בטעם של פעם. יבשם עזגד על ספרו של המיש מקריי. תירגם מאנגלית: יעקב אהרונסון, הוצאת הד ארצי.
יבשם עזגד
אנחנו – הסתכלו טוב מסביב ושפשפו את העיניים – חיים את מה שנשאר מתחזיותיהם ומתקוותיהם של מי שחיו בעולם הזה לפני, נניח, 114 שנים. ותוך כדי כך אנחנו מנסים לחזות את צורת הדברים שיבואו. למען עתיד
ילדינו.
אתמול, ב-24 באפריל ,2001 מלאו 114 שנים להוצאתו לאור של “מבט לאחור “2000-1887 לאדוארד בלאמי. ספר שכמעט שינה את העולם, אלא שאושוויץ והירושימה בלמו את השפעתו. בשנת 1935 קבעו צ'ארלס בירד, ג'והן דיואי
ואדוארד ויקס, פה אחד, ש”מבט לאחור” ניצב במקום השני ברשימת הספרים שהשפיעו על החברה האנושית. הראשון ברשימה היה “הקפיטל” של מארקס.
“העולם בשנת “2020 מתחרה על משבצת התחליף המודרני ל”מבט לאחור”. הקריטריון הקובע בתחרות הזאת הוא השילוב בין טווח הנבואה למידת הדיוק בהתגשמותה. מארקס דיבר, כמעט כמו נביאי ישראל, על אחרית הימים. בין הופעת ספרו של בלאמי לתקופה שהוא תיאר הפרידו 113 שנים. נצח מכל בחינה מעשית. ספרו של מקריי יצא לאור בשנת 1995 והוא מעז להרחיק רק עד 2020. אפשר היה לקבל זאת, אילו רק האיש שקצץ במו ידיו את כנפיו
היה מגיע לאיזו הצלחה שלא היתה מנת חלקם של נביאים ועתידנים שפעלו לפניו. אבל הוא נכשל כמוהם, אם כי מסיבות אחרות.
על כישלונו של מארקס כבר נכתבו תלי תלים של מלים. כישלונו של בלאמי נובע ממה שתוכנות לניהול פרויקטים מגדירות בנ”מ – בלתי נצפה מראש. בנסותו לחזות את צורת הדברים שיבואו, משתמש בלאמי בטריק שחוק למדי: הוא מפיל תרדמה עזה על אחד, יוליאן וסט, צעיר עשיר ומפונק, תושב בוסטון של שנת .1887 וסט מתעורר 113 שנים לאחר מכן, ומוצא את בוסטון של שנת 2000 שונה לחלוטין מהעיר התעשייתית המפויחת ורדופת המצוקות שבה נרדם. עכשיו לא נותר לו אלא להשקיף אל העבר (“מבט לאחור”) ולהשוות את המציאות של שנת 2000 לזו של 1887.
השימוש בתעלול השינה הארוכה בסגנון חוני המעגל אולי אינו מצביע על מקוריות רבה מדי, אלא שמעבר לנקודה הטכנית היחידה הזאת, “מבט לאחור” הוא יצירה חלוצית במלוא מובן המלה. הוא פרץ את הדרך למאות ספרים שנכתבו בעקבותיו במאה השנים האחרונות. וזה ההקשר שבו צריך לראות
אותו: גדולת ראשונים.
לצד הספרות העתידנית הטכנולוגית של ז'ול ורן וסיפורי מכונות הזמן והחיזרים של הרברט ג'ורג' ולס, יסד בלאמי ספרות עתידנית חדשה: חברתית-פוליטית-כלכלית, שתמונת העתיד שלה נוצרת בזכות ההיגיון שבארגון מחדש של החברה האנושית. לקבוצה זו שייך גם “העולם בשנת “2020 של מקריי, וכך צריך לראות אותו: חבר חיוור וחלש בחבורה של הרפתקנים מרהיבים.
יוליאן וסט, הבוחן את המציאות של שנת ,2000 מדווח לקוראיו של אדוארד בלאמי שהרבה מאוד שינויים התרחשו/יתרחשו במהלך 113 השנים המפרידות ביניהם לבין “העתיד”. זה מתחיל בעובדה קטנה אך בסיסית: הכסף עבר מן העולם. אמצעי הייצור מצויים בידי המדינה הדמוקרטית. אנשים מתנדבים לעבודה ב”צבא התעשייה”. כל אחד רשאי לבחור לעצמו עיסוק או מקצוע לפי נטיות לבו. הגמול העיקרי על הצטיינות בעבודה הוא הערכתם וחיבתם של האנשים החיים בסביבתך הקרובה. מי שסבור שהוא מוכשר ללימודים רשאי ללמוד באוניברסיטה במקום לעבוד. הבוז החברתי השקט מונע טפילות. אין עוינות ותחרותיות בין האזרחים. כולם “מפרגנים” לכולם. האזרח ב”רפובליקה התעשייתית” צורך רק את השירותים שהוא מוכן להחזיר לזולתו.
כפי שאומר ד”ר לית' ליוליאן וסט, “והרי המטרה העיקרית שלנו אינה לצבור הון אלא לחיות חיים טובים”.
ברחובות המקורים והממוזגים נעות מכוניות. בבתי-המסחר הענקיים, האזרח בוחר את הדרוש לו מתוך קטלוג ומקבל את הסחורה באמצעות צינורות המקשרים את החנות אל המחסנים באזורים השונים של העיר. שום זבן לא מנסה “לדחוף” לך מוצרים שאין לך צורך בהם. אין מאמצי שיווק ואין פרסומת מסחרית.
בלאמי “ממציא” בספרו, בזה אחר זה, את הרדיו, את הטלוויזיה, את המטוס ואת מכונות החישוב, אלא שההתפתחות הטכנולוגית המהווה מקור לפליאה אינה משחקת אצלו במרכז המגרש. הסיפור מתמקד בשוויון המלא המתקיים בין אזרחי בוסטון של שנת .2000 החברה חייבת לאפשר חיי רווחה לכל הפרטים המרכיבים אותה, ללא קשר ל”ערכם” או למידת תרומתם לחברה. אין עוד צורך בעורכי-דין ובשופטים. החוק כל כך פשוט והגיוני, עד שכל אדם יכול לשמש שופט ובורר בין שניים מחבריו.
השירות ב”צבא התעשייה” מסתיים כשהאזרח מגיע לגיל 45 שנה. מכאן ואילך הוא רשאי ליטול על עצמו תפקידי ניהול. רק עכשיו, כשהוא רשאי להיבחר, ניתנת לו זכות ההצבעה בבחירות הדמוקרטיות.
בחירת בני-זוג למטרות רבייה משוחררת מכל שיקולי כדאיות. נישואין נקבעים רק לפי אהבה. אנשים מעדיפים, באופן טבעי, להינשא לבעלי תכונות הנחשבות “טובות”. במשך השנים, בתהליך של ברירה טבעית, מתרבות התכונות ה”נעלות” ואילו הפגמים הגנטיים הפחות מבוקשים, כמו פיגור שכלי ומחלות
תורשתיות שונות, נעלמים בהדרגה.
הקהל אהב את ספרו של בלאמי שנמכר במיליוני עותקים ותורגם ליותר מעשרים שפות. בין השאר, בשנת 1898 יצאה לאור בוורשה מהדורה עברית של “מבט לאחור” בתרגומו (“העתקתו”) של פלטיאל יוסף תומארקין מקישינוב, תחת השם “שנת האלפיים”.
שנים ספורות לאחר שיצא הספר לאור קמו בארצות הברית ובאירופה מאות “מועדוני בלאמי” שהיו עמוד השדרה של מה שנראה אז כמו תנועה פוליטית-חברתית חדשה שדגלה ביישום הרעיונות המובעים ב”מבט לאחור”. בין הפעילים במועדונים הללו היו, בין השאר, הסטודנט למשפטים אדוארד בנש, לימים נשיא צ'כוסלובקיה, הסטודנט רמזי מקדונלד, לימים ראש ממשלת בריטניה, והסטודנט קרל רנר, לימים קאנצלר אוסטריה.
שלא כמו הסוציאליסטים, האמין בלאמי שהחברה החדשה צריכה לקום בתהליך של התפתחות טבעית והגיונית. הוא התנגד נמרצות ל”מלחמת המעמדות”, המילה “סוציאליזם”, שאינה מופיעה בספר אפילו פעם אחת, נראתה בעיניו “בעייתית” בהקשר האמריקאי. מכיוון שכך, הוא העדיף לכנות את תנועתו בשם “התנועה הנציונאליסטית”, מלה שלימים תהיה בעייתית מאוד, ואף תבטל כליל כל סיכוי להתגשמות נבואותיו בטווח הזמן המוגדר שנטל לעצמו (113 שנים), אלא שבסוף המאה שעברה איש, כנראה, לא יכול היה להעלות על דעתו
את אושוויץ ואת הירושימה.
כישלונו של בלאמי, האב המייסד של “מדע” העתידנות הטכנולוגית חברתית, לימד את העתידנים החדשים לקח. ככל שטווח הניבוי שלך יהיה קצר יותר, יהיו סיכויי הצלחתך גדולים יותר. על הבסיס הזה מתנהלים כיום מאות מכוני חיזוי “מדעיים” המספקים תחזיות לפי הזמנה לממשלות ולחברות כלכליות. כך, למשל, התפרסמה לא מזמן בעיתונים ידיעה על תחזית שהגיש מכון המחקר של הסי-איי-אי לממשל האמריקאי. התחזית שנמתחה לאורכן של 15 שנים (שלמות!) מדברת על: נשק גרעיני בידי עיראק ואיראן, עלייה במספר האוכלוסין של סין והודו, ועלייה בחשיבותו של הנפט. והרשימה הזאת עלתה למשלם המסים האמריקאי כמה מיליוני דולדים “מדעיים”.
המיש מקריי הוא עיתונאי כלכלי זהיר שמנסה להימנע מלחזור על טעויותיהם של מארקס ובלאמי. אבל תוך כדי כך הוא מציב את עצמו בשורה אחת עם כישלונות ניבוי כמו הביון האמריקאי. הנה כמה דוגמאות אופייניות מתחזיותיו של מקריי לשנת :2020 ארה”ב תתרחק משורשיה האנגלוסקסיים ותגדל בה השפעתם של מהגרים דוברי ספרדית. אזרחים אמריקאיים רבים לא ירגישו כלל כעשירים. מהגרים רבים יביאו אליה מרץ, כישורים ואמביציה.
הבטחת ההגינות וההזדמנויות השוות לבני גזעים שונים תטיל עול תקציבי כבד על הממשל. המשקים של קנדה ומקסיקו ישתלבו במשק האמריקאי. ארה”ב תישאר מעצמת העל היחידה. היא תמשיך לשמור על האזורים שבהם יש לה עניין מיוחד, דוגמת המזרח התיכון. אירופה תיצור איגוד של מדינות נפרדות ולא תהפוך למעצמת על אחת. הנהגת מטבע אירופי עד 1999 נראית כעת – בשנת – 1995 רחוקה מהמציאות (!). אירופה תתאמץ להתאים את עצמה להתמוטטות בריה”מ. קשה לראות מה יכול למנוע מסין את עתידה כמשק הגדול
בעולם, וכו' וכו'.
רגע, מה קורה כאן? מקריי מדבר על שנת ,2020 ומתאר, כמעט בדייקנות, את המציאות שבה אנו חיים בשנת 2001. תחזית שנועדה לטווח של 25 שנים התגשמה כמעט במלואה בתוך חמש-שש שנים בלבד. במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר כאן בניצחון מזהיר של העתידנות ה”מדעית”. מקריי יכול לומר בסיפוק “אמרתי לכם”. אבל העובדה שתחזיותיו מתגשמות קרוב כל כך למועד
שבו יצאו לאור מעידה שלפנינו רשימה של הערכות כמעט מובנות מאליהן, שאין כאן שום תהליך של הסקת מסקנות רב-תהליכית מורכבת, וחמור מכל, שאין כאן שום נכונות לקחת סיכון, ולו הקטן ביותר. בקיצור, עוד ניצחון כזה, ואבדנו.
השורה התחתונה: עתידנות ללא מעוף היא כמו עתיד בלי תקווה. צד שני, תחזית שאינה מתגשמת אינה, בהכרח, כישלון אם היא מלמדת אותנו לאן יכולנו להגיע, מה החמצנו ולאן עוד אפשר לשאוף.
