הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ד': הכהונה במערומיה

בסקירה זו אנו מגיעים לתקופה הסלואקית -תקופת אנטיוכוס וכיצד התנהלו העניינים בבית המקדש במעבר לשלטון החדש לאחר כיבוש יהודה מידי בית תלמי וכיצד גרמו התככים בתוך בית המקדש להתערבות היוונים בהתנהלות הפנימית ביהודה על כל ההשלכות ההסטוריות שהיו להתערבות זו

בשנת 198/200 לפנה”ס מסתיימת תקופת השלטון התלמי (פטולמאי) ביהודה ומתחיל עידן השלטון הסורי-הלניסטי על-שם בית סלאוקוס. היה זה בעקבות קרב פניאס (בניאס) שבצפון הירדן, כשכוחות אנטיוכוס השלישי הביסו את הצבא התלמי והסיגוהו משטחה של קוילה-סיריה (“חילת סוריה” שבמקורות החיצוניים) אל עומק המדבר הדרומי בואכה עמק הנילוס.

יוסף בן מתתיהו מביא בספרו קדמוניות היהודים את תוכנה של אגרת רשמית ששוגרה מאהלו של אנטיוכוס לידי תלמי הפקיד-הנציב מטעם המלך באזור ירושלים. המלך מדגיש את התלהבות היהודים כלפיו וכלפי צבאו ובעיקר לקראת בוא המלך לירושלים. האגרת מגוללת את מהות הסיוע היהודי לתלמי במלחמתו ואת ממדיה, ובתמורה זוכה ההנהגה היהודית בפריבילגיה שעניינה המרכזי הינו מין אוטונומיה ובלשון המקור: הזכות לחיות על פי חוקי האבות. רוב פרטי כתב הזכויות נוגע למקדש, למשמשיו, לבאים אליו ובעיקר לכהונה. אמנם אין הכהונה נזכרת כמי שהשתתפה בקבלת הפנים למלך אנטיוכוס, וכנראה על רקע נטייתה הפרו-תלמית. עם זאת היא זוכה בשידרוג משמעותי ולפחות באישור מעמדה ההנהגתי, ובעקיפין בהתעצמותה הכלכלית על רקע ניהול המקדש.

בשולי כתב הזכויות נמסר כדלקמן: “לכל בני נכר אסור להיכנס לתחום המקדש, שהכניסה אליו אסורה גם על יהודים עצמם … איש אל יכניס לעיר בשר סוס, בשר פרד, או בשר חמור בר … כל העובר על איסורים אלה ישלם לכוהנים שלושת אלפי דרכמות” (קדמוניות היהודים יב, 146-145). גובה הקנס, השקול ל-3000 ימי עבודה, משקף את מעמדה של הכהונה בעיני המלך ואת התעצמותה הכלכלית, שלא לדבר על הוכחת שליטתה בציבור. האיסור הנ”ל בדבר הכניסה למקדש מגובה בכתובת הלניסטית ממש מתקופה זו.

הכוח משחית וההון משחית, ואכן בתקופה זו מתגלעים עימותים חריפים בין הכהן הגדול לבין פרנסים תקיפים, כמו שאיפתו של שמעון, נגיד המקדש, לשאת במשרת האגורנומוס (פיקוח על הנהגת השוק) מול התנגדותו של הכוהן הגדול חוניו השלישי. משכשל במאבק פנה לסטרטגוס הסלאוקי ובקש את התערבותו בספרו לו על עושר רב שהצטבר במקדש שעשוי ליפול לידיו של הסורי אם יתערב לטובתו. שמעון לא מסתפק בכך ומאשים את חוניו הכהן הגדול בנטיה מרדנית אנטי-סלאוקית. נוצר כאן תקדים מסוכן של מעורבות סלאוקית בענייניה הפנימיים של יהודה ביוזמה ובגירוי של כוחות מעומתים בתוך ירושלים, בתוככי המקדש גופו.

את המצב המעורער הזה, את מעמדו המתכרסם של חוניו ואת עלייתו לשלטון בסוריה של המלך אנטיוכוס הרביעי שהיה זקוק נואשות לכסף, מנצל אחיו של חוניו – ישוע, או בשמו המתיוון, המיתולוגי, יסון, כדי לשדרג את מעמדו. יסון בקש לרשת את מעמדו הבכיר של אחיו, עוד בחייו, ולנהל תהליך דומיננטי של הפיכת ירושלים לפוליס הלניסטית, על כל המשתמע מכך.
יסון משלשל לכיסו של אנטיוכוס כסף רב – 590 ככרות (מטילי) כסף – הון עתק חלופת שלוש מתנות: לקבל את המינוי של כהן גדול, להקים בירושלים מוסדות חינוכיים-ספורטיביים וליצור ברית בין ערים תאומות – בין ירושלים לבירת סוריה – אנטיוכיה. המינוי הכהונתי העמיד את יסון בברכת המלך הסלאוקי ובתמיכתו כמנהיג היהודי הבכיר, כבעל יוקרה רבה וכשולט על “הקופה הציבורית”. הזכות להקים בירושלים גימנסיון ואפביון (מוסדות חינוכיים-ספורטיביים) אמורה היתה לקדם את העיר לקבלת מעמד של פוליס, ולרישום הנ”ל בין אנטיוכיה וירושלים היתה משמעות טקסית אך גם מהותית.

מהלך זה היה חסר תקדים מכל בחינה ועניין – זימון (כמעט מאולץ) של הממלכה השלטת, הסלאוקית, בענייניה הפנימיים של יהודה, מה שיהווה תקדים עתידי רב-משקל בתולדותיה של ירושלים ויהודה. מעמדו של הכהן הגדול משתדרג והופך כמעט למנהיג כל-יכול מכל הבחינות – פוליטית, כלכלית, חברתית, משפטית ויוקרתית-אישית. הוא אכן המוציא-והמביא ביהודה. ישוע/יסון יצא מנקודת הנחה בסיסית וידועה: ירושלים לא תזכה במעמד המכובד של עיר פוליס אם לא יוקמו בה מיתקנים ספורטיביים-חינוכיים כמו גימנסיון לבני הנעורים ואפביון לבוגרים ובה יוכשרו אזרחי עיר הפוליס לעתיד ומהם יצמח הקאדר שייצג את ירושלים במישחקים ספורטיביים מפורסמים.

המימצא הארכיאולוגי בירושלים אינו מאפשר לנו לטעון בוודאות כי אכן מיתקנים הספורטיביים הנ”ל הוקמו, אם כי אין להוציא זאת מכלל הנחה מקדימה. מה שברור הוא שבספרות המקבית מופיעות עדויות מעניינות מאוד על התנופה הספורטיבית בסגנון ההלניסטי שהביא יסון לירושלים, ועדויות כאלה שרק הבקיא בנושא זה של הפעילות הגופנית ההלניסטית יכול היה לרכזן בחיבורו.

הספרות המקבית אינה מסתפקת באיזכור העובדות הנ”ל אלא גולשת לתיאור חי וציורי בכל הנוגע למבנים הספורטיביים ולמתחולל בתוכם. מסופר כי יסון הקים את הגימנסיון מתחת למצודה (כנראה החקרא) ואת “המפוארים שבבחורים”, היינו הנאים, הגבוהים, האתלטים (על-פי האידיאליזציה היוונית וההלניסטית) “הביא מתחת לפטאסוס” הוא כובעו של הרמס, שליח האלים במיתולוגיה היוונית, שהיה אחד הפטרונים המרכזיים לפעילות הספורטיבית, כדי לסמל את המהות האימננטית של הגימנסיון והאפביון ולהעמיד את יסון במרכז ענייני העשיה, ולא רק בהקשר ישיר לכהונה הגדולה. הטקסט המקבי מדגיש מיד בהמשך כי יסון הוא-הוא “שהלך לפניהם” (לפני המתעמלים) בתפקיד של גימנסיארכס.
ומי היו המתעמלים, לצד בני האריסטוקרטיה הירושלמית, לא פחות ולא יותר – בני הכהונה. הללו מצאו את הזמן הפנוי בין המשמרות כדי להתעמל ולהתחרות בעיקר בהאבקות, מי שהיתה מלכת הספורט היווני ובזריקת הדיסקוס, שנחשב אף הוא לשילוב מעניין בין כוח, טכניקה, מיומנות וחוכמה.

הטקסט המקבי מסתיים במחרוזת של השמצות ומחאות נוקבות מפי הכותב, שראה לנגד עיניו את הרפורמה ההלניסטית של יסון הולכת ונרקמת ומתממשת, ללמד על נפיצותה דאז ברחוב הירושלמי. מאוד הפריע לכותב המקבי כי הכהנים בזו לכבוד אבות מול “הכיבודים ההלניים”. קטע זה חושף אותנו להבדל המשמעותי בין התפיסה השמרנית של ייחוס אבות ואילן יוחסין לבין הגישה ההלניסטית של השגיות אישית ופרפקציוניזם.

הטקסט במקבים א' הינו קצר הרבה יותר, כמעט מיקרוסקופי, בנוסח של “ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים (כלומר גם ארכיטקטונית וגם אירגונית ומהותית) ויעשו להם עורלה” (מקבים א' א' 15-14). העימול בגימנסיון והתחרויות היו מתבצעים בעירום והיות שיסון דרש לשוות למהלך שלו אופי חזותי גם כן הוא הינחה את המתעמלים להראות כיוונים, היינו כלא-נימולים. פעולה זו דרשה מעין ניתוח קוסמטי די מכאיב ואף צופן בחובו סכנות לבריאות האדם, אך מה-לא-עושים-כדי-להידמות-ליוונים?! אגב, בספרות חז”ל מכונים אותם אנשים בשם “משוכי עורלה” (על שם פעולת מתיחת העור סביב העטרת של הפניס) וחכמים התפלמסו ביניהם האם יש למול אותם מחדש אם לאו.

יצויין כי המהלך הנידון של יסון נועד ליצור את התשתית האזרחית, הפוליטאית, של עיר הפוליס הייעודה – ירושלים, שהרי על-פי המסורת והנהלים לא יכולה היתה עיר להחשב כפוליס ללא המתקנים הספורטיביים והפעילות הגופנית בסגנון ההלני-הלניסטי ורק בוגרי הגימנסיון והאפביון יכולים להחשב כאזרחי העיר.

יסון איפוא אינו מסתפק במעמד הבכיר, הכמעט מלכותי של כהן גדול, אלא גם של המנהיג הבכיר של העיר.

מועד הרפרמה של יסון ננעץ בשנת 175 לפנה”ס, כששלוש שנים אחר-כך, אמורים היו להתקיים בעיר ההלניסטית הגדולה צור מישחקים ספורטיביים מפורסמים בסגנון אולימפי. ליסון איפוא אצה הדרך על מנת להכין את חניכיו לאירוע הגדול הנ”ל כדי שירושלים תופיע במקום ראוי על מפת התרבות ההלנית. הספורטאים, כנראה שביניהם היו גם כוהנים, הוכנו לתחרויות ועשו דרכם לצור. אלא שאליה וקוץ בה: מקובל היה בתקופה ההלניסטית שכל משלחת של ספורטאים תביא באמתחתה סכום כסף לקניית קרבן לפטרון המיתולוגי של המישחקים, למלקרת-הרקלס במקרה הנידון של צור, אך מהלך זה היה חריג מהבחינה היהודית ועל כן סוכם כי הכסף יימסר להנהלת הנמל של צור כמחווה חלופית.

חיבור שתי העדויות – הגימנסיון בירושלים ומישחקי צור – מראה בעליל כי הרפורמה ההלניסטית ביזמתו של יסון, הכהן הגדול המתיוון, היתה רצינית ובת-מימוש. מדובר על צעד נוסף, המשכי, בכיוון ההיחשפות של הכהונה הגדולה לתהליך ההתיוונות. ציםינו אולי למרידה, להסתייגות המונית-עממית, אך לא. התהליך התממש בשקט רב ללמדנו על מידת הנכונות של הציבור להיחשף לממדי ההלניזציה.

יורשן של ישוע-יסון בכהונה הגדולה היה מנלאוס – שם מיתולוגי קלאסי – שהעמיק היטב את יסודות ההלניזציה וכמותו יורשו ליסימכוס, כששניהם בוזזים ביד גסה את אוצרות בית המקדש לטעמיהם ולצרכיהם. ליסימכוס אף מקים יחידה צבאית מאורגנת ומסודרת בנוסח ההלניסטי שדואגת למימוש כוונותיו.

במהלך מלחמת האזרחים/האחים שפרצו בין יסון למנלאוס נמלט יסון ללקדיימוניה, היא ספרטה, ושם זכה למקלט “מדיני”, גם משום, כך על פי הטקסט המקבי – “יען אשר הם (הלקדיימונים) קרובים אל בני עמו” (מקבים ב' ה' 9). הקשר בין בני ספרטה ליהודים מופיע כמה פעמים בטקסטים המקביים. קשה לעקוב אחר החוט הגניאולוגי בין שתי הציביליזציות אלא שניתן להסביר את המיתוס על רקע קשרים כלכליים ודיפלומטיים בין שני הצדדים ומתוך רצון עז של הנהגת ירושלים, כפי שאנו מוצאים ברחבי האימפריה ההלנסטית, למצוא לעצמה פטרון מיתולוגי כלשהו. לכך, אגב מתחברת בקשתו של יסון “לרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה”.

יסון, איפוא, תורם להפצת התרבות ההלניסטית בירושלים בפרט וביהודה בכלל. העמקתה של זו היתה חסרת תקדים ושימשה מנוף לכל מה שיתחולל מבחינה חברתית ותרבותית בהמשך התקופה.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק

• חלק א' – סוף ימי בית ראשון וגלות בבל
• חלק ב' – שיבת ציון
• חלק ג' – התקופה ההלניסטית