מי צריך את מבחני המיצ”ב?

אחת לשנה מתפרסמות תוצאות בחינות המיצ”ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) מטעם משרד החינוך ומעוררות סערה ציבורית סביב הישגיהם הנמוכים של תלמידי ישראל בבחינות אלו. * אוניברסיטה אחת – דעות שונות

הכתבה לקוחה מתוך כתב העת “קו פנים” של האוניברסיטה העברית.

מבחני המיצ”ב בוחנים את הישגי התלמידים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים ביחס לדרישות תכנית הלימודים. הבחינות, שנערכות על ידי ראמ”ה, רשות ארצית למדידה והערכה במשרד החינוך, בוחנות כיתה אחת בבית הספר היסודי (ה’) וכיתה אחת בחטיבת הביניים (ח’) אחת לארבע שנים בארבעה תחומי דעת: מתמטיקה, אנגלית, מדעים, שפת אם – עברית או ערבית. הבחינות מלוּות בשאלוני אקלים בית ספרי, סביבה פדגוגית ועוד. באחרונה הונהגו לטובת מנהלים שרוצים בכך בחינות מיצ”ב פנימיות מדי שנה בבתי הספר באותן דרגות כיתה.

לדברי ראמ”ה, תוצאות המבחנים נועדו “לשמש עבור מנהל בית הספר וצוותו כלי עבודה מרכזי לתכנון משאבים ולניצולם”, כלומר כלי לניטור התהליך הלימודי, לקביעת המדיניות הפדגוגית ולהקצאת המשאבים השנתיים. המבחנים משמשים גם כלי להנהלת משרד החינוך לקביעת מדיניות פדגוגית מערכתית ולהקצאת משאבים. ראמ”ה מגדירה את הבחינה “אחד הכלים המרכזיים האמורים לסייע למנהל בית הספר” ומדגישה את החשיבות של שילוב בין הערכה פנימית להערכה חיצונית, לצד משתנים כמו אקלים בית ספרי וסביבה פדגוגית.

פנינו אל פרופ’ סורל קאהן מבית הספר לחינוך שבדק את יעילותם של מבחני המיצ”ב במתכונתם הנוכחית על פי היעדים שהציב להם משרד החינוך ופרסם לא מכבר נייר עמדה ואל פרופ’ ענת זוהר מבית הספר לחינוך, המשמשת יו”ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

פרופ’ קאהן, מה ביקשת לבדוק במבחני המיצ”ב?

“מבחני המיצ”ב הן יזמה של משרד החינוך שאין לה אח ורע בנוף הבין-לאומי. ייעודם הוא לספק לבתי הספר, שעד כה התבססו על מקורות פנימיים בלבד להערכת הישגי התלמידים, נתונים טובים יותר, אחידים ו”אובייקטיביים”, לצורך קבלת החלטות פנים בית ספריות, ובהן ניטור הישגים והקצאת משאבים דיפרנציאלית בתוך בית הספר.

מטרת עבודתי הייתה לבחון האם המתכונת הנוכחית של המבחנים, שלהם היבטים לוגיסטיים, תקציביים ופסיכומטריים, יכולה להשיג את המטרה שלשמה הם נוסדו. הצבתי כמה תנאים הכרחיים להצלחת המבחנים ולהשגת המטרות, ובדקתי האם התנאים הללו מתקיימים”.

מה הם התנאים הנדרשים?

“התנאי הראשון הוא שבית הספר יקבל מידע מלא, מקיף ובזמן אמת. כלומר, על הבחינה להקיף את כל התלמידים בכל הכיתות, בכל המקצועות, או ברובם, לפחות אחת לשנה.

האם התנאי הזה מתקיים? התנאי הזה לא מתקיים. מדי שנה נבחנת רק דרגת כיתה אחת בבית הספר היסודי (ה’) וכיתה אחת בחטיבת הביניים (ח’), ולאחרונה הוכנס גם מבחן קריאה בכיתה ב’.

כלומר, למנהל בית הספר אין מידע לאורך השנים לגבי הישגי התלמידים הלומדים בכל דרגות הכיתה האחרות. יתרה מזאת, דרגת הכיתה היחידה בכל בית ספר הכלולה במיצ”ב נבחנת בחינה חיצונית (בפיקוח משרד החינוך) רק אחת לארבע שנים, והתוצאות מגיעות לסגל בית הספר רק בשנת הלימודים הבאה, דבר שמונע את השימוש בהן לצורך קבלת החלטות בתכנון השנה. ברור לגמרי שבלי מידע שוטף וזמין בזמן אמת ביחס להישגים של כל דרגות הכיתה, הכיתות והתלמידים בכל בית הספר, לא ניתן לעשות שימוש בתוצאות מבחני המיצ”ב לצורך ניטור הישגים, קבלת החלטות פדגוגיות והקצאת משאבים בצורה ראויה”.

ומה מסקנותיך?

“המיצ”ב כפי שהוא מיושם לא ממלא את תפקידו. אף מנהל אינו יכול לנטר את הישגי תלמידי בית הספר אם לרשותו תוצאות הישגי כיתה אחת בלבד, שנבחנת אחת לארבע שנים, ולהקצות לפי זה באופן דיפרנציאלי משאבים. בפועל המיצ”ב מספק ארבעה-חמישה אחוזים בלבד מכמות המידע הדרוש להשגת המטרות, והמסקנה היא שעל יסוד מידע חלקי ומזערי זה, לא ניתן לנטר את הישגי התלמידים ולקבל החלטות”.

ברור שלבחון את כולם, בכל המקצועות, מדי שנה זו דרישה קשה ליישום.
“זה מאמץ לוגיסטי כבד הדורש תקציב אדיר, וזו הסיבה שזה לא קיים בשום מערכת חינוך אחרת. יש פה ניסיון לעשות משהוא גרנדיוזי, שבית ספר לא יתנהל על פי המידע שברשותו אלא על פי מבחנים חיצוניים שעלותם כיום עשרות מיליונים; לעשות את מה שבאמת צריך מחייב תקציב אגדי – זה לא ריאלי ואמנם זה לא מתקיים. יתרה מזאת, גם אם המבחנים היו נערכים בהיקף ובתדירות הנדרשים, עדיין לא היה אפשר להשתמש בהם להשגת היעדים, וזאת מסיבות פסיכומטריות. המבחנים נועדו למדוד את הישגי התלמידים ביחס לדרישות תכנית הלימודים. לשם כך צריכים להתקיים שני תנאים: (1) הציונים בכל מבחן יבטאו את שיעור השליטה בחומר הכלול בתכנית הלימודים; (2) הציונים צריכים להיות בני השוואה בין דרגות כיתה ובין המקצועות”.

האם תנאים אלה מתקיימים?

“שני התנאים אינם מתקיימים. יש הסכמה כללית בתורת המבחנים שהציונים המתקבלים במבחני ההישגים אינם ניתנים לפירוש תקף במונחים של אחוז מתוך הידע הנדרש על ידי תכנית הלימודים (בין היתר בשל היותם מושפעים במידה לא ידועה מדרגת הקושי השרירותית של המבחן המסוים) ואינם בני השוואה בין מקצועות שונים ובין דרגות כיתה באותו מקצוע. הסכמה זו באה לידי ביטוי מפורש גם בהנחיות הניתנות על ידי משרד החינוך ביחס לפירוש הציונים של מבחני המיצ”ב”.

האם לפי זה ציון 44.1 במתמטיקה של כיתות ח’ אינו משקף דבר?

“נכון. ייתכן שהתלמידים לא ‘כושלים’, ויתכן גם שהם ‘כושלים’ יותר ממה שנראה. יש כאן דרישה של מדידה אבסולוטית, אובייקטיבית ומדעית של ידע, שאינה אפשרית. מדידה אבסולוטית לא קיימת בשום דיסציפלינה מדעית אחרת”.

האם לשיטתך מבחן המיצ”ב מיותר?

“להערכתי כן. יכול להיות שהוא משיג מטרות אחרות לא מוצהרות. עריכת המבחנים במתכונת הנוכחית איננה רק מיותרת אלא גם מזיקה, שכן תוצאותיהן מטעות”.

אם כך, מה אתה מציע?

“אין מנוס מביסוס תהליכי קבלת החלטות על הערכת הישגים פנים בית ספרית”, אומר פרופ’ קאהן. “ממילא, ההחלטות החשובות קשורות לאסטרטגיות ההוראה של המורה וצריכות להיעשות על ידי כל מורה, במהלך כל שיעור ומעבר לשיעורים. המורה הוא המחליט כיצד להתקדם בחומר על פי המשוב שהוא מקבל במהלך השיעור. זו מדידה שנעשית על ידי המורה בלבד ואין אפשרות שהיא תעשה במדידה חיצונית. כלומר, תהליכי קבלת ההחלטות בהוראה ובלמידה מתבססים על שיפוטים והערכות סובייקטיביים של המורים ואין בכך כל רע. שכן בניגוד למבחנים אובייקטיביים, שציוניהם אינם יכולים להתפרש במונחים אבסולוטיים, מורים יכולים לעשות הערכות סובייקטיביות (לא מספיק, טוב, וכד’). הערכות אלה יכולות לשמש גם בסיס לתהליכי קבלת ההחלטות ברמה הבית ספרית”.

מה ניתן בכל זאת להפיק מן המיצ”ב?

“המיצ”ב יכול לספק מידע חשוב לקבלת ההחלטות המערכתיות של משרד החינוך אם יתמקד בתשומות ולא בתפוקות, ובפרט בניטור הספק ההוראה בכיתות כמדד לצורך בתוספת משאבים”.

מדוע ניטור הספק ההוראה הוא המתכונת האפקטיבית היחידה לדעתך?

“רמת ההטרוגניות הגבוהה במערכת החינוך הישראלית מבחינת הגורמים האישיים, המשפחתיים, הסביבתיים והבית ספריים המשפיעים על הישגי התלמידים מקרינה על ההספק בכיתות השונות, מציאות שמי שיכול לחוש אותה כיום, הוא רק המורה בשטח. אי אפשר לדרוש תוצאות דומות במבחנים במקום שיש אי-שוויון בולט בין בתי ספר וכיתות ללא התערבות מפצה מאסיבית ביותר.

המטרות של המערכת היום הן “אוניברסאליות” ללא הצדקה. יש פה התעלמות מהבדלים בין תלמידים ובתי הספר בהזדמנויות הלמידה. על מערכת החינוך לנסח תכנית המביאה בחשבון את ההבדלים בין תלמידים, בין כיתות ובין בתי ספר.

“מכל הסיבות האלה אני מציע לערוך ניטור של ההוראה לפני שפונים לניטור ההישגים – זאת אפשר לעשות בעלות נמוכה, פעמיים בשנה בכל בית ספר ובכל כיתה. בדיקה מעין זו תגלה, קרוב לוודאי, שהסיבה העיקרית להישגים נמוכים היא כיסוי חלקי בלבד של חומר הלימוד”.

פרופ’ זוהר, מה דעתך על עמדתו של פרופ’ קאהן לגבי התועלת שבמבחני המיצ”ב?

“אני מסכימה שהייעוד העיקרי של המיצ”ב הוא לשמש כלי משוב בעבור מנהלי בתי הספר לשיפור ההוראה והלמידה. המיצ”ב אמור לספק למנהלי בתי הספר נתונים אמינים יותר ממה שהם יכולים לקבל ממבחנים שמחברים מורי בית הספר. אין זה ייעודו להיות כלי של המערכת לפיקוח על בתי הספר” אומרת פרופ’ ענת זוהר. “עמדתו של פרופ’ קאהן שעל המבחן לכלול את כל התלמידים בכל בית ספר, בכל הכיתות, בכל המקצועות לפחות אחת לשנה, אינה סבירה משום שהיא מתעלמת מהנזק שעלול להיגרם לבתי הספר בעקבות ממערך אינטנסיבי כזה של מבחנים. למבחנים מערכתיים יש גם צדדים שליליים: הואיל ולא ניתן לבחון את כל מטרות תכנית הלימודים וכמובן שלא ניתן לבחון את כל המטרות החינוכיות-חברתיות של בית הספר, יגרמו המבחנים להדגשת המטרות שניתן לבחון בקלות ולהזנחת מטרות חשובות אחרות (לימודיות, חברתיות וערכיות). זאת ועוד, מבחנים ‘עתירי סיכון’ גורמים לאפליית אוכלוסיות חלשות, מורידים את המוטיבציה הפנימית ללמידה, מגבירים אווירה של מתח וחרדה, ומעודדים סוגים שונים של רמאות”.

לכן, מערכת החינוך מחפשת את ‘שביל הזהב’: להפיק מן המבחנים מידע חשוב מצד אחד ולמזער את הנזקים הפוטנציאליים הנובעים מריבוי מבחנים מצד אחר. התוצאה היא מבחן המיצ”ב במתכונת הנוכחית. בניגוד לפרופ’ קאהן אני לא סבורה שהציונים צריכים להיות בני השוואה בין דרגות כיתה ובין המקצועות השונים – השוואה כזו אינה מטרת המבחנים. אם המבחנים מהימנים ומכוילים המערכת יכולה להפיק מידע חשוב גם ללא השוואה מעין זו. המיצ”ב הפנימי נותן למנהלי בית הספר כלי הערכה איכותיים ומקדם תרבות של הערכה בתוך בית הספר, ואילו המיצ”ב החיצוני נותן מידע על רמת ההישגים יחסית לנורמה הארצית”.

עוד אומרת פרופ’ זוהר, “אני מסכימה עם פרופ’ קאהן שחבל שהציונים מגיעים כמה חודשים אחרי עריכת המבחנים, אבל בבחינה בהיקף כזה לא ניתן להמציא את הנתונים מהר יותר”. פרופ’ זוהר מסכימה שיש מקום לבדוק איזה חלק מתכנית הלימודים נלמד בכיתות, אך יש להתייחס למידע בזהירות ולשלב אותו במערך נתונים רחב יותר. “כיסוי החומר” אינו מבטיח ידע או למידה משמעותית של החומר הנלמד.

לסיכום אומרת פרופ’ זוהר “צריך לזכור שהמטרה המרכזית היא לשפר את ההוראה והלמידה, ולשם כך דרושה ההסתכלות שונה מההסתכלות הפסיכומטרית הרגילה. המערכת אכן צריכה לבחון, אך גם להיזהר ש’לא לבחון את עצמה לדעת”.