הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק טז': יוצאים להילחם ברומאים

את המרד יוזם בן למשפחת הכהונה הגדולה ואף מעמיד עצמו בראש ההתקוממות, אם כי מעשיו היו בתחום המקדש בלבד. נראה על פניו שאווירת הקנאות שהחלה לצבור תומכים היכתה בחלק מהכהונה

ברשימה הקודמת התייחסנו לקבוצה הכוהנית שפרשה מירושלים ואיישה את כת מדבר יהודה מתוך כוונה לפרוץ משם במרד נגד הרומאים. ברשימה זו נטפל בקבוצה הכוהנית הקיצונית שנשארה בירושלים והיא שהרימה את נס המרד.

יוסף בן מתתיהו מצהיר כדלקמן: “באותו זמן נתן אגריפס המלך (השני) את הכהונה הגדולה לישמעאל. הוא היה בנו של פאבי. אז התגלע ריב בין הכוהנים הגדולים ובין שאר הכוהנים וראשי העם שבירושלים, וכל אחד מהם עשה לעצמו גדוד של אנשים עזי נפש ביותר ורודפי מהומות והיה להם למנהיג. הם התנגשו והתנצחו אלה עם אלה ורגמו אלה את אלה באבנים. ולא היה מי שימחה בידם, אלא הדברים נעשו מתוך חירות, כמו בעיר שאין בה שלטון. חוסר הבושה והעזות תקף על הכוהנים הגדולים עד שההינו אפילו לשלוח עבדים לגרנות, שיטלו את המערות, שהם נחלת כוהנים הדיוטות, ועלתה לכוהנים העניים לגווע ממחסור. עד כדי כך הכריע כוחם של הסכסכנים בכל צדק ויושר” (קדמוניות היהודים כ' 181-179).
תמונת המצב המצטיירת לעינינו היא אכן קשה. היא מציגה את הכהונה הגדולה כמעורבת בסכסוכים כוחניים בירושלים, כטובלת באלימות, כמגייסת לשורותיה כנופיות אלימות, כמושחתת וחסרת מצפון ומוסר פנימי. האווירה בירושלים היתה אנדרלמוסית וכמו אותתה על התמשמשותו של המרד, והיתה מין ציפייה כי ההנהגה, ובכללה הכהונה הגדולה, תיקח אחריות ותרגיע את הרוחות, אלא המצב היה מהופך מכך – ההנהגה הירושלמית ובכללה הכהונה יצקו שמן רותח על פני מדורת הכאוס הירושלמי.

ספרות חז”ל, הממעטת להתייחס למרד הגדול, אינה מתאפקת ומקוננת על האווירה בירושלים בנוסח זה: “אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן; אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן; אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן; אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן, שהם כוהנים גדולים, ובניהם גזברין, וחתניהן אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות” (פסחים נז עמ' ב'). התיאור התלמודי אינו פחות נורא מזה של יוסף בן מתתיהו: בתי הכהונה הנזכרים כאן מקללים, משתמשים בכישוף, מנאצים בכתיבה, חובטים בעם ונגועים בנפוטיזם כולל.

בתקופת נציבותו של אלבינוס (64-62 לספ') מסופר כי אגריפס השני שוב התערב במינוי הכוהן הגדול. הוא נטל את התפקיד מיוסף והעבירו לבנו של חנן, שנקרא אף הוא חנן. וכך יוסף בן מתתיהו: “על אותו חנן הזקן מספרים, שהיה איש מצליח מאוד, שכן היו לו חמישה בנים, וכולם היו כוהנים גדולים לאלוהים. הוא עצמו זכה ראשון למשרת כוד זו זמן רב מאוד, דבר שלא אירע לשום אחד מהכוהנים הגדולים אצלנו. וחנן הצעיר, שאמרנו עליו שקיבל את הכהונה הגדולה, היה שחצן ברוחו ועז פנים במידה שאינה מצויה, ונמנה עם כת הצדוקים, שהם מחמירים במשפט מכל היהודים, כפי שכבר סיפרנו. ומפני שחנן היה (בעל טבע) כזה, חשב שזו שעת כושר שלו, משום שפסטוס (הנציב הקודם) נפטר ואלבינוס (הנציב הנוכחי) היה עוד בדרך, והושיב סנהדרין של דיינים והביא לפניה את אחיו של ישוע הקרוי המשיח – שמו יעקב – ואנשים אחרים וערך קטגוריה עליהם, כאילו עברו חוק, והסגירם לסקילה. אולם אלה שנחשבו כצדיקי העיר והמדקדקים בחוקים הצטערו על כך, ושלחו בצנעה שליחים למלך (אגריפס השני) וביקשו שיגזור על חנן שלא יעשה זאת בשום פנים, שכן לא נהג לפי שורת הדין גם קודם לכן. ואחדים מהם יצאו אפילו לקראת אלבינוס, שהיה בדרכו מאלכסנדריה, והסבירו שלא היתה הרשות ביד חנן להושיב סנהדרין שלא על דעתו. אלבינוס השתכנע מכך וכתב בכעס אל חנן ואיים להיפרע ממנו. לפיכך נטל המלך אגריפס את הכהונה הגדולה ממנו, לאחר שמשל שלוה חודשים, ומינה תחתיו את ישוע בן דמני לכוהן גדול” (קדמוניות היהודים כ203-197).

לכאורה לפנינו כוהן גדול בעל קפריזות אישיות מסוכנות, אלא שהרפתקנותו משקפת במידה מסויימת עוד פן של מאפייני הכהונה בתקופה של ערב המרד הגדול. זאת ועוד, לא בכדי נזכר פה אדם (יעקב, אחי ישוע) שאחיו, על פי המסורת הנוצרית נידון על ידי הסנהדרין, קודם מסירתו לרומאים, ובראש בית הדין ניצב קייפא הכוהן הגדול. האם ביקש חנן הכוהן הגדול להתפרסם על רקע אירוע הדומה לפרשת ישוע הנוצרי? אולי. כמו כן ניהול המשפט הסנהדראי בראשות חנן שביקש לדון את יעקב לסקילה היה מראש פסול מכיוון שדיני נפשות הופקעו מיהודה בתקופה הרומית, וכל ניסיון כזה עלול היה לעורר את זעמם של הרומאים כלפי הכהונה הגדולה.

הכוהן הגדול בראשית כהונת אלבינוס היה חנניה והוא נהג להעתיר מתנות (שוחד) לנציב ביד נדיבה, ומאין הכסף? כנראה מאוצרות המקדש. הוא נהג לגייס סביבו “עבדים רעים מאוד”, היינו אנשי כנופיות וביריונים, שעשו עבורו מלאכות בזויות כגון נטילה בכוח את מעשרות הכוהנים הזוטרים, הביאם לחרפת רעב, שממנה אחדים פשוט לא קמו.

את חיבורו “קדמוניות היהודים” מסיים יוסף בן מתתיהו בהתייחסות ארוכה ורחבה לכהונה הגדולה. הוא סוקר את ראשית הכהונה מאהרון המקראי, אחי משה, ואילך, כשאז התגבשו נהלי הירושה של מעמד הכהונה (ירושת הבן הבכור), וכי רק ממשפחתו של אהרון יבואו הכוהנים, ולא ממקור אחר אפילו מלך הוא.

המרד הגדול פרץ בתקופתו של הנציב פלורוס, מי שנחשב לגרוע מכל הנציבים שקדמו לו. אז פורסם פסק דינו השלילי של הקיסר נירון לגבי מעמדם של יהודי העיר קיסריה בחודש מאי, שנת 66 לספ', וזה שימש אות וסימן להתפרצות המרד ברומאים. אלא שהרוחות הסוערות שככו והשקט כמעט חזר לשרור ביהודה.
ופלורוס, שלטענת יוסף בן מתתיהו ביקש להפיח אש במדורת המרדנות, זימן אליו את הכוהנים הגדולים (שימו לב: שוב ברבים!) ואת הצמרת האריסטוקרטית בירושלים והודיע להם כי רק בתנאי שהם יצאו לכבד בנוכחותם את גדודי הצבא הרומי הבאים מקיסריה ועימם תושבי ירושלים, יראה בכך אות וסימן לרגיעת הרוחות בעם וכי לא יצפה למעשי מרדנות נוספים. הכוהנים והצמרת העשירה הירושלמית ריכזו את הציבור היהודי בהר הבית כדי לפייס את העם ולהרגיע את הרוחות, אלא שקבוצות של קנאים, שוחרי המרד, הודיעו נחרצות כי לא יישמעו לבקשתו/דרישתו של פלורוס. צעקותיהם והתגרותם הלכה וגברה וקבלה תמיכה רחבה יותר של הציבור. במקביל הנחה פלורוס את מפקדי הצבא לתקוף את תושבי ירושלים אם ינצלו את המעמד הרגיש הנ”ל כדי לחרף את החיילים ולעורר כל סימן של פרובוקציה.

הכוהנים והלוויים הבינו כי האירוע הקרב עלול להפוך למרחץ דמים ועל כן נהגו באופן חריג וחסר תקדים, וכדברי יוסף בן מתתיהו: ” … ונשאו (הכוהנים והלויים) לפניהם (לפני העם שעמד במריו) את כלי המקדש ואת בגדי הכהונה, אשר בהם היו משרתים בקודש, והמנגנים (בנבלים ובכינורות) והמשוררים (הלויים) אשר במקדש לקחו את כלי השיר וכולם התנפלו לרגלי העם וחלו את פניו לשמור על כלי הקודש אשר בידיהם ולבלי תת פתחון-פה לרומאים לבוז את אוצרות בית האלוהים” (מלחמות היהודים, ב' טו ד'), ולא יקל בעינינו מראה זה: כלים מקודשים אלה נועדו לביצוע הפולחן בלבד. הוצאתם אל מחוץ למקדש ובעניין שאינו כרוך בעבודת הקודש מצביע על החשיבות הרבה שייחסו לנושא האירוע הצפוי של המיפגש בין הרומאים ליהודים. צעד זה, שיש בו אפקט של ייאוש עמוק, אמור היה להציג בעיני העם את התגובה הרומית מחוסרת הפרופורציה של פגיעה צפויה במקדש, אלא אם כן ייאות הציבור הממורמר וישיב ידיו ממהלך מרדני כלשהו.
ויוסף בן מתתיהו ממשיך בתיאור הדרמטי כדלקמן: “מה נורא היה מראה הכוהנים הגדולים בשימם עפר על ראשם ובקורעם את בגדיהם ובחושפם את סגור לבם. הם קראו אל האנשים הידועים בנוקבם שם כל אחד מהם, וגם התחננו אל כל העם, לבל יהיה הדבר הקטן הזה קל בעיניהם ולא יסגירו את עיר קודשם בידי הרוצים להחריבנה” (מלחמות היהודים, שם).
הכוהנים פונים כאיש אחד לציבור ומטיחים בפניו את עניין היוהרה, כי מה בעצם יקרה אם הציבור יפגין מידה של כבוד לרומאים? שאלו הכוהנים הגדולים את הציבור, או: כיצד ישאו באחריות למעשיהם. “הלוא תסתמו בזאת את פי פלורוס (הנציב) המבקש לו תואנה להקדיש עליכם מלחמה, וככה תהיה לכם עירכם לשלל ולא תוסיפו לשבוע מכאובות. הן מעשה כסל נורא יהיה, כאשר ישמע עם גדול כזה בקול מחרחרי ריב מתי-מעט, תחת לאלץ אותם להודות בדברי הרבים” (שם).

נכון שיוסף בן מתתיהו כתב את הדברים לאחר החורבן, לאחר ששימש מפקד הגליל במרד, לאחר שחצה את הקווים ולאחר שהירבה להאשים את הקנאים (ממש כפי שעשו חז”ל) בגרימת האסון שהביא גם לחורבן הבית השני, ומתוך כך דבריו מעט משוחדים, אלא שמובר בהיסטוריון הגון ואמין, שהטיב לנתח את האירועים, וגלגול האירוע האחרון בהחלט מעיד על הטרגדיה שבעצם החורבן, כאשר קומץ הזוי וצמא-דם הוביל את הציבור אל סף האבדון.

הכוהנים הצליחו במעמד זה להשפיע על הנסחבים והנגררים אחר הקנאים ויחדיו יצאו כולם לקדם את בוא הצבא הרומי. משקרבו הגדודים ברכו אותם היהודים לשלום, אך הצבא הרומי לא הגיב (מה שהיה צפוי לאור ההתנהגות הקשוחה של הצבא כצבא) והפרובוקטורים היהודים תפסו זאת כמוצאי שלל רב והרימו קול צעקה. בתגובה התנפלו החיילים על היהודים והיכו כל מי שנתפס. השאר נמלטו לכל עבר.

המתקוממים חששו כי פלורוס עלול להשתלט על הר הבית ועל כן ניתקו את הקשר עם הבירה על ידי הרס מספר אולמות. מיד אחר-כך פנה פלורוס לכוהנים הגדולים ולסנהדרין והבטיח להם כי ידאג להוציא את הכוחות מירושלים פרט לגדוד אחד שידאג לסדר ולשקט.

בינתיים הגיע לתחומי יהודה המלך אגריפס השני ונפגש עם הכוהנים הגדולים וראשי הסנהדרין. הוא שמע מהם על אכזריות פלורוס ועל מעשי הפרובוקציה הרומיים ודאג לערוך לשר האלף הרומי, נפוליטאנוס, סיור מודרך בירושלים כדי לעקוב מקרוב אחר נטיות הרוגע, המתינות והשלום של רוב הציבור היהודי.

הציבור היהודי בירושלים הפציר במלך ובכוהנים לשגר צירים לקיסר נירון על מנת להתלונן ולהתאונן על מהלכיו של פלורוס, “כי הלוא” – כך יוסף בן מתתיהו – “אם יחרישו היהודים למעשה רצח נורא זה (והכוונה לתגובה החריפה של חיילי פלורוס), יתנו לחשוד בהם, כי באמת היה מרד בקרבם, ואם לא ימהרו להוכיח מי החל להתגרות בהם, ייראה הדבר כאילו הוציאו הם את החרב (המרדנית) מתערה” (מלחמות היהודים שם, ג'). פניה זו מראה עד כמה הציבור מצטער ששם יהבו על קומץ הקנאים הקיצונים.

בהמשך נושא אגריפס השני את נאומו הדרמטי מול הציבור הירושלמי, ובו הוא שומט אחת לאחת את כל הסיבות, המניעים והתשתיות של מחרחרי הריב ותומכי המרידה. העם משתכנע ודואג לתקן את הנזקים שהוא גרם בסמיכות לבית המקדש – בניית האולמות שגשרו בין המקדש לבירה – ואף מוכן להעלות לרומאים את המסים. עם זאת לא נסוג הציבור היהודי מדרישתו כי הרומאים ימנו נציב אחר תחת פלורוס, דבר שהיה ברור כי אם ייעשה לא מייד ייעשה, ועל כן רגז הציבור, עם כי דאג לתקן את הנזקים ולהעלות, כאמור, את המסים.
ערבוב רגשות זה נוצל מיידית על ידי תומכי המרידה – “ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כוחם לעורר את המלחמה, ומיהרו אל המבצר הנקרא מצדה (מסדה) ולכדו אותו פתאום ושחטו את כל הרומאים מחיל המצב שתיפקד שם והושיבו במקומם את אנשי שלומם. בעוד עם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז-פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכוהן הגדול, והוא פקיד בבית המקדש בעת ההיא, והסית את הכוהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה (המרד) ברומאים. כי ביטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הירבו הכוהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבם לבל יפרו את החוק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבוטחם בגודל המונם, כי גיבורי הכוח מקהל חפצי המרד חיזקו את ידיהם ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם”. (מלחמות היהודים ב' יז ב').

מה עולה לנגד עינינו?

ראשית – את המרד יוזם בן למשפחת הכהונה הגדולה ואף מעמיד עצמו בראש ההתקוממות, אם כי מעשיו היו בתחום המקדש בלבד. נראה על פניו שאווירת הקנאות שהחלה לצבור תומכים היכתה בחלק מהכהונה, ואולי אף ראה עצמו אלעזר כנצר אידיאולוגי לקנאות העברית הקדומה, זו שראשיתה בפנחס המקראי, המשכה באליהו ובמתתיהו שקרא למרד ביוונים ובהתיוונות, והוא ממשפחת הכהונה, ממשמר יהויריב. ואולי השם אלעזר נקשר מיתולוגית אלעזר הזקן אשר יחד עם האם ושבעת בניה התקדשו במהלך קדם-המרד בהלניזם.
בתלמוד הבבלי במסכת גיטין נמסר כי יוזם הפסקת הקרבן לשלום הקיסר היה זכריה בן אבקולוס, אף הוא ממשפחת הכהונה, ואצל יוסף בן מתתיהו נזכר בהמשך זכריה בן אמפיקלוס ממשפחת הכהונה שהיה קנאי בדעותיו ואף יזם מרחץ דמים בירושלים על ידי האדומים.

שנית – האיסור לקבל זבחים מידי בני הנכר, כפי שהסית אלעזר בן חנניה, מתחבר לכתוב במקורות חז”ל על כי תלמידי בית שמאי הקנאים הכריזו ערב המרד על “גזירת י”ח דבר” המתייחסת לניתוק כולל ומוחלט של קשר בין יהודים ללא-יהודים וטיהור הארץ והעם מכל עבודה זרה. קבוצת חכמים התכנסה בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון (או גוריון) לעסוק בהלכות שבת ואז “נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום” (משנת שבת א' ב'). מהלך זה מלחים חוליה משמעותית בגשר ובקשר בין המרד ברומאים לבין מרד המקבים, שהאחרונים ראו במלחמה בעבודה זרה טעם עליון למרידה. יצויין עוד, ועל כך הציע לראשונה מורי ורבי פרופ' אריה כשר בספרו “המרד הגדול. הסיבות והנסיבות לפריצתו”, 1983 (עמ' 86), כי הסיעה של חנניה בן חזקיה נקשרה בניסוח “מגילת תענית”, וסביר להניח כי כתיבתו והפצתו של חיבור זה, שבולטים בו במיוחד נצחונות החשמונאים, נועדו לאמץ את לב המורדים ולטעת בהם את התחושה כי הם ממשיכיה הנאמנים של המסורת החשמונאית.
ועוד, נמצאנו למדים לאורך ימי הבית השני כי שליטים, ובעיקר רומיים, נהגו כמחווה של רצון טוב להקריב משמם קרבנות בבית המקדש. נוהג זה שהופסק על ידי אלעזר בן חנניה מסמל את הניתוק בין יהודה לרומא ומתוכו – את ראשית פרוץ המרד. היה בו גם משום צעד של עידוד המורדים כי האל עימם.

שלישית – הפועל היוצא מהגזירה הנ”ל הוא ביטול הנוהג הקדום, המיתולוגי, של הקרבת קרבנות לשלום הקיסר והקיסרות. זה נשמע כעבודה זרה, ואכן זה היה. מדובר על נוהג שראשיתו מהעידן הפרסי, כשבבית המקדש הוקרבו קרנות תודה למלך הפרסי. נוהג זה נמשך בתקופה ההלניסטית והרומית. בזו האחרונה הוקרב בבית המקדש, כפי שגם מקורות חז”ל מאשרים, קרבן יומי כפול – ל-dea Roma (לאלה של רומא) ולקיסר. עבודה זרה? אכן ואכן. במשך שנים רבות השלימו היהודים עם נוהג זה ולראיה – הפסקתו הרשמית שימשה אות ומופת לפרוץ המרד ברומאים.

רביעית – המרד ברומאים מקבל גושפנקה דתית-פולחנית ומובל על ידי נציג הכהונה הגדולה.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק

• חלק א' – סוף בית ראשון וגלות בבל
• חלק ב' – שיבת ציון
• חלק ג' – התקופה ההלניסטית
• חלק ד' – הכהונה במערומיה
• חלק ה' – הכהונה עושה שרירים
• חלק ו' – מתתיהו מתהפך בקברו
• חלק ז' – הכהונה מתחילה לאבד גובה
• חלק ח' – תקופת מלכות הורקנוס
• חלק ט' – הורדוס בוחש בכהונה
• חלק י' – הכהונה וישו הנוצרי
• חלק יא' – יש חיים אחרי הורדוס
• חלק יב' – הכהונה מתעסקת בבגדים
• חלק יג' – הלשכה לחשיפת שחיתויות
• פרק י”ד – הכהונה במי במול
• פרק טו' – הכהונה בפולחן השמש ובתרועת המלחמה