הקוסמונאוטים שנתקעו בחללית 48 שעות לאחר הנחיתה בלי יכולת לפתוח את הדלתות – על תוכנית ווסחוד

מאמר נוסף בסדרה על ראשית ימי טיסות החלל – ניסוי הטכנולוגיה שבסופו של דבר שימשה את סויוז

שיגורי ווסחוד היו הסדרה השנייה של חלליות מאוישות אחרי תכנית ווסטוק. בתכנית זו היו 2 שיגורים בלבד – ווסחוד 1 ווחסחוד 2. הווסחוד דומה בגודל ובמבנה שלה לזו של הווסטוק. לחללית שלושה חלקים: תא הפיקוד, תא המכשירים ומנוע הבלימה. רוב השינויים הם פנימיים. במקום כיסא המפלט התופס מקום רב הוכנסו לתא שלושה מושבים. האסטרונאוטים יכולים לעבוד ללא חליפות חלל. לתא שלושה פתחי כניסה. על הדופן החיצונית של החללית נמצאת מצלמה הסוקרת את החלקים שאי אפשר לפקח עליהם במגע עין. משקל החללית 5.7 טון. השיגור נעשה באמצעות טיל מדגם 2 RNV . זהו טיל RNV משופר בעל כוח דחף של 650 טון.

לחללית מנוע חדש לניתוק מהמסלול ושיבה לכדור הארץ. מנוע זה מקנה בטיחות מספקת גם לחללית הטסה בגובה 410 ק”מ. לחללית מנוע נחיתה רזרבי. שלב החזרה ארצה מתחיל כמו בטיסות ווסטוק, אוטומטי, על־פי אות מהארץ. חיישנים מיוחדים מכוונים את החללית לשמש, כך שמנועי הבלימה מופעלים בזמן הנכון. החללית ניתקת מהמסלול והתא הכדורי שבו שוהים האסטרונאוטים ניתק וחודר לאטמוספירה. בהשפעת המנועים ובלימה אטמוספרית מהירות החללית קטנה ל־220 מטר בשנייה. במהירות זו ובגובה 5 ק”מ נפרשת מערכת מצנחים, מופעל מנגנון המאפשר נחיתה במהירות קרובה לאפס. מנוע בלימה נוסף רב עוצמה מבטיח עצירה יעילה במיוחד.

ווסחוד 1
ווסחוד 1 היא החללית הראשונה שנשאה בקרבה 3 אנשים. השיגור היה ב־12 באוקטובר 1964. החללית הקיפה את כדור הארץ 16 פעם בזמן של 24 שעות ו־17 דקות. מסלול הטיסה היה 178 – 408 ק”מ, זווית נטייה 65 מעלות וכל הקפה נמשכה 90.1 דקות. משקל החללית 5320 ק”ג. האסטרונאוטים שהשתתפו בטיסה היו קונסטטין פיוקוסטיקוב, מהנדס, ולדימיר קומרוב, נווט ומפקד הטיסה ובוריס יוגורוב רופא. בעוד שקומרוב הוא אסטרונאוט מיומן , רֵעיו לטיסה הם בעלי ניסיון מועט.
מטרות הטיסה היו:

• – לבחון חלליות רב מושביות.
• – לבצע חקירות מדעיות, פיזיקליות וטכניות בתנאי החלל.
• – להמשיך בחקר השפעתם של גורמים שונים בטיסות חלל על האדם.
• – לבחון אפשרות של שיתוף פעולה של אנשים ממקצועות שונים בצוות, בתנאים המיוחדים של מתיחות השוררים בחללית.

משימות אלה מבוצעות באמצעות מכשירי מחקר המצויים בחללית בשיתוף פעולה ישיר עם מדענים ורופאים במרכז הבקרה. מדעני החלל עשו מאמצים ניכרים כדי ליצור בתוך החללית תנאים הזהים לאלה הקיימים באטמוספירה. בזמן שהאסטרונאוטים שהו בחללית הם חבשו קסדות טיסה רגילות ובמקום חליפות חלל כבדות ומסורבלות לבשו בגדים קלים. חליפות החלל מאוחסנות למקרי חירום.
במהלך טיסתם, שידרו האסטרונאוטים שידור טלוויזיה כולל ברכות לכל מדינה אשר חלפו מעליה. קומרוב ביצע במהלך הטיסה תמרון ובחן בתנאי החלל מנוע יוני. זהו מנוע הממלא פונקציה של מנוע תמרון, אלא שהוא פועל על עקרונות אחרים. מנוע זה מבוסס על האצת חלקיקים מוטענים בשדה מגנטי. מנוע זה אינו בעל עוצמה רבה, אך כמות קטנה של אנרגיה דיה לסובב את החללית סביב אחד מציריה, כלומר סביב מרכז הגרביטציה שלה. באופן טבעי שינוי כיוון טיסתה של החללית הוא בעל משמעות שונה לגמרי. כלומר הוצאת המרכז הגרביטציוני ממסלול הטיסה המקורי. זה דורש מנוע רב עוצמה לתיקוני מסלול גדולים. המנוע היוני צמוד לדופן החללית ומאפשר לכוונה בכל כיוון רצוי.
פיקוסטיקוב קשור לצוות הבונה חלליות מדגם חדש ולכן תפקידו התמקד בבדיקת מכשירי החללית. תפקידים נוספים כללו תצפיות על אור מקוטב, מדידת אורם של כוכבים בעלי עוצמות זהירה שונים הנמצאים מעל קו האופק. מטרת הניסוי היא לבדוק אם קביעת ומציאת האופק הארצי כמו שהוא נראה מהחלל מספיקים כדי להשתמש בו כמקור ל”ירית” כוכבים. פיוקוסטיקוב הסיק כי אסטרונאוטים בעתיד יוכלו להשתמש בסקסטנט לקביעת כיוון הטיסה (זה נעשה בחלליות הסויוז).
בוריס יוגורב ביצע בדיקות רפואיות לחבריו לטיסה ולעצמו. עיקר ניסיונותיו התרכזו במכניזם של פרוזדור האוזן. לאחר הטיסה סיפר כי במהלך הטיסה הוא ופיוקוסטיקוב חשו כאילו הם טסים כלפי מטה גם כשעיניהם עצומות. קומרוב שהוא אסטרונאוט מיומן לא הרגיש בכך.
בטיסה השתתפו בעלי חיים, פרפרי דרופוספיחה וצמחים. המטרה הייתה לבדוק כיצד משפיעים עליהם חוסר המשקל. פרפרים הם בעלי רבייה מהירה, כך שניתן לצפות מיד בהשפעות של תנאי החלל על הצאצאים, כמו חוסר המשקל, קרינה ועוד.
לקראת הנחיתה, מכוונת החללית כלפי השמש בידי חיישנים רגישים ומייצבת את עצמה. על־ פי אות מהקרקע מופעל מנוע הבלימה והמהירות מואטת. תא המכשירים והמנועים ניתקים. תא הפיקוד חודר לאטמוספירה ונוחת.
על־פי התכנית האסטרונאוטים אמורים היו לשהות בחלל שלושה ימים. אי פעילותו הסדירה של המשדר וחולשתו של פיוקוסטיקוב הביאו לקיצורו של המסע. האסטרונאוטים טענו כי ראו בחלל דברים מעניינים ואותם רצו לחקור ביסודיות, לשם כך היה עליהם לחזור הביתה.
עיתונאי גרמני סיפר כי נודע לו ממקורות סובייטיים כי הסיבה אמיתית היא אחרת. ווסחוד 1 הותקפה בידי גופים דמויי דיסקוס בעלי מהירויות גדולות ביותר. גופים אלה חבטו בחללית בעוצמה באמצעות שדות מגנטיים. האם זה נכון? שאלה מתבקשת מדוע לא דלפו ידיעות מסוג זה לגבי חלליות ווסטוק?
ווסחוד 2
בעוד ווסחוד 1 כללה שלושה אסטרונאוטים, בצוות של ווסחוד 2 היו שני אסטרונאוטים אלכסיי לאונייב ופאבל בלאייב. צוות זה שוגר ב־18במארס 1965, שהה בחלל 24 שעות ו־2 דקות והקיף את כדור הארץ 18 פעם. מסלול הטיסה 173 –498 ק”מ, זווית הנטייה 65 מעלות במשך 90.1 דקות. משקל החללית 5682 ק”ג.

מטרות הטיסה:

• – לבדוק אפשרויות האוריינטציה בחלל.
• – לבדוק את יכולתו של הציוד לעמוד בפני חומה של השמש ולבדוק את בטיחותה של החללית בתנאים השוררים בחלל.
• – לבדוק הגנה מפני קרינה קוסמית.
• – לערוך מחקרים רפואיים וביולוגיים על התנאים במהלכה של טיסת חלל.
• – לבדוק את יכולתו של האדם לבצע פעולות שונות בחלל.

מטרות רביעית וחמישית באו לידי ביטוי כאשר לאונייב פעל מחוץ לחללית. 90 דקות לאחר השיגור יצא לאונייב מהחללית ושהה 10 דקות מחוצה לה.
החללית מצוידת בתא מעבר המאפשר יציאה ממנה ללא הקטנת לחץ האוויר בתוכה לאפס ושאיבת האוויר מתוכה. תא המעבר הוא בעל מבנה פשוט, מנהרה המתקפלת כמו אקורדיון ומחוברת לאחד הפתחים. ליד מושבו של טייס המשנה ישנו אשנב נייד ועגול שאליו מחובר מכשיר האוריינטציה האופטי – “ווזור”. כאשר החללית נכנסת למסלול לאחר השיגור תא המעבר נפרש. מכיוון שתא המעבר סגור הרמטית מאוויר במהלך השיגור, הפתח החיצוני שלו נפתח פנימה.
לאחר ההקפה הראשונה נבדקו תא המעבר וחליפת החלל של לאונייב. כשזה האחרון נכנס לתא המעבר בלאייב סגר את תא החללית ושאב את האוויר מהתא, בשעה שלאונייב בודק את חליפת החלל שלו. הכול היה כשורה. שניות מספר לאחר מכן פתח את הדלת החיצונית של תא המעבר ועל־פי אות מבלאייב יצא החוצה. כשלאונייב היה בחוץ, בדק בלאייב את מנגנון הביקורת של התא, רשם את הדופק של חברו (שעלה במקצת) ואת שיעור הנשימה ותמרן את החללית כך שלאונייב היה תמיד באור השמש במהלך שידור המבצע בטלוויזיה. מצלמת הטלוויזיה הייתה צמודה לדופן החיצוני של הפתח החיצוני של תא המעבר.
הריחוף בחלל נעשה מעל הים השחור וסביבתו כדי לאפשר שידור הטלוויזיה צבעוני של המבצע, על לאונייב היה להחזיר לחללית את המצלמה. לפני צאתו על לאונייב היה לנשום חמצן נקי במשך שעה (כדי לסלק מגופו חנקן שהיה מומס בו). הוא נכנס לתא המעבר, אטם את חליפת החלל, הוריד בהדרגה את הלחץ עד ל־1/5 אטמוספירה כדי שחליפת החלל תהיה פחות מנופחת ויותר גמישה. רק לאחר מכן ניתן לו לפתוח את הפתח החיצוני ולצאת לחלל כשהוא נושם אוויר נקי. היציאה נעשתה מהחלל ב – 3 שלבים :
א. כשהגיח מהחללית נשאר לאונייב צמוד לפתח כמה דקות, כשהוא אוחז במעקה שבשולי הפתח.
ב. הוא הוציא את כל גופו ובעת שהמשיך להחזיק במעקה ביצע תנועת שחייה אופקית.
ג. עבר לתנועה מאונכת והתרחק מהחללית.
מהירותו של לאונייב כאשר ריחף בחלל, דמתה לזו של החללית (התאוצה שניתנה לו בהתרחקותו מהחללית, זניחה). במהלך ריחופו לאונייב הסיר את המכסה המגן מעדשת המצלמה שצריכה לצלם את תנועותיו בחלל. במסרטה שהייתה בידו צילם את כדור הארץ ואת החלל. בנוסף לכך בדק את המעטה החיצון של החללית. בחללית הייתה מערכת של מחשבים שעקבו אחר מצבו של האסטרונאוט. במקרה וחלה הפסקה באספקת החמצן, מערכת זו מפעילה אוטומטית מנגנון עזרה.

בזמן טיולו בחלל, חליפתו של לאונייב התנפחה כמו בלון והוא התקשה להיכנס לחללית. מאמצים אלה נמשכו כמה דקות. זריזותו וגמישותו הצילו את חייו. בידו הימנית החזיק כמה כלים שהיקשו על כניסתו לתא המעבר. התברר לו כי בעקבות כמה תנועות בחלל, בפרט תנועות ראשו הוא מתעייף. לאונייב חש כי העבודה בחליפת החלל אינה נוחה. כל פעולה דורשת מאמץ יתר. יתרה מזאת, מרגישים בלחצה של חליפת החלל ויש לבצע פעולה נגדית על־ידי לחץ. הוא נתקל בקשיים בשעה שניסה להחזיר את המצלמה. המצלמה ריחפה ללא הרף בתא המעבר, ותוך כדי ניסיונות לתפוס אותה, אם ביד ואם בדריכה רגלית עליה, היא נפלטה והמשיכה לרחף בתא.

פעולה זו עייפה אותו גם כן. לאחר שחזר לתא, האסטרונאוטים ביצעו פעולות הכרחיות. הם בדקו זה לזה את לחץ הדם, פעימות הלב וקצב הנשימה.

לאחר סיור החלל הבחינו האסטרונאוטים ב”לוויין בלתי מאויש” שנע במרחק 800 מטר מאחוריהם ואז נותק הקשר עם מרכז הבקרה לכמה שעות. בהקפה ה־17 לא הצליח מרכז הבקרה להפעיל את מערכת הבלימה. לאחר הקפה נוספת. ניתנה הוראה להפעיל את המנועים ידנית ולבצע נחיתת חירום. מערכת הבלימה לא פעלה מאחר שברגע הדרוש מנגנון כיוון השמש לא פעל.

ווסחוד 2 נחתה ב־19 במארס ביער מושלג שליד פרם. החללית החטיאה את מטרתה ב־1000 ק”מ. צוותי ההצלה התקשו להגיע אליה. החללית נמצאה רק כעבור 24 שעות. 24 שעות נוספות חלפו עד שפתחו את דלתות החללית. עד לרגע חילוצם האסטרונאוטים סבלו קשות.

חליפת החלל של לאונייב
חליפת החלל של לאונייב הייתה מעין חללית מיניאטורית, עשויה רבדים רבדים. השכבה החיצונית צבועה בלבן, מחזירה את קרני השמש החמות ומסייעת לשמירתה של טמפרטורה נוחה בחליפה. השכבה השנייה עשויה מחומר מחוזק השומר על אטימות החליפה. שכבה נוספת מגֵנה על האסטרונאוט מחום השמש ומהקור המקפיא בחלל. בתוך החליפה נבנתה מערכת מסובכת לחימום ולאוורור. האוויר מוכנס לחליפה בטמפרטורה של 18 – 20 מעלות והאוויר שנצרך מוצא בעזרת מערכת שסתומים. בחליפה מצויה מערכת תקשורת מיוחדת ומכשירים לבדיקת תגובותיו הפיזיות של לאונייב. מהחליפה יוצא כבל באורך של 5 מטר הקשור לחללית ומונע את התרחקותו של לאונייב. הקסדה עשויה מתכת ובה חלק שקוף. כפפות ונעליים מיוחדות מקלות על מלאכתו של האסטרונאוט.