למה מדע בדיוני הכרחי להישרדותנו בעתיד

סרטי וספרי מדע בדיוני מצליחים להשריש בתרבות האנושית ציפייה לעתיד מוגדר ומסוים, ובכך הם מספקים לנו כלי רב-ערך: הם מאריכים את זמני המחזור שלנו, מאפשרים לנו להסתכל הרחק קדימה לעתיד, ולשקול את האפשרויות העומדות בפנינו

ב-21 לאוקטובר 2015 חל יום ה”בחזרה לעתיד”, היום אליו הגיעו דוק ומרטי מק’פליי במסעם לעתיד בסרט “בחזרה לעתיד 2”. בתור אחד האנשים המזוהים עם עתידנות וטכנולוגיה בישראל, הוזמנתי להתראיין באולפנים בכמה תכניות טלוויזיה ורדיו ולדבר על העתיד לבוא – עובדה די משעשעת, אם אתם חושבים על כך שהעתיד עומד לבוא בכל יום מחדש. אז למה שנתרגש ממנו כל-כך רק ביום שנבחר שרירותית על-ידי תסריטאי סרט שהופק עשרים ושש שנים קודם לכן?

התשובה טמונה בדרך בה סרטי וספרי מדע בדיוני מצליחים להשריש בתרבות האנושית ציפייה לעתיד מוגדר ומסוים, ובכך הם מספקים לנו כלי רב-ערך: הם מאריכים את זמני המחזור שלנו, מאפשרים לנו להסתכל הרחק קדימה לעתיד, ולשקול את האפשרויות העומדות בפנינו. בדרך זו הם גם עשויים לעזור – בלי הגזמה רבה – להציל את האנושות.

זמן-מחזור בעבר

כבני אדם וכאורגניזמים חיים, שייפה אותנו האבולוציה למטרה אחת: העברת הגנים שלנו לצאצאינו. אנו, בפרפרזה על דבריו של ריצ’רד דוקינס, מיכליות שנושאות את הגנים שלנו אל העתיד, רחוק ככל האפשר. מוזר להבין שתהליך השמירה על הגנים לאורך העתיד, מחייב את התייחסותנו הכמעט-מוחלטת להווה המידי. אדם שאינו ערני לנמרים, לאריות ולזאבים שעשויים להתחבא מאחורי כל סלע ועץ, לא ישרוד את ההווה. מיליוני שנים של אבולוציה עיצבו את היצורים החיים כך שיתמקדו כמעט אך ורק בהווה. וכך, במשך עשרות אלפי שנות חייה המוקדמות של האנושות, ברחנו מהנמרים ורדפנו אחרי האיילים בזמן הווה.

קשה לדעת היכן החלה העסקה שחתמנו עם סבא זמן, וסיפקה לנו כוח בתמורה למדידה ולתיעוד של מעבר השעות והימים. אני מאמין שהתחלנו למדוד זמנים מוקדם מאד בהיסטוריה האנושית, מכיוון שהבנת מושג הזמן וקשירתו לאירועים מחזוריים הביאה לנו ידע, וידע מוביל לכוח: הכוח לשרוד טוב יותר מאחרים ולהעמיד יותר צאצאים שילמדו גם הם לכמת את מעבר הזמן.

זמן המחזור הראשון היה בוודאי קצר, וארך פחות מיממה. בני השבטים הקדומים יכלו לדעת כמה זמן יעבור עד לחשיכה באמצעות מעקב אחר השמש בשמים. זמן המחזור שלהם היה יום אחד. האשה שרצתה לדעת מתי יגיע דם המחזור שיחליש אותה וימשוך טורפים, יכלה לסמן חריצים על מקל בכל לילה. זמן המחזור שלה היה חודש שלם.

הקפיצה הגדולה קדימה אירעה בציביליזציות החקלאיות, המושתתות על הבנה של העבר וחיזוי לעתיד: חקלאי שאינו יודע שבעקבות האביב יבוא הקיץ, ואחריו הסתיו והחורף, לא ידע גם מתי לחרוש את שדהו ומתי לזרוע את הזרעים. פיענוח מחזור הזמנים של עונות השנה ומעקב פעיל אחריו היו נחוצים להצלחת הציביליזציות החקלאיות. זמן המחזור של החקלאים היה שנה אחת בלבד.

הוא לא התקדם בהרבה מאז.

זמני-מחזור דתיים

חלק מהדתות ניסו לספק מחזורי זמנים משלהן. אנשי הדת תיעדו את ההיסטוריה וניסו לספק מבט לעתיד – לעתים תכופות עם הפרזות, הגזמות ובדותות – אך הם הצליחו להתמקד בעיקר בעבר, והבטחותיהם קדימה היו מעורפלות או חסרות-תועלת. סטיוארט ברנד, בספרו “השעון של העכשיו הארוך” משתף בדיחה ארוכת-ימים: היהודים טוענים שהמשיח יבוא, ואז ההיסטוריה תיגמר; הנוצרים טוענים שהמשיח יחזור, ואז ההיסטוריה תיגמר; המוסלמים טוענים שהמשיח כבר הגיע – וההיסטוריה חסרת-משמעות. בסופו של דבר, לכולם משותפת אותה ראייה ששמה מאורע אחד בלבד – הגעת המשיח – כבעל משמעות, ומתעלמת מכל היתר . גרוע מכך: מכיוון שאין בנמצא תאריך יעד ממשי להגעת או שיבת המשיח, הרי שבני הדתות האברהמיות ממשיכים ללכת לתוך העתיד כשעיניהם מכוסות במשקפיים שחורות עם חריץ אחד בלבד בצורתו של המשיח.

זהו זמן-מחזור כוזב, שמתארך לתוך העתיד ואינו מסתיים לעולם, ואינו מאפשר לנו לחשוב קדימה באופן שקול. בשונה מזמני המחזור האחרים שתיארתי, הוא גם אינו מועיל לנו. הציידת הסופרת את ימי המחזור החודשי, יודעת שבעוד שבוע יגיע מועד הדימום והיא תתקשה לצאת לציד. האיכר הסופר את ימות וחודשי השנה יודע שעליו להשחיז את כליו לקראת החריש שיתחיל בעוד חודש. אך מה מקבל איש הדת המתכונן לביאת המשיח, בימינו, במהירה, בתקווה, אמן? הוא מכין עצמו למאורע ללא תאריך מוגדר, ולכן אינו משיג מכך דבר. למעשה, הטענה המשתמעת מתוך הדת היא שאין כלל טעם בחשיבה קדימה לעתיד. מה שיקרה יקרה, כאשר יקרה, ברבות הימים, כשיקרה.

יש לציין בנקודה זו לזכות את הדת היהודית, בה השתרש זמן-מחזור חקלאי ארוך יותר של שבע שנים –

“וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.” – שמות, כ”ג

חשיבותו של זמן-המחזור הארוך

את ההשלכות של זמני-המחזור הקצרים שאנו מכירים, ניתן לראות בציביליזציות גדולות ורבות מן העבר, שהיו ואינן עוד. בספרו “התמוטטות” סוקר ג’ארד דיימונד כמה ציביליזציות כאלו. בני אי הפסחא לא הבינו שעליהם לחשוב בזמן מחזור של עצים ואדמה ואוכלוסיות דגים, ולאורך מספר דורות כילו את משאביו הטבעיים של האי. המתיישבים בגרינלנד לא הצליחו לחשוב בזמן מחזור המתייחס לעשבייה ולאקלים המשתנה – ונכחדו לאחר שהעיזים והבקר שהביאו פגעו באקולוגיה של גרינלנד.

הציביליזציות החקלאיות חושבות מטבען בזמני מחזור של שנים ספורות, ומתקשות לעבור לחשיבה במחזורים ארוכים יותר של עשרות ומאות שנים – זמני-המחזור של עצים, אדמה ואבולוציה של אוכלוסיות בעלי-חיים. הציביליזציות החקלאיות פוגעות בכל אלו, משחיתות את סביבתן, ובסופו של דבר מתערערות ומתפוררות בעצמן כאשר הסביבה אינה יכולה לתמוך בהן עוד.

אם אנו כאנושות רוצים להמשיך להתקיים לאורך זמן, הרי שעלינו לעבור לחשיבה בזמני-מחזור ארוכים יותר, של עשרות ומאות שנים. עלינו להתחיל לחשוב לטווח הארוך, לטובתנו ולטובת ילדינו. אך כיצד נוכל לעשות זאת? איך נשריש בתרבות האנושית זמני-מחזור ארוכים כל-כך?

התשובה ברורה, לכל מי שזוכר את תחילת המאמר: עלינו לבקר את העתיד, ‘לחזור’ אליו בדמיוננו הקולקטיבי, כדי ליצור זמני-מחזור חדשים באורך של עשרות שנים. זוהי המלאכה שעושים סופרי ותסריטאי המדע הבדיוני, והטובים והמפורסמים שבהם יוצרים זמני-מחזור שמשתלבים בתרבות האנושית וגורמים לנו לבחון ולהשוות את עצמנו אל העתיד בכל יום מחדש.

זמן מהסרטים

לסיפורי ולסרטי מדע בדיוני יש יכולת מרשימה לעצב מחדש את התודעה החברתית. המחזה R.U.R. משנת 1920, בו טבע הסופר והמחזאי קארל צ’אפק לראשונה את המילה רובוט, החדיר בתרבות המערבית את החשש מרובוטים שישתלטו על האנושות – ממש כשם שעשו במחזה. הסרט “הטרמינייטור” שיצא ב- 1984, קיבע סופית בתרבות המערבית את הפחד מרובוטים. כל אלו עומדים בניגוד ברור לתרבות היפנית, למשל, בה הרובוט אסטרו-בוי הפך לגיבור תרבות בשנת 1952, והטמיע את האהבה לרובוטים מאז ועד היום.

אני מאמין שהסרטים והספרים המשפיעים ביותר הם אלו הכוללים בתוכם תאריכים, מאחר שאלו מעניקים לנו זמני-מחזור שאנו יכולים להתייחס אליהם בכל חשיבה על העתיד. כאשר הגיעה שנת 1984, עיתונאים מסביב לעולם ניסו לפענח האם חזונו של ג’ורג’ אורוול התגשם. כאשר הגענו בשבוע האחרון ל- 21 באוקטובר, 2015, בדקו כל ערוצי הטלוויזיה האם התחזיות הטכנולוגיות מ- “בחזרה לעתיד 2” באמת התממשו. וכאשר יגיע תורה של שנת 2029 – השנה בה סקיינט אמורה לשלוט בעולם לפי “הטרמינייטור” – אני מתנבא בביטחון רב שהמומחים לרובוטיקה יקבלו הזמנות להופעות בתקשורת מדי בוקר.

כתוצאה מכל יצירות המדע הבדיוני הללו, האנושות מתחילה ליהנות מזמן-מחזור מסוג חדש ושאפתני: אנו מסתכלים בדמיוננו קדימה לעתיד לתאריכים מוגדרים, ובוחנים בכל פעם האם התגשמו החזונות האפוקליפטיים או האופטימיים שנכתבו עבורם. זמני-המחזור הצנועים יותר ביצירות המדע הבדיוני מתייחסים לעתיד במרחק של כמה עשרות שנים. זמני-המחזור הגרנדיוזים יותר מזנקים קדימה לשנת 2364 (במסע בין כוכבים), לשנת 2800 (בהיפריון של דן סימונס), או אפילו לקץ היקום (בסיפורו הקצר של אייזיק אסימוב: “השאלה האחרונה”).

זמני-המחזור הארוכים ביותר – אלו שנאמדים באלפי ובמיליוני שנים – אולי אינם רלוונטיים עבורנו, אך זמני-המחזור הקצרים יותר זוכים להתייחסות ברורה מצד החברה, ומשפיעים על התנהגויותינו בהווה.

סיכום

אנו זקוקים לזמני-מחזור חדשים שחורגים בהרבה מאלו שהתפתחו בתרבות האנושית עד כה. קובעי המדיניות מתייחסים אמנם לתחזיות קדימה באורך של עשרות שנים, שנוצרות על-ידי אנליסטים מומחים, אך הציבור הרחב אינו נחשף לרוב לדו”חות מסוג זה. במקום זאת, זמני-המחזור של הציבור נקבעים בחלקם על-ידי ספרי וסרטי מדע בדיוני פופולריים. זמני-המחזור ארוכי-הטווח הללו מעצבים מחדש את תפישת הזמן של האנושות, ומאפשרים לה להתמודד מבעוד מועד עם בעיות קיומיות ארוכות-טווח, כגון קטסטרופות אקולוגיות או התמוטטות חברתית. באותה העת ממש, זמני-המחזור הארוכים מדרבנים את החדשנות החברתית.

אז אם אתם רוצים להציל את האנושות – התחילו לכתוב מדע בדיוני.
עוד בנושא באתר הידען:
אודיסיאה בחלל – מה שארתור סי. קאלרק חזה ומה שהתרחש במציאות
שמועות על מות המדע הבדיוני

תחזית שהתממשה – שום אסון לא יתרחש ב-21 בדצמבר 2012