מדוע מסתיים עידן מעבורת החלל?

ביום שישי הקרוב בשעה 18:26 (שעון ישראל), תמריא מעבורת החלל בפעם האחרונה. כשנצפה בשיגור נצטרך להפנים בצער שאנחנו מביטים בהיסטוריה שלא תחזור. נותר לקוות כי הצעד הגדול הבא יגיע בקרוב

על פי בדיחה ישנה, גמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה. מהבחינה הזו מעבורת החלל היא סוג של גמל. היא אמנם לא תוכננה על ידי ועדה, אבל היא לא מה שהיתה אמורה להיות, ולא מה שנבחרי הציבור אישרו לנאס”א לבנות. היא תוכננה מהסיבות הלא נכונות, למטרות הלא נכונות וללא תקציב מתאים. והכל בגלל שהצליחו לנחות על הירח.

אדווין “באז” אלדרין ומודול הנחיתה של משימת אפולו-11 על אדמת הירח
ביולי 1969 נחתה אפולו-11 על הירח והשיגה למעשה את היעד של תכנית אפולו. סוכנות החלל האמריקאית המשיכה לשגר משימות נוספות לירח, אבל העניין של הציבור בתכנית החלל הלך וירד, ובית הנבחרים האמריקאי החליט להפסיק את המימון. טיסת אפולו-17 בשנת 1972 חתמה את תכנית הירח.
בשנות השבעים היתה נוכחות מעטה של אסטרונאוטים בחלל: 3 משימות לתחנת החלל סקיילאב (1973-1974) ומשימת אפולו-סויוז (1975), מפגש במסלול של חללית אמריקאית וחללית רוסית.
בשנים אלו כבר פעל פרוייקט הפיתוח של מעבורת החלל, אך רק בשנת 1981 הבשיל הפיתוח והתחדשו משימות החלל המאויישות.

החלק המדהים, והעגום בראיה לאחור, הוא שבתחילת הדרך המעבורת כלל לא היתה היעד.
היעד היה מאדים. הטיסה המאוישת למאדים נועדה להחליף את מקומה של תכנית אפולו בתודעת הציבור, ונדרשה דרך זולה להביא צוותים הלוך ושוב לתחנת חלל שתורכב במסלול נמוך סביב כדור הארץ, כדי שמשם יצאו לדרך אל מאדים. אבל משהו אחר משך את תשומת לב הממשל בשנתו השבעים – מלחמת וייאטנם. הממשל האמריקאי לא סבר שזה הגיוני לשלוח אנשים למאדים בעיצומה של מלחמה, ותקציבי הענק שנדרשו למלחמת וייטנאם גרמו לחיסול התכנית למאדים, שעד היום לא התעוררה מחדש.

באותן שנים, מאז סיום משימות הנחיתה על הירח, עניין הציבור בתכנית החלל הלך ודעך, ונאס”א הייתה זקוקה לפרוייקט גדול. מעבורות שכל מטרתן היא שירות לתחנת החלל לא היו זוכות למימון מבית הנבחרים ולא היו מעוררות עניין ציבור. מי שנחלץ לעזרת הסוכנות היה חיל האוויר האמריקאי, שבזמנו הייתה לו תכנית חלל משלו. החיל זנח את תכניותיו למשימות חלל מאויישות, אבל עדיין היה זקוק לפלטפורמה לשיגור לווייני הצילום הגדולים.
העזרה לא הגיעה בחינם, כמובן. על אף שנאס”א מימנה את רוב הפיתוח, היה עליה להשקיע תקציב נוסף כדי לפתח מעבורת שחיל האוויר יוכל להשתמש בה, שהייתה גדולה בהרבה מהתכנון המקורי (בערך פי- 4 באורך!).
תקציב פרוייקט המעבורת התחיל בקצת יותר מ- 13 מיליארד דולר, אבל בשלב מסויים תוך כדי העבודה, צומצם לכדי 5.5 מיליארד דולר בלבד. כדי להתמודד עם הקיצוץ נדרשו שינויי תכנון; למשל במקום מאיץ רקטי שאמור לשחרר את המעבורת בגובה תת-מסלולי, ולחזור לנחיתה באמצעות מנועים נושמי אויר (הדומים למנועי מטוסים), פותח משגר רקטי שאינו ניתן למיחזור ושני מאיצים שאותם ניתן להחזיר לכשירות לאחר סבב תיקונים.

התוצאה של השינויים בתכנון, של צמצום התקציב ושל השינויים כתוצאה מהצמצום הייתה כלי רכב יקר להחריד להפעלה ולתחזוקה. כתוצאה ישירה מכך נפגע קצב השיגורים המתוכנן. כשהנשיא ניקסון אישר את תכנית מעבורת החלל, נאמר לו שקצב השיגורים יהיה מעט פחות מפעם בשבוע (קרוב ל- 50 שיגורים בשנה). במציאות, עקב העלות הגבוהה של שיגור כל מעבורת, הקצב היה איטי לאין שיעור. בשנת השיא של שיגורי המעבורות, 1985, בוצעו 9 שיגורים בלבד.
מעט אחר כך, ב- 28 בינואר 1986, התפוצצה המעבורת צ’לנג’ר במהלך השיגור, ולקחה עמה את הראשון מבין שני הצוותים בני שבעת האסטרונאוטים שאבדו בתכנית זו. בעוד אסון הצ’לנג’ר חיסל את התפישה שמעבורת החלל היא כלי מבצעי להעלאת אנשים למסלול כעניין ‘שגרתי’, אסון המעבורת קולומביה בשנת 2003 (שאחד מאנשי צוותה היה האסטרונאוט הישראלי אילן רמון) קבר למעשה את תכנית המעבורת.

אף על פי שמעבורת החלל היא מהמכונות המסובכות ביותר שנבנו אי-פעם על ידי האדם, סיכוי לכשל קטסטרופלי של 2 מתוך כ-130 משימות הוא בלתי קביל לחלוטין. נוסף לכך, תכנית שעלתה למשלם המיסים האמריקאי 175 מיליארד דולר עד היום, ושעלות כל טיסה שלה היא 1.5 מיליארד דולר, לא יכולה להיות בעלת אמינות כל כך נמוכה.
אלה הן הסיבות העיקריות לכך שעידן מעבורת החלל חייב להסתיים. אף על פי שהישגים מדעיים וטכנולוגיים כבירים הושגו באמצעותה, היא מעולם לא היתה כלי הרכב שהוגי הרעיון המקורי חלמו עליו.

הממשל האמריקאי החליט לעצור את תכנית המעבורת ולהחליפה בתכנית בטוחה וזולה יותר, תוך עידוד חברות פרטיות להיכנס לעסקי השיגור לחלל. את התוצאות אפשר לראות כבר עכשיו. חברות פרטיות אחדות החלו לקדם יוזמות שיביאו אנשים לחלל כבר בשנה-שנתיים הקרובות, אם כי עדיין לא במחיר “עממי”. בידיים פרטיות סביר שזה יהיה יעיל וזול יותר, ומכיוון שלחברות הביטוח יהיה מה לומר, החברות המשגרות ייאלצו גם להוכיח שהשיגורים שלהן בטוחים הרבה יותר. אולי תוך שנים לא רבות ניתן יהיה לטוס למסלול בטיסה מסחרית ובמחיר שאינו גבוה מאד.

ביום שישי הקרוב בשעה 18:26 (שעון ישראל), תמריא מעבורת החלל בפעם האחרונה. כשנצפה בשיגור נצטרך להפנים בצער שאנחנו מביטים בהיסטוריה שלא תחזור. נותר לקוות כי הצעד הגדול הבא יגיע בקרוב.

לצפיה בשיגור:

____________________________
קרדיט לכל התמונות: NASA
פורסם במקור בבלוג מסה קריטית