דברים שיורמים יודעים: למה הרגליים ארוכות?

גולש אלמוני תוהה: למה לבני אדם יש רגליים כאלה ארוכות? כאילו, איזה תפקיד האורך שלהן ממלא? זה לא שאנחנו רצים מהר או צריכים להיות נורא גבוהים. הן פשוט שם

עבור חלק מהגולשים תראה השאלה מוזרה, מה פרוש “רגלים ארוכות “? לפי אברהם לינקולן רגליים צריכות להיות ארוכות מספיק כדי להגיע לקרקע וכולנו לכאורה עומדים בקריטריון הזה. “האדם הוא מידת כל הדברים” לימד פרוטגורס והיחסים המוכרים של גוף האדם כפי שתיאר ושרטט בפירוט ליאונרדו דה וינצ’י נראים לנו כטבעיים ומושלמים. בספרו “מלקומיה יפהפיה”, מתאר ס.יזהר כיצד ניתן לבנות ע”פ יחסי האורך שבין חלקי הגוף דמות שלמה מטביעת רגל “כולם יודעים שאורך פסיעת כף הרגל כאורך פיסת היד, כאורך פרצוף פניו של אדם, מסנטר עד מצמח השיער, ושקומת אדם היא כשבע פעמים אורך כף רגלו ושאם יש לך טביעת עקבה יש לך כבר אדם בקומתו ואפשר גם להזכיר כאן את מפרש מוטות ידיו של אדם שהן כגובה קומתו, שהיא כפולת שבע, מטלף כף רגלו ועד גבחת פדחתו, כבר קדמוני הקדמונים ידעו הכול וגם שירטטו ריבועים ומיחגו מעגלים, וחישבו חישובים מופלאים וכבר מזמן הוכיחו איך הכול כבר ישנו בכף האחת, בכף רגל אחת..” (למי שהתבלבל מהמינוחים “פיסת היד” היא חלק היד שבין המרפק לשורש כף היד שאורכה כאורך כף הרגל). אבל השוואת הפרופורציות בין חלקי הגוף שלנו לבין מי שקרוב לנו בממלכת החיות מגלה שהיחסים הללו אינם מובנים מאליהם ושאכן הגולש האלמוני צודק: רגלינו ארוכות במידה יוצאת דופן. אצל קופי האדם (שימפנזים, גורילות) היחס בין אורך הזרועות לאורך הרגליים בערך 0.9 כך שכאשר הם עומדים מגיעות ידיהם עד למטה מהברכיים ואצלנו אורך הידיים רק 0.7 – 0.6 מאורך הרגל. לפי הציור “האדם הויטרובי” של לאונרדו דה וינצ’י המייצג את “פרופורציות גוף המושלמות” היחס הוא שני שליש ומדידות שבוצעו על אוכלוסיות גדולות הניבו תוצאות דומות למדי לציורי לאונרדו – 0.68.
מדידת עצמות מאובנים מלמדת שלא הידיים התקצרו אלא הרגליים התארכו באבולוציה. אבל הנחת יסוד אחת בשאלה בכל זאת מפוקפקת: אנחנו לא רצים מהר? בני אדם אכן אינם מפתחים מהירויות גבוהות כשל הולכי על 4 אבל ככל שהרגליים ארוכות הצעדים ארוכים וקל יותר לרוץ למרחקים ארוכים, אחת הסיבות לשליטה הקנייתית בריצות האולימפיות הארוכות היא מבנה הגוף האופייני: רגליים ארוכות וגוף דק . כפי שנראה בהמשך, גופנו אכן מותאם לגמרי לא רע לריצת מרתון. נראה שריצה למרחקים ארוכים הייתה חשובה מאוד לאבותינו כשעברו מהיערות לחיים במרחבים פתוחים. רגל ארוכה יותר פירושה פחות צעדים (ופחות אנרגיה) לאותו מרחק תנועה. קרובינו השימפנזים הגמדיים (בונובו) עומדים והולכים לפעמים על שתי רגליהם האחוריות אך הם עושים זאת למרחק קצר בלבד, ביערות הגשם חשוב כושר הטיפוס והזריזות אבל בצמחיה סבוכה אי אפשר לרוץ למרחקים ארוכים ומבנה גופם אכן אינו מותאם לכך. בשנת 1974 נמצא באפריקה שלדה של “לוסי” שחיה לפני כ3 מיליון שנה, לוסי שייכת לסוג אוסטרלפיטקוס (לשוחרי הלטינית: Australopithecus afarensis.) שהוא אחד מהשלבים בהתפתחות שהובילה לאדם. נפח המח של לוסי דומה לזה של שימפנזה אבל ממבנה הברך שלה ברור שהלכה על 2 רגליה. 2 מליון שנות אבולוציה (מאז נפרדו אבותיה של לוסי מהקופים) אפשרו לה לזקוף את 110 הסנטימטרים של קומתה אבל מבנה הגוף קרוב למדי לאבותיה הקופים -יחס האורך יד/ רגל הוא 0.85. לפני 2מיליוני שנים בערך, החלה שורה של שינויים במבנה הגוף שהתארכות הרגליים הייתה אחת מהם. אם פרופורציות גוף “קופיות” כמו של לוסי מספיקות לאפשר עמידה זקופה והליכה על שתיים מה קרה שחייב התארכות הרגליים?
אם נאמין ל דניס ברמבל ולדניאל ליברמן שבדקו התפתחות השלד והשרירים במהלך האבולוציה הרי שלפני 2 מיליון שנה החלו אבותינו, שעד אז די דמו ל”לוסי”, לפתח מאפיינים המקלים על ריצה למרחקים ארוכים. פרוש הדבר שסיכויי ארוכי הרגל מבין ילדיה של לוסי להעמיד צאצאים היה גבוה משל אחיהם הגוצים. כאמור, התארכות הרגלים לא הייתה שינוי מבודד, שורה של התאמות אנטומיות הפכו את גופנו מכף רגל ועד ראש מתאים לריצה. עם התארכות הרגל התפתחו גם הגידים והרצועות המחברים את השרירים לעצמות כך שיתפקדו כקפיצים המייעלים את ניצול כוח השרירים לתנועה. התפתחה יכולת תנועה עצמאית של הכתפיים מהצוואר כך שתנועה מתואמת של הידיים והרגליים מסייעת לשמירה על שיווי משקל בריצה (בלי שנאלץ לטלטל גם את הראש לשם כך). השתנה מבנה הקרסול וכף הרגל כדי לספק דחיפה מוגברת בכל צעד (אצל הקופים ואצל אימנו הקדומה לוסי הקרסול גמיש פחות). שינויים נוספים מקלים על הגוף לצנן את עצמו במהלך הריצה: פיתחנו את היכולת שאין לקופים להזיע מהמצח והפנים, ורידים העוברים באזורי הפנים שהתקררו מהתאדות הזיעה עוברים בקרבת העורקים המובילים דם לראש וכך מצננים את אספקת הדם למח. הפנים השטוחות שלנו מזיזות את מרכז הכובד של הראש לאחור ומקלות עלינו להחזיק את הראש יציב גם כשהגוף מתנועע מהר. עבור אבותינו שהתקיימו, כנראה, על לקט וציד בערבות של מזרח אפריקה יכולת ריצה אפשרה להתיש טרף במרדף ארוך, להוסיף תנופה לחפץ הנזרק לעבר החיה או פשוט לכסות שטח גדול יותר בחיפוש אחר מזון.

אבל איך היינו נראים אילולא פיתחו אבותינו חיבה לריצות שדה? יתכן שכמה אנשים בעולם נושאים את התשובה על גופם. מחלה גנטית נדירה הנקראת UNER TAN (על שמו של החוקר שאפיין אותה) מתבטאת בפרופורציות גפיים וביציבה האופייניות לקופים ובפיגור שכלי עמוק המתבטא בעיקר ביכולת נמוכה לתקשר. החוקר שבדק את הלוקים בתסמונת כולם בני משפחת Ulas בדרום תורכיה, טוען כי המדובר באטוויזם כלומר “חזרה לשורשים ” האבולוציוניים. יחס האורך בין היד לרגל אצל החולים הוא 0.9 – 0.8 כלומר הפרופורציות קרובות למדי לאימנו הקדומה לוסי, כמה מהלוקים בתסמונת הולכים על 4. הם מסוגלים לקלוט מילים אך אוצר המילים שלהם קטן והם מסוגלים לנסח ולהבין רק משפטים קצרים, אין הם מסוגלים לתפוש מילות קישור כמו “עם” או את וו החיבור. מי שרואה בסובלים מהמחלה תזכורת לעברנו הרחוק (עמדה שנוייה במחלוקת עזה ורחוקה מקונצנזוס) מוצא עניין באופן בו החולים משתמשים בידיהם להליכה. בעוד שאצל שימפנזים וגורילות נושאים פרקי האצבעות את משקל הגוף אצל הלוקים בתסמונת העומס מוטל על שורש כף היד והאצבעות אינן נושאות משקל. התפקיד המכני המוטל על אצבעות השימפנזה בהליכה מגביל שימושים אחרים בהן. יש חוקרים המאמינים שהדרך מהליכה על ארבע להליכה על שתיים עברה אצל אבותינו בנתיב שונה שהעמיס פחות על האצבעות ואפשר להם לקבל תפקידים עדינים יותר.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• ‫ברוכים הבאים למשפחה – עושים סדר בעץ האבולוציה של משפחת האדם / ברנרד ווּד‬
• על אקראיותה של האבולוציה, על חוסר התכנון ועל הפגמים בגוף האדם
• דברים שיורמים יודעים: איך האבולוציה יכולה ליצור רגשות