הכהונה כפי שלא היכרתם – פרק י”ד: הכוהנים בסי-במול

חלק אינטגראלי מעבודת הפולחן בעולם הקדום, כזה שהתחבר לטקסי הקרבת הקרבנות היה השימוש בכלים מוסיקליים.

בספר במדבר (י' 10 ואילך) מצווה משה על ידי האל להכין שתי חצוצרות כסף, והללו ישמשו ככלי תקשורתי להעברת מידע בין המחנות הנעים במדבר בואכה כנען ותפקיד חשוב יועד להן באירועי מלחמה וקרב. בפסוק העשירי מתגלמת הפעילות המוסיקלית בהקשר לפולחן כדלקמן: “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם על זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם אני יהוה אלוהיכם”.

מטקסט זה למדים כי צמד חצוצרות הכסף שימשו רק אביזר אורנמנטי בפולחן, משני וזניח משהו. חצוצרות הסף לא נזכרו במקרא בהמשך התקופה, בזיקה לעידן המלוכה, הן בשמן והן בתפקידן המוסיקלי. כלים אלה ישובצו פעילות הפולחנית במקדש רק מראשית ימי הבית השני.

בניין הבית השני, ימי זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יהוצדק הכוהן הגדול, חושף אותנו מול חידוש חסר תקדים והוא שימוש בכלים מוסקליים בזיקה ברורה לפעילות הפולחנית, הן של הכוהנים והן של הלויים וכן בשילוב מוסיקה ווקאלית-קולית. בית המקדש השני נחנך בליווית מוסיקה מקדשית. בדרך זו בקשו היזמים ליצור אמצעי חדש, בין שאר האמצעים, שיש בהם כדי לחזק את הזיקה בין העם למקדשו. היה זה צעד חשוב בדרך למציאת נוהג כלשהו שימשוך את העם למקדש ויעורר בו את הרצון ליטול חלק בטקסים הדתיים. כמו עשוי הקהל להיסחף באקסטאזה המתעוררת עם המוסיקה ואו-אז חוויתו הדתית-פולחנית תתנשא לגבהים.

עם חנוכת היכל ה' מסופר כי הכוהנים הועמדו “מלובשים בחצוצרות” ו”לויים בני אסף במצלתיים להלל את ה'” (עזרא ג' 10). הלבוש עשוי להיות מדים טקסיים, או שהחצוצרות היו עטופות בבדי פאר.

אחד מאירועי השיא של מפעלי עזרא ונחמיה היה טקס חנוכת החומות בירושלים, לאחר מתן הפריבילגיה הפרסית לשקמן. הטקס נערך, כששתי תהלוכות סובבות את כל חומות ירושלים ונפגשות בהר הבית. בין המבצעים המוסיקליים בטקס אנו מוצאים את זכריה, מבני הכוהנים, שהיה ממונה על הכוהנים המריעים בחצוצרות. כמו-כן, בהמשך נמנים שבעה כוהנים חצוצרנים, וביניהם נזכר אותו זכריה. הצירוף המוסיקלי של שבעת הכוהנים החצוצרנים הופך להיות הרכב מוסיקלי נפוץ אף בהמשך התקופה.

אחיו של זכריה שהיו לויים מבני אסף, שמונה במספר, נגנו על “כלי שיר דויד איש האלוהים, – כנראה על נבלים.

כאמור, לחצוצרות במקרא היה תפקיד שבעיקרו הוא אירגוני וצבאי ואף כששימשו החצוצרות בפולחן לא היה תפקידן מוסיקלי, אלא ל”זיכרון” לפני ה', בדומה לתפקידן בעת מלחמה. המקרה היחידי הזה מופיע בספר במדבר, כאשר משה מצווה על-ידי ה' להכין “שתי חצוצרות כסף מקשה” ולהועיד את התקיעה בהן לכוהנים “בני אהרון”.

לאורך כל ימי הבית הראשון אין הכוהנים תוקעים בחצוצרות, ובשיבת ציון מבצעים זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יהוצדק (הכוהן הגדול), ממנהיגי העליה, מהלך חסר תקדים, כשהם מועידים את התקיעה בחצוצרות לכוהנים ולשימוש מוסיקלי בכלל בזיקה לפולחן. ומני אז ואילך, לאורך כל תקופת בית שני התוקעים בחצוצרות אינם אלא הכוהנים בלבד. אך לא רק חל מפנה בעניין זה, אלא נקבעו נהלים שעל-פיהם הלויים הופקדו על המצלתיים ונוספו עוד שני כלי-זמר – הנבל והכינור בביצוע הלויים.

יתכן וניתן לייחס זאת להשפעת המוסיקה הפרסית, או אולי להבנה מוסקלית, עקרונית, של עזרא ונחמיה. הללו הבינו, כנראה, שיש צורך לגוון יותר את הליווי המוסיקלי ולעדן את צליליו בעזרת תוספת כלי זמר ערבים יותר לאוזן, כאלה אשר יפיקו וייצרו, בקומבינציה מיוחדת עם החצוצרות והמצלתיים, אפקט מוסיקלי משמעותי יותר.

התופעה בה “בני אהרון” (הכוהנים) הם-הם התוקעים בחצוצרות בולטת אף אצל בעל דברי-הימים ועל המשך הנוהג מעיד בן סירא (200 לפנה”ס לערך), על כך שבני-אהרון מריעים ב”חצוצרות מקשה” במעמד החגיגי של יום הכיפורים.

במקדש היו מקריבים כל יום מספר קרבנות, קרבנות ציבור, קרבנות יחיד וקרבנות למען שלומם של קיסרי רומא והאלה רומא. חשובים ומשמעותיים מכל היו קרבנות הציבור, ומהם התייחדו קרבנות התמיד, שהיו עולים פעמיים ביום, בשחרית ובערבית.

עבודת היום החלה עם קריאת הגבר, בקרוא הכרוז: “הכוהנים לעבודה, והלויים לדוכן וישראל למעמד”.

השערים היו נפתחים רק עם בואו של הממונה על הפייסות (הגורלות לגבי הכוהנים המקריבים). אחר-כך נערכה תרומת הדשן ואברי הטלה שנשחט הוכנו להעלותם למזבח. הכוהנים התכנסו ללשכת-הגזית וקראו יחד עם העם את עשרת הדיברות, “שמע”, “והיה אם שמוע”, “ויאמר”, ומברכים שלוש ברכות. על פי המשנה היו תוקעים שלוש תקיעות עם פתיחת שערי העזרה, והיא מגוללת את הליכי הטקס: “הגיעו (שני הכוהנים, זה שזכה בקטורת וזה שזכה במחתה) בין האולם ולמזבח. נטל אחד (הממונים) את המגרפה (כלי מוסיקלי מיוחד) וזורקה בין האולם ולמזבח. אין אדם שומע קול חבירו בירושלים מקול המגרפה, ושלושה דברים היתה משמשת: כוהן ששומע את קולה יודע שאחיו הלויים נכנסים לדבר בשיר והוא רץ ובא, וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער מזרח (שער ניקנור)” (תמיד ה' ו').

לאחר מכן היה נערך טקס הקטרת הקטורת ולאחריה נכנסו כל הכוהנים להשתחוות בהיכל, ואחר כך יצאו ועמדו על מעלות האולם לברך את העם בברכת כוהנים. לאחריה התקיים החלק האחרון של עבודת התמיד – העלאת האברים על גבי המזבח וניסוך היין. פעולות אלה הובדלו מניסוך היין על ידי תקיעת הכוהנים בחצוצרות.

עם נתינת היין לכוהן … “הסגן (סגן הכוהנים) עומד על הקרן והסודרים בידו, ושני כוהנים עומדים על שולחן החלבים (שולחן השיש עליו הונחו ארי הקורבן) ושתי חצוצרות שלכסף (כך בנוסח) בידם. תקעו והריעו ותקעו. באו (שני התוקעים) ועמדו אצל בן ארזא (המנגן בצלצל), אחד מימינו ואחד משמאלו. שחה (הכוהן) לנסך, והניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלויים בשיר. הגיעו לפרק (למקום הפסק בשיר), תקעו והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה, ועל כל תקיעה השתחוויה. זהו סדר התמיד לעבודת בית אלוהינו” (משנה תמיד ז' ג').

פרט לשלוש התקיעות לפתיחת שערי העזרה בבוקר, נשמעו עוד תשע תקיעות בחצוצרה בטקס התמיד של שחר ותשע תקיעות בערב, וזאת כהוראת המשנה, שאין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות בכל יום ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה. שלושים ושש התקיעות כללו את מניין העשרים ואחת שבכל יום בתוספת תשע תקיעות בימים שיש בהם קרבן נוסף, היינו בשבתות ובחגים, ושש תקיעות של שבת. ארבעים ושמונה תקיעות כללו את השבת שבחג, הוא חג הסוכות, המרשים והססגוני מכל שלושת הרגלים התקיעות הדהדו בכל רחבי ירושלים והקנו לציבור את תחושת ההשתתפות האישית במהלך הריטואלים הפולחניים.

הכוהנים התוקעים בחצוצרות, מסורת קדומה של ימי הבית השני, יש בה משום סמליות בעלת משמעות עמוקה לצוו האלוהי למשה במדבר. ההוראה המקראית המצווה לצקת את החצוצרות מכסף הובלטה במקורות חז”ל ונידונה במדרשים השונים. עשייתן – “מעשה אומן ומעשה קורנוס” (מדרש ספרי במדבר, בהעלותך, עב) ואף מספרן ומידתן – שוות בגודלן. יצויין גם כי התוקעים בחצוצרות, מעבר להיותם כוהנים, היו מחוייבים להיות תמימים, חסרי מום, שהרי בל נשכח שהמעמד הציבורי חייב את הופעתם המרשימה ומעוררת הכבוד.

ראוי להיזכר כי בשער טיטוס, כזה שביקש להנציח את ניצחון הרומאים על היהודים המורדים, את חורבן ירושלים והמקדש, מוטבעים-מגולפים שלושה פריטי מקדש חשובים: מנורת שבעת הקנים, המחתה וצמד החצוצרות, בבחינת הכלים המרכזיים בפולחן המקדשי-יהודי.

פרשה מעניינת, מתקופת אגריפס השני (מחצית המאה הראשונה לספ'), מעשירה אותנו בפרט חשוב: היו בירושלים בני אדם שהיו מופקדים על השכרת החצוצרות לכוהנים, כשעלות ההשכרה הגיעה לכדי דינר זהב אחד לשכירת חצוצרה, כלומר עלות גבוהה ביותר. סוגיה זו אינה עוסקת מן הסתם בהשכרת כלים לשימוש במקדש, אלא, כך דומה, למטרות אימון.

כלי נוסף, ממשפחת כלי הנשיפה, שהיו בחזקת מופקד לכוהנים היה השופר, ומעבר לשימושו בטקסי ראש השנה ובתעניות, נעדר מקומו בדרך כלל משאר הטקסים. יודגש כי מלאחר החורבן תופס השופר מקום דומיננטי בטקסי הפולחן, וזאת מכיוון שחורבן המקדש הקפיא לחלוטין את השימוש בחצוצרות. פילון האלכסנדרוני מכריז כי בראש השנה היו תוקעים בחצוצרה, ועל כן נקרא חג זה בשם “חג החצוצרה”.

המשנה מורה כי את הערבות בחג הסוכות היו זוקפים על המזבח ואז היו תוקעים הכוהנים בחצוצרות: תוקעים, מריעים ותוקעים. התקיעה בחצוצרה היתה אופיינית מאוד לחג ונשמעה אף בשעת טקס ניסוך המים על המזבח בסדר הבא: תקיעה,תרועה ותקיעה עד הגיעם לשער המים. נפיצות התקיעה עולה אף מעדותו של פלוטארכוס, ההיסטוריון הרומי, הבוחר למצוא קווי-דימיון מפליאים בין טקס חג הסוכות לבין פולחן דיוניסוס. הוא מספר כי היהודים הנכנסים למקדש ביום הערבות בסוכות תוקעים בחצוצרות קטנות על מנת לעורר את האל, כפי שנוהגים כוהני דיוניסוס. פלוטרכוס ממשיך ומספר כי את תהלוכת הלויים המנגנים מוביל הכוהן הגדול, כולו לבוש הדר, עטוי מעיל שאדרתו ארוכה עד ברכו ופעמונים רבים שזורים על אימרת הגלימה ומצלצלים תחתיו, די בדומה לסופר החיצוני שמעון בן סירא שחי וכתב בתקופה ההלניסטית.

שיאו של חג הסוכות התקפל בסופו, ביום שמחת בית השואבה, וכדברי חז”ל – “כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו” (ירושלמי סוכה פ”ה נה ע”א), כזו שהנוטל בה חלק צפוי להשראה אלוהית ולמסיכת קדושה מיוחדת.

בטקסיות מרהיבה ושובת עין היו כוהנים ולויים מדליקים את האש במנורות המקדש, “ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה” (מדרש שוחר טוב, תהילים, קמט). הלויים עמדו עם כליהם המוסיקליים – כינורות, נבלים, מצלתיים וחצוצרות (!!!) – על 15 המעלות של רחבת שער ניקנור, מעזרת ישראל לעזרת נשים, נוכח כל ההמון שהתקבץ במקום ומילא את חצרות המקדש.

הכוהנים ניצבו בשער ניקנור, בראש המבנה של 15 המעלות, מעל תזמורת הלויים ומקהלתה, “ושתי חצוצרות בידם. קרא הגבר (עם הפציע השחר), תקעו והריעו ותקעו (בחצוצרותיהם) (והחלו לרדת מן המדרגות) הגיעו למעלה העשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה (לעזרת נשים, תוך שהם יורדים במעלות), תקעו, הריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא למזרח (מעזרת נשים לחיל שבהר הבית, ומשם הלכו/פסעו הכוהנים וכל העם בעקבותיהם למעין השילוח, לשאוב מים לניסוך), הגיעו לשער היוצא למזרח, השתחוו ושרו” (סוכה ה, ד).

האם רק לכוהן אחד ניתנה זכות התקיעה, שהרי במקדש, על פי הצוו המדברי, היו רק שתי חצוצרות כסף? בוודאי שלא. כל הזכאי לתקוע במעמד זה היה תוקע. צמד החצוצרות סימל את הקשר המיתולוגי לחצוצרות המדבריות של משה. ואולי מדובר בכלל בחליל היווני הקלאסי, חליל פאן שהיה מורכב מצמד חלילים במחבר הקרוב לפיית הנשיפה והיה כרוך סביב צווארו וערפו של התוקע-המחלל.

בראש השנה היה נוסף כלי נשיפתי אחר, לצד החצוצרה והוא השופר, כזה שמתאים מאוד לאווירת החג, וכדברי המשנה – “שופר שלראש-השנה – שליעל, פשוט (לא כפוף) ופיו מצופה זהב (בקצהו דמוי הפעמון) ושתי חצוצרות מן הצדדין (ושני תוקעים בחצוצרות משני צידי הנושף בשופר). שופר מאריך (בתקיעתו) וחצוצרות מקצרות (מפני-ללמד) שמצוות היום בשופר” (ראש השנה ג' ג).

ביום הכיפורים נודע מקום חשוב לחצוצרה מזה ולשופר מזה בבחינת אמצעים לפילוח שערי שמיים, אלא בשעה שהכוהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש, היו הכוהנים שלצידו מבליעים את השם נוכח הציבור על ידי נעימה. אין לדעת האם מדובר בשימוש כלי או קולי, ובכל מקרה הוא מוסיקלי והאפקט שלו אמור היה להיות אדיר בשל הכוונה לטשטש את אמירת שם האל.

פרחי הכהונה תופסים מקום בולט במיוחד בסוגיית יום הכיפורים, שהרי בטקס זה מזדקרת דמותו של הכוהן הגדול, שלא כבטקסים אחרים שבמקדש. תפקיד פרחי הכהונה הוא לדאוג שהכוהן הגדול לא ינמנם בליל המעמד והם “מכין לפניו באצבע צרידה (באמה, באצבע האמצעית) על (בסיס) האגודל” ועל-פי התלמוד הירושלמי הם משמיעים נעימה הנאמרת באצבע צרידה” (יום הכיפורים, א' לט ע”ב). נאסר עליהם להעסיק את הכוהן הגדול בנבל או בכינור אלא בפה, והיו שרים בפניו את “שיר המעלות”.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק

• חלק א' – סוף בית ראשון וגלות בבל
• חלק ב' – שיבת ציון
• חלק ג' – התקופה ההלניסטית
• חלק ד' – הכהונה במערומיה
• חלק ה' – הכהונה עושה שרירים
• חלק ו' – מתתיהו מתהפך בקברו
• חלק ז' – הכהונה מתחילה לאבד גובה
• חלק ח' – תקופת מלכות הורקנוס
• חלק ט' – הורדוס בוחש בכהונה
• חלק י' – הכהונה וישו הנוצרי
• חלק יא' – יש חיים אחרי הורדוס
• חלק יב' – הכהונה מתעסקת בבגדים
• חלק יג' – הלשכה לחשיפת שחיתויות