הידען > הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק יח' -בלאגן טוטלי בירושלים

הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק יח' -בלאגן טוטלי בירושלים

דגם בית המקדש השני מהולילנד - כיום במוזיאון ישראל

לאחר נפילת הגליל וקריסת כל מערכת המרידה כנגד הרומאים באזור הצפוני התרכזה המערכה בירושלים. זו הוכנה כראוי למרידה בביצור החומה, בצבירת כלי נשק, באימון לוחמים, באגירת מזון ומים על ידי ממשלת המרד המתונה שקמה בקיץ של שנת 66 לספ'. אלא שזו לא לקחה בחשבון את יכולתם הנשגבת, הכמעט, גאונית, של הרומאים בניהול מלחמת מצור, ויתירה מזו ממשלת המרד המתונה לא לקחה בחשבון את השתלטותן של הכנופיות הטרוריסטיות, של קבוצות הקנאים ההזויות, שיגלשו לירושלים וינהלו ביניהן מלחמת חורמה, הלוא היא מלחמת “שנאת-החינם”.

נפילת הגליל הביאה לירושלים את קבוצות הקנאים הבורחות מהרומאים הישר מן הצפון. התרכזותן בירושלים היתה מלווה בתחושת מסר אדיר של המלחמה האפוקליפטית, האסכאטולוגית – ה”טובים” מול ה”רעים”. ה”רעים” הם הרומאים?! כלל וכלל לא. ה”רעים” הם כל הכנופיות עצמן שנעמדו זו מול זו: אנשי שמעון בר גיורא נגד חבורת יוחנן מגוש חלב, וזו האחרונה כנגד אלעזר בן חנניה. עוד נודעה קבוצתו של אלעזר בן שמעון שפרשה מתוך סיעת שמעון בר גיורא וחבורתו של זכריה בן אמפיקלוס (אבקולוס-אאוקולוס, מי שסופר עליו בספרות התלמודית כי יזם את הפסקת הקרבן לשלום הקיסר במקדש, בבחינת אות וסימן לפרוץ המרד הגדול), כששתי הדמויות האחרונות נמנו על משפחות הכהונה. כל קבוצה השתלטה על חלק אחר בירושלים וכל קבוצה האמינה כי האל איתה והשטן עם היריבה/היריבות.

על קבוצות הקנאים מרבה לספר יוסף בן מתתיהו כדלקמן: ” (לאחר שמלאו ידיהם דם קרבנותיהם) … לקחו בידם את המשפט למלא את ידי הכוהנים הגדולים. הם (הקנאים) בזו לבתי האבות, אשר מהם נבחרו הכוהנים הגדולים חליפות במשפט הירושה, והקימו להם כוהנים בני-בלי-שם וחשכים, למצוא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם. כי האנשים אשר הגיעו למשרה העליונה ללא-צדק נטלו עליהם למלא את רצון האנשים, אשר מילאו בה את ידם. בלשון רכילות ודיבה הפיחו מדנים בין ראשי העם למצוא חפצם בריבות האנשים העומדים להם לשטן, וכאשר מלאה סאת רשעת מעשיהם לבני האדם, השיאם זדון לבם לנבל את כבוד האלוהים ולבוא ברגליהם המטומאות (הרוחצות בדם) אל היכל הקודש” (מלחמות היהודים ד' ג' ו').

הנה כי כן “שכחו” המורדים מיהו הטורף ומיהו העמית. נתערבבו אצלם סדרי טוהר ומוסר, שלא לדבר על אובדן המהלכים הטקטיים. הם רמסו את מינהג הירושה הכוהנית ושחקו עד דק את כבוד הכהונה בכך שלכאורה הנהיגו דמוקרטיזציה בבחירה (הפכו את הבחירה להיות מונהגת על-פי הטלת גורלות), אך ריבוי המתמודדים, כשרובם אינם כלל ראויים לתפקיד ומחוסרי כל ניסיון וידע, הוסיף עוד כהנה-וכהנה לזילות הקודש. ומוסיף בנידון יוסף בן מתתיהו: “הם סמכו את המעשה הרע הזה על חוק עתיק, באומרם, כי גם לפנים נבחרו הכוהנים הגדולים על פי הגורל, ובאמת חשבו לבטל בזאת את המינהג ולתפוש להם את השלטון, בהקימם בידם את המשרה העליונה” – והכוונה למשרת הכהונה הגדולה. יצויין בזאת כי הסתמכותם על איזשהו מינהג קדום היתה שקרית מיסודה, אלא שלצורך יצירת הלגיטימיות למהלכם הנואל נאחזו בקרנות המזבח של המיתולוגיה לכאורה.

ועל מה הסתמכו אותם קנאים? על ספר דברי הימים א' כד אשר מונה את “מחלקות בני אהרון”, היינו את משפחות הכהונה הגדולה, ואכן נזכרת שם פעולת ההגרלה, אלא מה, זו קשורה לסדר עבודתן של המשפחות במשכן, כאשר הראשונה היתה משפחת יהויריב, השניה – ידעיה, השלישית – חרים, הרביעית – שעורים וכן הלאה. אין כל זיקה בין עניין ההגרלה כאן להגרלת כהונה ומשרתי כהונה. אשר על כן השימוש שעשו הקנאים בנוהל קדמון זה יש בו כדי לזלת את העבודה במקדש ולזכות בהישגים פוליטיים שבירושלים העומדת על סף חורבן טוטלי.

ויוסף בן מתתיהו ממשיך ואומר: “על כן קראו (הקנאים) לאחת ממחלקות הכהונה הגדולה ושמה יכין (בנוסח אחר – “יקים” הוא משמר הכהונה ה-12) ובחרו להם כוהן גדול בגורל. ובמקרה זה זכה בגורל – ובזה נראה כל גודל רשעתם – איש אחד ושמו פנחס (במקור “פני”, “פניאס”) בן שמואל מכפר חפתא, אשר לא יצא (לא היה צאצא) מהכוהנים הגדולים וגם לא הבין מה היא הכהונה הגדולה, כי היה איכר עובד אדמה. אולם הם (הקנאים) סחבו אותו בעל כורחו מן השדה וכמעשה המישחקים בבית החיזיון (התיאטרון) קישטו אותו במסיכה זרה (רמז ציני לאיסור בעשרת הדברות בבחינת “ייהרג ובל יעבור”) והלבישו אותו את בגדי הקודש ולימדו אותו את מעשה עבודתו לעת מצוא. למעשה תעתועים ולצחוק ילדים היתה הנבלה הזאת בעיניהם. אולם יתר עיני הכוהנים, העומדים מרחוק (תרתי-משמע) זלגו דמעות למראה החוק המחולל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסת ברגליים” (מלחמות היהודים, ד' ג' ח'). דומה, לכאורה או שלא לכאורה, כי אין צורך להכביר מלים ופרשנות על התופעה הקשה שנגלתה לעינינו, כמו סברנו שהנה-הנה תגיע תחתית הבור, אך שגינו.

ואולי הקש האחרון היה הפיכת המקדש לנחלתם הבלעדית של הקנאים, פוליטית וגרוע מכך – פולחנית. בכל מקרה מהלכים אלה רק חיזקו את מעמדם הפוליטי והכלכלי של הקבוצות הקנאיות.

ההנהגה הירושלמית, ומוביליה – גוריון בן יוסף ו(רבן) שמעון בן גמליאל – אספו את הציבור הירושלמי וגערו בו בשל אדישותו. הם עודדוהו לנקום בקנאים ההזויים ולטהר את בית המקדש מנבלתם. אליהם הצטרפו הכוהנים הגדולים יהושע בן גמלא וחנן בן חנן. חנן בן חנן פנה אל הציבור ואמר בפתוס רב: “מי יתן מותי בטרם ראו עיני את בית האלוהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים, אשר לא יעבור בהם זר (רמז לסורג שגיבו השליטים הזרים את ההוראה כנגד כניסה בלתי חוקית לבית המקדש, כפי שמופיע בכתובת שנחשפה), למירמס לרגלי מרצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהונה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד בין כל שמות הכבוד (שם האל שנרשם על גבי הציץ, או עצם שמו המכובד של הכוהן הגדול). חי אני ועלי לשמור את נפשי, ולא זכיתי למות בשם טוב לעת זקנתי. ואני גם יחיד נשארתי כערער בערבה, נכון אני לחרף את נפשי לבדי למען כבוד אלוהים, כי מה יסכון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות ולבו מת בקרבו מחוש את ייסוריו ומכאוביו. עשוקים אתם כל היום ונוטים שכמכם לסבול. אתם מכים ונמרטים ונושאים את בשרכם ואין איש נאנח ברמה על דם הנרצחים. אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! אולם למה עלי לחרף את הזדים? הלוא באשמתכם ובאורך-אפכם גדלו ועשו חיל! הן בהיווסדם עליכם לראשונה, בהיותם עוד מתי מספר, ראיתם את מעשיהם ולא שמתם אל לב, החרש החרשתם ונתתם להם להרבות מספרם, וגם כאשר חגרו חרב, חבקתם את ידיכם והסיבותם את כלי מלחמתם למול פניכם. ותחת לבצור את רוחם בראשונה, כאשר שפכו בוז וחרפות על אחיכם (ובנוסח אחר – על הנדיבים), לא התבוננתם אל פועל ידיהם, ובזה הישאתם את הנבלים לעשות חמס ושוד, וכאשר שמו בתים לאבדון, לא פצה איש את פיו, ועל-כן היה נקל בידם לתפוש גם את אדוני הבתים. ואחרי זאת נסחבו אלה בראש חוצות, ועוזר לא היה להם. על כן הוסיפו הנבלים אומץ לענות בבתי-כלא את האנשים אשר בגדתם בהם … כי הייתם כעדר בהמות נבערות … ואיש מכם לא הוציא קול ולא הניף את ימינו. שימו איפוא בעפר פיכם ודומו למראה בית המקדש הנרמס ברגליים, כי אתם הרחבתם את צעדי הפריצים האלה לספות זדון על זדון, ולא לכם המשפט להתאונן על רום עיניהם, כי הגדילו במעשיהם, לו מצאו להם דבר גדול מבית המקדש להחריבו. והנה עתה הם מושלים במרום מישגב העיר, כי לא שם מקדש ייקרא להר הבית כיום הזה, כי אם שם מצודה או מבצר … ומה היא עצתכם הפעם ובמה תרגיעו את רוחכם? הלעזרת הרומאים אתם נושאים את פניכם, כי יבואו הם לפדות את מקדשכם?! … ” (מלחמות היהודים ברומאים ד' ג' י').

נאומו הדרמטי של חנן נמשך ונמשך והתעצם משורה לשורה. אין לדעת האם מדובר בנאומו שלו או שכתוב מאוחר של יוסף בן מתתיהו. בכל מקרה מציג הכוהן הגדול, אחת-לאחת, את העוולות שגרמו הקנאים לירושלים העיר, למקדש ולתושבים בכלל. הוא אינו בוחל במלים ובאומץ לב יוצא חוצץ נגד נבלתם ועוולתם של הקנאים. הוא מגדיל לומר בהדגשה, כי הקנאים הם-הם אויביה האמיתיים של יהודה בכלל וירושלים בפרט ולמולם מצחירה ומלבינה רשעתם ועצם אויבותם של הרומאים כלפי יהודה והיהודים. חנן גולש בפתוס רב ומגלגל את האשמה על כתפי העם אשר בפסיביותו שיתף פעולה עם הקנאים והביא את ירושלים למצבה הקטסטרופלי ובעיקר את המקדש.

חנן לא הסתפק בנאומו חוצב הלהבות, אלא קרא והזעיק את תושבי ירושלים להכות בקנאים. המוני תושבים התייצבו לדגל ההתנגדות. הללו עלו במספרם על הקנאים, אך חסרו כלי נשק וניסיון בלחימה ועל כן נידון ניסיונם מראש לכישלון, אלא שהמוטיבציה שזרה חנן הכוהן הגדול בקרב הציבור עשתה את שלה והמוני תומכיו דחקו בקנאים והניסו אותם אל עומק הר הבית. חנן נמנע מלהתעמת עימם ליד שערי המקדש (ואולי בכך החמיץ את הצלתו של המקדש. “הוא חשב” – כך יוסף בן מתתיהו – “כי גם אם ינצח, יעבור על מצוות התורה, בהביאו את העם אל שערי בית המקדש בטרם יתקדש” (מלחמות היהודים שם, יב). כלומר הקנאים בזו לקודש ובעטיים חרבה ירושלים, ואילו חנן לא היה מוכן להשלים עם הסיכוי להצלת המקדש במחיר טימואו על ידי העם. וזהו ה”לופ” הטרגי-ציני שבכל הסיפור הנידון.

את הסיטואציה הנ”ל ניסה יוחנן מגוש חלב לנצל לטובתו. הוא התמקם בין שורות הקנאים על פלגיהם השונים והשמיץ את חנן הכוהן הגדול וכן העליל עליו כי כל כוונותיו הן פוליטיות, ויתירה מזו – רצונו של חנן, כך יוחנן מגוש חלב, הוא לקרוא לרומאים כדי שיכבשו את העיר – שקר מתועב שאין דומה לו מכיוון שממילא זו היתה כוונתם של הרומאים, ולא מנהיג כחנן יזרז מכאן או ידחה משם את פריצתם של הרומאים לעיר. הצבא הרומי התמהמה מכיוון שמפקדו ווספסיאנוס היה דרוך וקשוב למסרים שאמורים היו להגיע מרומא לגבי סיכויי התקסרותו וכמו-כן ירושלים היתה מעורבלת כדבעי בתוך מלחמת אחים של קנאים בקנאים ולרומאים לא נותר אלא לצפות לקריסתה הפנימית, האימננטית, של ירושלים.

פרשיה זו הגבירה את זעמם של אלעזר בן שמעון וזכריה בן אמפיקלוס – ממשפחות הכהונה שהיו לראשי קנאים – לבצע פשע מחריד: הללו זימנו לעיר את האדומים על-מנת שיעשו טבח במתונים, רודפי השלום ומתנגדי המרידה, והכל בשם הפחד מפני הסגרת העיר בידי הרומאים על ידי חנן בן חנן הכוהן הגדול. וזאת לציין כי הקנאים למעשה שלטו בעיר. חנן בן חנן ביקש לדבר אל ליבם של האדומים כדי להניאם מהמעשה הצפוי הנפשע, והגדיל לעשות ממנו יהושע בן גמלא, שהיה זקן הכוהנים הגדולים, כשניצב בראש אחד ממגדלי החומה הירושלמית ונשא בפני האדומים נאום ארוך ודרמטי. בנאום זה ביקש לדחות אחת-לאחת את כל טענות הקנאים כנגד חנן הכוהן הגדול ולהבהיר לאדומים מה רע ומר המעשה שהם עלולים לחולל בעיר ולהסב לירושלים ולמקדש. הוא הציע להם להיכנס לעיר ולערוך בדיקה רצינית ומדוקדקת באשר לאשמה המוטחת בחנן כאילו שלח מלאכים לרומאים בדבר תוכניתו ה”נפשעת”.

שמעון בן כתלא, ממנהיגי האדומים, השיב ליהושע בן גמלא בטון חריף ובוטה, כשהוא מאשים את כל רודפי השלום והמתונים בבגידה ועל כן לא ישיבו האדומים את חרבם לנדנם.

האדומים נכנסו איפוא לעיר בחסות הקנאים ובהמרצתם, כשהללו, הקנאים, ניסרו את שערי הכניסה בעזרת מסורי הענק שבזזו, לא פחות ולא יותר, מאשר מהמקדש עצמו. האדומים ערכו ברחובותיה של העיר המיואשת והמרוסקת ממילא טבח נורא ואת נהרות דמם של הנרצחים לא ניתן היה לנקז ולספוג. מאזן הטבח הגיע ל-8500 (מספר מוגזם ומופלג, אך יש בו כדי להעיד על עוצמת הבקכנליה שהשתוללה בעיר).

“אולם בכל הרצח הזה לא שב אף מן האדומים (לאחר מעשי הרצח שביצעו אף במקדש גופו). הם שמו את פניהם אל העיר ופשטו על הבתים ושלחו את ידם בביזה … וביקשו (ללכוד) את הכוהנים הגדולים … במהרה תפשו אותם (את הכוהנים ואת תומכיהם) ושחטום והתייצבו על החללים והתקלסו ב(גופת)חנן (הכוהן הגדול) על אהבת העם אליו וביהושע בן גמלא (אף הוא מן הכוהנים הגדולים) … ובעוצמת רשעתם לא נתנו לקבור את עצמות ההרוגים … ואיני שוגה בדברי, כי במות חנן החלה מפלת העיר, כי התמוטטה חומת מעוז היהודים וכלתה אליהם הרעה ביום אשר ראו עיניהם את הכוהן הגדול, העומד עליהם לישועה, נשחט בראש חוצות … (ויוסף בן מתתיהו מהלל בהרחבה את דמותו של חנן הכוהן הגדול) … ובאמת ניתן לומר, כי לו נשאר חנן בחיים, השלם השלימו היהודים עם הרומאים” (מלחמות היהודים ד' ה' ב').

חוכמתו בדיעבד של יוסף בן מתתיהו אינה מין שעשוע מיותר, שהרי ברור היה לכל בר דעת באותה תקופה, כי טירופם של הקנאים הוא שהביא לגורלה הטרגי של ירושלים בפרט ושל יהודה בכלל.

מלחמת האחים, מלחמת הכל בכל, כשעל מלאכת המוות מנצחים הקנאים, החריפה בירושלים מדי יום ביומו. הקנאים היו ממטירים אבני בליסטראות על יריביהם שחלק מאבני הקלע נפלו בבית המקדש, ממש סמוך למזבח וגרמו למותם של יהודים רבים – כהנים ושאר העם – שפקדו את המקום הקדוש – ” … (ודם) הכוהנים והעם התערבבו יחד … ” – כהתוודות יוסף בן מתתיהו. המולה זו הביאה להשבתת הפעילות הפולחנית כמעט כליל.

שמעון בר גיורא, ממנהיגי הקנאים, המית בעינויים ובייסורים קשים את מתתיהו בן בייתוס מהכוהנים הגדולים, מי שהיטה את לב העם להסכים לדברי שמעון לבוא במגע עם האדומים. שמעון החליט כי מתתיהו מהווה סיכון פוליטי מבחינתו, הדביק על מצחו את אשמת שיתוף הפעולה עם הרומאים – האשמה קלה להוכחה משום שהכהונה הגדולה יחד עם האריסטוקרטיה הירושלמית התנגדה למרד וגילתה עמדה מתונה לחלוטין, שוחרת שלום מובהקת. שמעון דרש לשפוט אותו, כשהוא עצמו יושב בדין ומונע ממתתיהו הגנה משפטית כלשהי. גזר הדין היה צפוי – גזר דין מוות שהוטל על מתתיהו ועל שלושת בניו. ולא זו בלבד אלא שמתתיהו התחנן להוציאו להורג לפני בניו ובקשתו זו נדחתה בבוז על ידי שמעון בר גיורא. השחיטה הנוראה נעשתה אל מול המחנה הרומי, כשלצד מתתיהו ובניו נטבחו גם חנניה בן מסבל הכוהן, סופר המועצה וחמישה עשר מאנשי המעלה של ירושלים.

בי”ז תמוז, ביום השבת של שנת 70 לספ' לא נותרו כוהנים ראויים לבצע את עבודת קורבן התמיד, זה שהיה מתנהל מדי יום ביומו בבית המקדש, החל מחנוכתו הראשונה בשנת 516 לפנה”ס. כוהנים נרצחו ונשחטו ורבים אחרים לא היו ראויים לנהל את הטקס ולא מעט כוהנים, חלקם כוהנים גדולים ניצלו שעת כושר ונמלטו למחנה הרומי. כזה היה המצב הטראגי בירושלים ערב נפילת המקדש וחורבנו.

טיטוס פנה בתיווכו של יוסף בן מתתיהו ליוחנן מגוש חלב, הקנאי הקיצוני ששלט על מיתחם המקדש, והפציר בו להניח את נשקו טרם יבולע למקדש ועל כך ישא יוחנן באחריות כבידה. ואם בכל אופן בוחר יוחנן להמשיך ולהילחם מדוע יעשה זאת בתחום המקדש ולא יצא להתמודד פנים-אל-פנים מול הרומאים. תשובתו של יוחנן היתה נחרצת – נכון הוא להמשיך ולהילחם ולו גם במחיר אובדן המקדש. טיטוס הספיק לגעור ביוחנן שטימא את המקדש בעצם נוכחותו בו, והבטיח לו בהן צדק כי שום רומאי לא יעיז לטמא את המקדש אם וכאשר תיפול ירושלים בידי הרומאים.

והנה מתברר כי את האש במקדש החלו דווקא היהודים להצית, כדי שלא יפול בידי הרומאים ובכדי לגרום לרומאים המתקרבים למקדש בלבול ותחושת אימה. המציתים לא היו אלא המורדים הקנאים בעיקר ממחנה יוחנן מגוש חלב.

כוהנים בודדים שנותרו במקדש העשן והבוער השליכו על הרומאים את ה”שיפודים” – יתידות מחודדים עשויים עופרת שהותקנו על גג המקדש בכדי למנוע מהעופות כמו יונים או עורבים לזהם את הגג. כוהנים אחרים קפצו בלית ברירה אל תוך הלהבות ונשרפו למוות, וביניהם נמנו מאיר בן בלגה ויוסף בן דליה.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק