איפה הם כל אבותינו / ד”ר יחיעם שורק

מ”לך-לך” ועד “אנו באנו ארצה” / האבות בשירות האומה או התנ”ך עוצר בחובו “סודות מדינה”

ד”ר יחיעם שורק

אם נעבור עם מיקרופון משוטט בחוצות הכרך ונראיין עוברים ושבים, מן הסתם תהיה התשובה הכוללת לשאלה: לאן שב העם מגלות שיעבודו שבמצרים? – לשחרור צודק של ארצו המובטחת! האמנם?! כדי להתמודד עם השאלה עלינו להציג לעצמנו שלוש שאלות נוקבות: א. היכן היו האבות המייסדים: אברהם, יצחק ויעקב? ב. האם ירדו למצרים והאם שבו כעם? ג. מה עשו בבואם?

לפני שהקורא, הממילא מרוגז עלי בשל שאלותי הנוקבות, ה”בוגדניות” משהו, יטרוק את דלת עיניו נוכח הרשימה הנידונה, ראוי שיידע כי כל הנתונים שאציג מבוססים על מקורות מקראיים וארכיאולוגיים ולא על גחמה מפונטזת פרי סהרוריות אישית.

וכדאי כבר להפנים את השאלה/האמירה הבאה: האמנם באו כדי להתיישב מחדש, כדי ל”שחרר” ואולי מדובר במקורות מגוייסים למען הצדקת ההתיישבות, ההתנחלות והכיבושים?

א. היכן היו האבות המייסדים?

אברהם יצא מחרן ועשה דרכו לכנען. בגלגול חייו שבהם בולטת בניית מזבחות לאל הוא נצפה באלון מורה, בבית אל ובארץ הנגב. אברהם, יושב אוהלים ובעל עדרי צאן ובקר מספיק לרדת מצרימה בגלל רעב בארץ וחוזר לנגב. הוא זוכה להבטחת יהוה כי כל הארץ, על יושביה ועממיה יהיו לו ולזרעו אחריו, ואלה ככוכבי השמיים וכחול שעל שפת הים.
אברהם גר בגרר שב”ארץ פלישתים” בחסות אבימלך ונוטע אשל בבאר שבע. (אגב, עובדת איזכור “ארץ פלישתים”, שנים רבות לפני בוא הפלישתים מלמדת כי הטקסט נכתב מאוחר, לפחות מתקופת ההתנחלות). יצויין כי נתונים ארכיאולוגיים המאשרים את פעילותו של אברהם או דמויות שכמותו אינם בנמצא.
יצחק יושב “בארץ הנגב” וזוכה באישור הבטחת הארץ מיהוה. מוקד פעילותו של יצחק הוא בבאר שבע. אף כאן יצויין כי נתונים ארכיאולוגיים המאשרים את פעילותו של יצחק אינם בנמצא.
יעקב יושב בבאר שבע, מגיע לבית אל ובונה שם מזבח.

האבות ישבו איפוא בשני מוקדים מרכזיים: שכם ובאר שבע. לא בשפלה, לא במישור החוף, לא בעבר הירדן המזרחי, לא בגליל ואף לא בגלבוע. כלומר אפילו אם מצמצמים את תחום ישיבתם לאזור כנען אנו מתייחסים אך ורק לנחלה די מיקרוסקופית. זאת ועוד, לשווא נחפש אישור ארכיאולוגי כלשהו לאותם מקורות מקראיים. לא נמצא את האישור המיוחל לא בכתובות הכנעניות ולא בכתובות המצריות בני אותן שנים. העדר אסמכתה אובייקטיבית לעדויות המקרא שומט אפילו את המעט העולה מסיפורים אלה. וגם אם יתאשר הקשר בין הח'פירו-ע'פירו לבין העברים, הרי עולה מכאן שאבותינו היו חבורות של נודדים אשר סיכנו את הביטחון שבארץ.

ב. הירידה מצרימה

הירידה מצרימה עלוטה בערפילי מידע ומן הנתונים הארכיאולוגיים התומכים נוכל ללמוד על תנועה קלאסית של עוברי אורחות, סוחרים וסתם “עמך” שהיו נעים לאורך ציר הסהר הפורה, מן הפרת והחידקל ועד נהר מצרים, והדעת נותנת כי לאורך זרם זה נעו גם בני משפחת יעקב, ולפחות חלקם, כדי “לשבור שבר” במצרים. גם אם שהו במצרים תקופה ממושכת ורמת הפיריון שלהם הרקיעה שחקים, לא יכלו לטפס אל רף הרבבות הנזכרים כאלה ששבו ממצרים. ואגב, שום מקור מצרי ארכיאולוגי ואף מחוצה למצרים, אין בו כדי לתמוך, ולו ברמז קל שבקלים, על נוכחותו של עם עבדים במצרים, ואף על גורם חוץ-מצרי (כנעני או אחר) אשר עשה צרות לפרעה ויצא משם תוך שהוא מפליא במכותיו על המצרים (עיינו ערך “ח'יקסוס” ו”ח'פירו”).

ג. אנו באנו ארצה

לכל היותר ניתן לדבר על כמה מאות נודדים, ובהם עשרות לוחמים, שעשו דרכם מן המדבר, ואולי בכלל לא ממצרים, ופרצו אל ה”ריאות הירוקות” של כנען. עוד טרם חדרו לכנען הספיקו המקומיים לבלוע בחרדה את סיפורי האימה שהטילו הנודדים בכל תוואי הליכתם במדבר.
על פי סיפורי המקרא לוותה פריצתם של הנודדים לכנען במסכת כיבושים והשתלטויות ולא בכפפות של משי. יריחו הוחרמה למשל “מאיש ועד אשה, מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב”. את אנשי העי היכו “עד בלתי השאיר להם שריד ופליט” ומנין הנופלים “מאיש ועד אשה שנים עשר אלף כל אנשי העי”. אל מול המספרים האסטרונומיים הספרותיים (שלא נרשמו אלא מתוך כוונת מכוון ברורה) ראוי לדעת כי מניין כל תושבי האזור – יהודה, נגב, ערבה ומישור החוף הדרומי – לא הגיע אלא לכדי אלפים ספורים. הגבעונים שועבדו והפכו לחוטבי עצים ולשואבי מים – עבדים לנודדים. ולמה? ככה! מחפשים מוסר, בבקשה: יהושע מפתה במתק שפתיים ובהבטחות את חמשת המלכים שהסתתרו במערה (מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך עגלון). הללו יוצאים ונשחטים בפקודת יהושע ונתלים על חמישה עצים.
יהושע לכד את מקדה ולא השאיר בה שריד ופליט וכך נהג בלכיש, בגזר, בעגלון, בחברון, בחצור ועוד.
תשאלו: מה היה “פשעם” של מלכי כנען? הללו העזו להתנגד למסעיו ולמהלכיו של יהושע שביקש לרשת את הארץ.
לרשת את הארץ? בשם מי ובשם מה? בשם הבטחת יהוה, כך טוען המקרא. אך כל סיפורי המקרא, ובעיקר נבואות ההבטחה של יהוה לאבות העם, נכתבו בתקופה מאוד מאוחרת ומתוך מגמה ברורה – לקדש את בית המלוכה היהודאי ולהצדיק את כיבושיו. העמדת סיפורי המקרא אל מול האינדיקציה הארכיאולוגית, האמיתית, מעמידה בסימן שאלה אחד גדול את גלילת המיתולוגיה המקראית כולה. יתירה מזו: הכניסה המשוערת של הנודדים השמים לארץ התחוללה אי-שם בשלהי המאה ה-13 לפנה”ס, אז נשלטה הארץ בידי הממלכה המצרית. לעובדה זו אין כל יסוד ושריד בספרות המקראית, ומאידך לסיפורי המקרא אין כל יסוד במימצאים הארכיאולוגיים המצריים, מה שמביא אותנו לגרוס כי העם הנודד היה מיקרוסקופי בממדיו ואולי אף חלקיו לא היו אלא ממוצא כנעני מובהק שעבר תהליך טרנספורמטורי של עבריזציה.

אז מה היה לנו? ומסיפורי המקרא בלבד:

קבוצה מיתולוגית של אבות שלא כיסתה בישיבתה ובפריסתה הדמוגרפית אלא חלק קטנטן מארץ כנען, אך היתה מצויידת, לדבריה, בהבטחות מגלומניות של יהוה. זו התקשרה לארץ מצרים מטעמים הישרדותיים וכלכליים ושבה (אם בכלל מדובר באותה קבוצה) כשרוממות הכיבוש בגרונה, והיא אכן מפליאה מכותיה האכזריות ב”אויביה” ובולעת בהדרגה את נחלותיהם.

אז מה היה לנו? ומן הארכיאולוגיה בלבד:
פיזית? חור של בייגלה, למעט איזכור מאוד פרובלמטי של המילה ישראל בכתובת פרעה מרנפתח ב-1220 לפנה”ס המעידה על כיבוש ערים בארץ כנען ובהן אשקלון, גזר וינועם. בשורה הבאה נכתב “ישראל הושמד (היה לשממה). אין לו דגן (זרע) עוד”. האם הכוונה לעיר, לנחלה יישובית או לאזור כלשהו, אין לדעת, ובכל מקרה מדובר על חורבן והרס. ובשעה שאנו מניחים את העדר המימצא הארכיאולוגי על המיעוט התיעודי העולה מן המקרא ואנו מבקשים להיות ישרים עם עצמנו, אין לנו כמעט קצה של חוט שיכול להעיד על אותו עם נעלם ומיסתורי, והשאלות היכן צמח? מי היה? מה היה? ומה קרה? קבורות עדיין בתוך קפלי ההיסטוריה.

אם כן מי שמחזיק עדיין באמירה כי שב העם לארצו ממצרים, כשהוא תובע את המגיע לו, שיקום!

אתר חופש