ,החודש והשנה קובעת תנועת גרמי השמיים וקציבת הזמן היא התפקיד הראשון המוטל על המאורות במעשה הבריאה “.. יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים” . השבוע, לעומתם, הוא יצירה תרבותית טהורה והוא מבוסס כולו על הסכמה חברתית. כאשר מנסה רובינזון קרוזו לשמור על שייכותו לציויליזציה באי הבודד, אין הוא מתבונן בירח , אלא מסמן חריץ בעץ בכל יום ושומר על מניין השבועות. כשמצטרף “פרא” לאי שלו הוא מכניס אותו אל תרבות אירופה בכך שהוא קורא לו בשמו של היום בשבוע בו הגיע: ששת.

אחת השאלות הראשונות ששואלים שבויים שהוחזקו בבידוד בעת שחרורם היא “איזה יום היום?” ,פיסת מידע שפירושה התחברות מחודשת לחברה ולמקצב שלה. הסימן המובהק לפקיעת הסדר החברתי בימי סגר הקורונה היה הבלבול הקל שפקד אנשים שנשאלו “איזה יום היום”. נראה שמזמן שבני אדם יצרו קהילות הגדולות מכדי לאפשר הכרות אישית בין כל שני אנשים, נוצר גם הצורך ביחידת זמן הגדולה מיום וקצרה מחודש כדי להתאסף לשם מסחר, פולחן, שידוכים או בידור. ואכן, לוחות שנה קדומים במצריים ובמסופוטמיה סיפקו בדרכים שונות את הצורך הזה. לוח השנה הקדום ביותר מן האלף השלישי לפני הספירה התבסס על חלוקת השנה ל7 פרקים בני 50 ימים והוא נקרא, בהתאם Pentacontad Calendar “לוח חמישים”. תקופת חמישים הימים נחלקה לשבע יחידות בנות שבעה ימים ובסופם נחגג יום מיוחד “עצרת”. יתכן שזכר לאותם מחזורי החמישים ניתן למצוא בספירת העומר ” וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת .. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימות תִּהְיֶינָה עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם” (ויקרא כ”ג). השנה הכילה חמישה מחזורים כאלו כלומר 350 ימים ועוד 15 ימי פולחן שנקראו, בדמיון מטריד לשבת שלנו shappatum .

מחזורי 50 הימים נכחדו מלוחות השנה הדתיים והשלטוניים אך גילו יכולת שרידה מרשימה בתרבות העממית. בשנת 1913 פורסם מחקר אנתרופולוגי על לוח שנה אצל פלחים פלסטינים בדרום הארץ (Der Kalender des palästinischen fellachen). מתברר כי עד שלהי התקופה העות’מנית חולקה השנה ליחידות בנות 50 ימים המסתיימות בימים בעלי שמות ממקור נוצרי: שריד לגרסה ביזנטית של לוח החמישים הקדום. המספר 50, כבמחזור היובל העברי, היה בעל משמעות מיסטית גם בשל השלמת שבע מחזורי שבע – מספר חשוב במיתולוגיות של הסהר הפורה (שבע אלים גוזרי גורלות הנהיגו את הפנתיאון השומרי כבר באלף הרביעי לפנה”ס) וגם בשל היותו סכום ריבועי השלשה הפיתגוראית הקטנה ביותר כלומר סכום שטחי הריבועים הבנויים על המשולש ישר הזוית שאורך צלעותיו 3,4 ו 5 (3X3+4X4+5X5=50). בלוח של שומר היו הימים 7, 14, 21 ו 28 של כל חודש מקודשים ונאסרו בהם מלאכות שונות. אבל לוחות אלו, למרות החלוקה ליחידות בנות שבעה ימים עדיין אינן מהוות שיטת שבוע אמיתית משום שהן קשורות למחזורי הזמן הטבעיים: החודש והשנה וכוללות לכן גם ימים שמחוץ למניין השבועות.

המצרים התקרבו מעט יותר לחלוקת זמן שבועית. הגאות השנתית של הנילוס חייבה את הלוח המצרי לעקוב אחר שנת החמה. כל חודש מצרי כלל 3 “שבועות” בני 10 ימים ורק 5 ימים בסוף השנה נותרו ללא שבוע להכלל בו. השבוע העברי לוקח את יחידת שבעת הימים הבבלית אך מנתק אותה (אולי כהתרסה כנגד עובדי השמש והירח) מכל קשר עם גרמי השמיים. השערה אפיקורסית רואה בשבוע תוצאת המגע של גולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון עם תרבות מסופוטמיה. השבת היא אמנם הדיבר הרביעי ומעוגנת בסיפור הבריאה אך באופן מביך בסיפורי בית ראשון: מספר יהושע ועד למלכים אין כמעט זכר לשבת ולא לשבוע כיחידת זמן. אזכור אגבי של השבת ביחד עם ראש החודש במלכים ב’ פרק ד’ וכמה פסוקים בישעיהו (פרקים נ”ו ונ”ח) וירמיהו (פרק י”ז) הם התזכורות הבודדות למה שתופס כיום מקום כה מרכזי בהוויה הדתית, שאר ימי השבוע לא מוזכרים כלל. לעומת זאת, תקנותיו של עזרא לאחר שבעים שנים על נהרות בבל (מסכת בבא קמא) ספוגים במקצב השבוע: מהקריאה בתורה בשני וחמישי, דרך הכביסה בחמישי, ועד לאכילת שום ביום שישי.

חז”ל הבחינו בחוסר הסימטריה הזו וציינו כי הלכות השבת הן “הררים התלויים בשערה” כלומר ” מקרא מועט והלכות מרובות”. השבוע הוא אמנם יצירה עברית או לפחות מזרח תיכונית אך מי שהפך את השבוע לאוניברסלי היה הקיסר הרומי הנוצרי הראשון: קונסטנטין. לרומאים היה שבוע משלהם ובו דווקא שמונה ימים ועל פיו נקבעו ימי שוק ואספות. נצחונו הגדול של השבוע והצעד המכריע לגלובליזציה שלו הייתה ב 3 במרץ שנת 321 כאשר הכריז קונסטנטין על יום ראשון כיום המנוחה של האימפריה ועל השבוע כיחידת הזמן הבסיסית. מפתה לראות בכך נצחון מחזור השבע שמקורו בסיפור הבריאה העברי או לפחות בסיפור חייו של בן עמנו מנצרת אבל לא בטוח שהשבוע של קונסטנטין הוא השבוע המונותאיסטי. יום א’ בצו קונסטנטין מכונה דווקא “יום השמש” dies solis ולא יום תחייתו של ישו. מה הקשר בין יום ראשון לשמש? הקדמונים הכירו שבעה גרמי שמיים החגים סביב הארץ (על פי מודל תלמי): השמש, הירח, כוכב חמה (מרקורי), נוגה, מאדים, צדק ושבתאי והעניקו יום לכל אחד מהם. יום ראשון יוחס לשמש, יום שני לירח, שלישי למאדים וכו’. מקור השבוע האסטרולוגי הזה במאה החמישית לפנה”ס בחוזי העתידות של פרס הנקראים בפי חז”ל “כלדאים” ואת צורתו הסופית קיבל באלכסנדריה במאה השנייה לפנה”ס. שבוע הכוכבים הזה נדד מערבה לאירופה ומזרחה אל התרבות ההינדית שהפיצה אותו בתת היבשת ההודית ובמזרחה של אסיה עד לגבול סין. והוא היה מוכר ברומי יותר מהגרסה היהודית-נוצרית. שמות הימים באנגלית משקפים עיבוד של השבוע האסטרולוגי לפנתיאון הקלטי: יומה של ונוס (שישי), למשל, הפך ליומה של אלת האהבה והנישואין “פריגה” והתגלגל ל Friday ואילו יומו של אל השמש הפרסי מיתראס היה ברומא ליומו של Sol Invictus (אל השמש הבלתי מנוצח) וברבות הימים ל Sunday האנגלי.

המעבר לשבוע בן שבעה ימים לא היה חלק: יותר ממאה שנים נדרשו לשבוע להפוך ליחידת הזמן הבסיסית ברומא הנוצרית. לוח שנה משנת 354 (33 שנים לאחר צו קונסטנטין) מציין עבור כל יום, לצד מקומו בשבוע שבעת הימים גם אות מA עד H להצגת מיקומו בשבוע הרומי הישן בן שמונת הימים (שמנוע?) ובנוסף לכך מסומן בו גם שבוע בן 10 ימים המחלק את חודשי הירח. מוחמד פעל כבר בסביבה שחיה במקצב השבוע הזזת יום הפולחן לשישי הפכה את השבוע מקודש לעוד חלק ניכר מהאנושות ובכך השלים השבוע את מסע הגלובליזציה ברובו של “העולם הישן” עד למסעות קולומבוס.

עוד על השבוע שלנו ועל שבועות אלטרנטיביים בטור של השבוע הבא (שיימשך כנראה שבעה ימים בדיוק).

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• קיצור תולדות הזמן – חלק א’
• קיצור תולדות הזמן – חלק ב’
• “סובלנות דתית” נוסח המאה השביעית לספירה