פרק מתוך הספר “האיש שידע יותר מדי” בעקבות הטבח אמש במפגש של בני נוער גאים בת”א

אלן טיורינג, מתמטיקאי בריטי ומחלוצי מדעי המחשב היה המתמטיקאי שפיענח את הצופן הגרמני במלחמת העולם השניה אבל זה לא עזר לו להתמודד מול שלטון שהפך עוין לאחר שגילה את נטייתו המינית. הפרק מתוך הספר שיצא בהוצאת אריה ניר, עוסק בנסיבות התאבדותו בעקבות טיפול כימי שעבר כדי ‘לרפאו’. באדיבות ההוצאה

האיש שידע יותר מדי מאת דייוויד לויט. מאנגלית: יעל סלע-שפירו הוצאת אריה ניר. 271 עמודים. מחיר: 84 ש”ח

מתוך העטיפה:

אלן טיורינג נחשב לאבי המחשב והבינה המלאכותית. היה בו שילוב נדיר של מתמטיקאי תיאורטיקן ואיש מעשה, שהיה מעורב אישית בבנייה של מכונות החישוב שתכנן. פריצת הדרך לבניית מכונת חישוב ממשית הוגשמה כאשר טיורינג, יחד עם צוות של מדענים והוגים, בנו מתקנים שנועדו לפצח את צופן האניגמה של הנאצים ובכך קידמו את ניצחון בעלות-הברית במלחמת העולם השנייה. כבר בעבודת הדוקטורט שלו, בשנת 1936, התמודד טיורינג עם אחד האתגרים המתמטיים הגדולים של התקופה – בעיית הכּריעוּת”, והציע, באופן תיאורטי, בניית מכונת חישוב ניתנת לתכנות.

לאחר המלחמה, הפך טיורינג לנושא הדגל של הבינה המלאכותית וניסח את מבחן טיורינג המפורסם, הקורא תיגר על תפיסות המודעות האנושית שלנו. ואולם, המדען שהתברך באחד המוחות החריפים ביותר, נחשב גם לאדם תימהוני, בעל נפש נסערת. גישתו בנוגע לרמת התבונה האפשרית של מכונה שתוכל ללמד את עצמה, ליזום ולהסיק מסקנות ועצם האפשרות שהמחשב יעלה על האדם וישתלט על העולם, עוררו התנגדות רבה. גם עובדת היותו הומוסקסואל, שאליה התייחס בגילוי לב מפתיע לתקופתו, הקימה לו מתנגדים ואויבים. הוא נעצר בעוון הפרת חוקים אנטי-הומוסקסואליים ונידון ל”טיפול” שהיה בעיקרו סירוס כימי. טיורינג התאבד, ככל הנראה בנגיסת תפוח טבול בציאניד.

הסבר מערכת אתר הידען

לאחר האירוע אמש ביקשנו להגיב, כאתר הדוגל כל הזמן בגישה ליברלית, שהיא לצערנו מצרך נדיר. ידידי מיכאל רוטשילד העלה את הרעיון להעלות את סיפורו של טיורינג, בפרט בעקבות הביוגרפיה שיצאה עליו ותורגמה לעברית. פנינו איפוא לדוברת הוצאת אריה ניר, שירלי יצחקי וביקשנו את הפרק הרלוונטי העוסק במותו של טיורינג, אחד מגדולי המתמטיקאים וממניחי היסוד לענף מדעי המחשב, שעמד היטב בקרב המוחות מול הנאצים והצליח לפענח את הצופן שלהם, דבר שסייע המון לבעלות הברית במאבק שהביא בסופו של דבר לנצחון. ואולם לא הצליח לעמוד מול הבערות של החברה הבריטית ומערכת המשפט שכפתה עליו סירוס כימי.

אנו מנצלים את המצב להשתתפות בצער הקהילה ומשפחות הנרצחים ומאחלים החלמה מלאה לפצועים.

ממש בלי קשר, אנו גם משתתפים בצערה של משפחת ניר על מותו הפתאומי של אריה לפני כשבועיים מדום לב, ניר השאיר לנו מורשת עצומה בתחום ספרי המדע הפופולארי ונקווה שזו תימשך.

אבי בליזובסקי

הנה הפרק לפניכם:

פרק מתוך הספר “האיש שידע יותר מדי – אלן טיורינג והמצאת המחשב”
מאת דיוויד לוויט
מאנגלית: יעל סלע-שפירו
הוצאת אריה ניר

” במילים אחרות, הוא נשאר אותו טיורינג – אלא שלאותו טיורינג הייתה כתובת קבועה והיו לו חברים. עם החברים נמנו שכניו, אדון וגברת רוי וֶבּ (טיורינג גם חיבב מאוד את בנם הצעיר רוב); מקס ניומן ואשתו הסופרת לין אירווין; רובין גנדי; ונורמן רוטלדג’, גם הוא בוגר קינגס קולג’, שהיה אולי החשוב בחבריו של טיורינג משום שהיה הומוסקסואל ואיש סודו של טיורינג בעניינים שטיורינג לא רצה לדון בהם עם אנשים אחרים. אי-אפשר לומר שחייו הארוטיים פרחו, אך נדמה שלכל הפחות נעשו מדכאים פחות מכפי שהיו בתקופות מוקדמות יותר. המעבר למנצ’סטר אמנם העיב מעט על יחסיו עם נוויל ג’ונסון, אולם הוא הִרבה לנסוע לאירופה – פעם אחת לנורווגיה ופעמים אחדות לצרפת. החוקים בצרפת לא החשיבו יחסי מין בין גברים למעשה פלילי, ובזכותם נהנו האנגלים ששהו “בחוץ לארץ” מהפוגה נחוצה מאוד מהילת הדאגה והאשמה שעדיין דבקה במין הומוסקסואלי בבריטניה. היבשת נתנה לטיורינג הזדמנות ליהנות מפרשיות אהבהבים ארוטיות בלי לחשוש מהשלכותיהן, והחיפוש אחר ימי חירות ספורים מדי פעם היה מעשה אופייני לבני דורו.

הוא לא הגביל את מסעי החיפוש שלו לאירופה בלבד. גם במנצ’סטר נהנה טיורינג מדי פעם מהרפתקה או ממערכת יחסים אקראית. בינואר 1952, בערך בזמן שה-BBC שידר את העימות שלו עם ג’פרסון, התחילה מערכת יחסים כזאת כאשר טיורינג נפגש עם נער בן תשע-עשרה בשם ארנולד מוריי ליד קולנוע ריגל. בדומה למרבית הבחורים בני מעמד הפועלים באותה תקופה, סבל ארנולד מתת-תזונה ומחסרון-כיס גם יחד; לא מעט נערים במצבו נהגו להרוויח מעט דמי כיס מהסתתרות מאחורי קשתותיה של תחנת הרכבת בחברת גבר מבוגר מהם. אולם נראה כי שני הגברים שאפו למערכת יחסים משמעותית יותר. לפיכך הזמין טיורינג את ארנולד לאכול איתו ארוחת צהריים, ואחר כך הזמין אותו להתארח בביתו בסוף השבוע. ארנולד נענה להזמנה אך לא הגיע לבית. ביום שני לאחר מכן הם נפגשו שוב במנצ’סטר, ובשלב הזה הציע טיורינג שהפעם ארנולד יבוא אליו ללא דיחוי. ארנולד הסכים. הוא שב וביקר אצל טיורינג באותו חודש, אכל איתו ארוחת ערב וגם (כנראה) ישן אצלו. לאחר מכן, טיורינג שלח לו אולר.

עניין הכסף גרם מבוכה מסוימת. ארנולד לא רצה שטיורינג ינהג בו כזונה ממין זכר, ולכן התנגד להצעתו של טיורינג לתת לו כסף מזומן. אולם אחר כך גילה טיורינג כי בארנקו חסר כסף. ארנולד הכחיש כל קשר לכסף החסר, אך ביקש הלוואה בשיעור שלוש לירות כדי לשלם חוב. כמה ימים מאוחר יותר ביקש שבע לירות נוספות – גם הפעם כדי לשלם חוב. בין השניים פרץ ויכוח קצר משום שטיורינג שאל למי ארנולד חייב את הכסף, אך בסופו של דבר הוא כתב צ’ק על שמו של ארנולד.

כמה ימים לאחר מכן נפרץ ביתו של טיורינג. הגנב או הגנבים לקחו מהבית רכוש בשווי חמישים לירות: בגדים, סכיני דגים, תער ומצפן, ודברים נוספים. הוא התקשר למשטרה ושני שוטרים באו לאסוף טביעות אצבעות בבית. טיורינג חשד שארנולד מעורב בפריצה ולכן התייעץ עם עורך הדין של שכנו; עורך הדין המליץ לטיורינג לכתוב לארנולד מכתב ובו תזכורת לעניין הכסף שנעלם מן הארנק, תזכורת לעניין הכסף שהוא עדיין חייב לטיורינג והמלצה שלא ייפגשו שנית. בתגובה למכתב הופיע ארנולד בכעס בביתו של טיורינג ואיים “לעשות צרות צרורות”. הסצנה הזכירה את העימות בין מוריס לבין אלק במוזיאון הבריטי, שבה פקח הציד העני אומר לברוקר הבורגני, “מר האל, ת’מבין טוב מאוד שלא ימצא חן בעיניך אם כמה דברים יתגלו, ככה נדמה לי.” בתגובה, מוריס משתלח בו: “בשם אלוהים, לו הלשנת עלי… הייתי מפרק אותך. זה היה עולה לי מאות, אבל יש לי מספיק, והמשטרה תמיד מסייעת לאנשים כמוני ולא כמוך.” אולם אם הניח טיורינג שמובן מאליו שהמשטרה תסייע לאנשים כמוהו ולא כמו ארנולד, הרי שטעה טעות מרה.

איום הסחיטה במוריס הוא ההקדמה להתפייסות: אלק נסוג בו מכוונתו והמאהבים פורשים להם למלון. ליד מנצ’סטר קרה דבר דומה. ארנולד חזר בו מן האיום שלו והודה שהתרברב בקשריו עם טיורינג באוזני צעיר בשם הארי, ושהארי הציע לשדוד את ביתו של טיורינג בתגובה לגילוי. ארנולד אמר שסירב לקחת חלק בתוכנית; אולם אפשר שהארי החליט לבצע את השוד לבדו. הווידוי יישר את ההדורים כמו במוריס, ותוצאותיו היו עדנה ויחסי מין. ארנולד הבטיח שישיב את החפצים שנגנבו – וכמה ימים לאחר מכן אמנם הודיע לטיורינג כי נחל הצלחה מסוימת באיתור החפצים הגנובים. אולם זה כבר היה מאוחר מדי, שכּן המשטרה שבה אל טיורינג, לא כדי לדווח לו על התקדמות החקירה אלא כדי להודיע לו שהם “יודעים כל מה שצריך לדעת” על הרומן שלו עם ארנולד. הם עשו שתיים ועוד שתיים, ועכשיו, במקום לעצור את הגנב, עצרו את קורבנו. האשמה הייתה התנהגות מגונה ביותר עם גבר אחר: אותו פשע שבו הורשע אוסקר ויילד ושבגינו נאסר יותר מחמישים שנה לפני כן.

ב.
השנים הספורות שנותרו לטיורינג אחרי המעצר התאפיינו בשקיעה איטית ועצובה בצער ובטירוף. הוא נשפט על עבירות מוסר ובמקום עונש מאסר “נגזר” עליו לעבור סדרת טיפולים באסטרוגן שנועדו “לרפא” אותו מן ההומוסקסואליות שלו. זריקות האסטרוגן השפיעו עליו כמו סירוס כימי, והשפעתן הגרועה ביותר הייתה תופעות לוואי משפילות. האצן דק-הגזרה השמין והצמיח שדיים. למרות כל הקשיים המשיך לעבוד בחירוק שיניים ובעמידוּת שוודאי רכש בבלצ’לי. לדוגמה, כאשר נורמן רוטלדג’ כתב לו מכתב בפברואר בנוגע למשרות במודיעין, השיב טיורינג, “אינני מאמין כי אני באמת יודע על משרות כאלה, חוץ מאשר על המשרה שהייתה לי בזמן המלחמה, והמשרה ההיא לא הייתה כרוכה כמובן בנסיעות. אני חושב שמחפשים צוערים… אך מצבי הנוכחי איננו מאפשר לי להתרכז היטב, והסיבות מוסברות בפסקה הבאה.”

באיזה איפוק השיב טיורינג לשאלתו של רוטלדג’, בטרם גילה את הבשורות הרעות!

הסתבכתי בצרות מן הסוג שתמיד הערכתי שאני עלול להסתבך בהן, אם כי בדרך כלל [בלתי קריא] אותן בסבירות של 1 ל-10. בקרוב אודה באשמת ביצוע עבירות מין עם בחור צעיר. הסיפור על חשיפתם של האירועים ארוך ומרתק, וביום מן הימים אצטרך להפוך אותו לסיפור קצר, אך אין לי זמן לספר לך כעת. אין ספק כי בעקבות הפרשה איהפך לאדם שונה, אם כי עדיין לא גיליתי איזה אדם בדיוק.

ובסיום המכתב כתב טיורינג,
אני שמח שנהנית מהשידור. אך ג’ היה די מאכזב. אני חושש כי יהיו מי שישתמשו בעתיד בהיקש הבא:
טיורינג מאמין שמכונות יכולות לחשוב
טיורינג שוכב את גברים
לפיכך מכונות אינן יכולות לחשוב

וחתם, “שלך במצוקה, אלן.”

כעת לא היה ספק כי לעולם לא ישוב לעבוד בפרויקטים ממשלתיים לניתוח צפנים, על אף שֶיוּ אלכסנדר פנה אליו זמן קצר לפני כן והציע לו עבודה כזאת בדיוק. הסיבה היא שבגלל מצבו, נחשב טיורינג לסיכון ביטחוני גבוה מדי. עקב עריקתו של גאי ברג’ס ב-1951, מיתוס ההומוסקסואל הבוגד הלך וצבר תאוצה, הן בתקשורת ההמונים והן במשרדי הממשלה. פורסטר רק החמיר את המצב כאשר כתב במאמרו “What I Believe” (“במה אני מאמין”) כי אם ייאלץ לבחור בין בגידה בידידו לבין בגידה במולדתו, הוא מקווה שיצליח לאזור אומץ לבגוד במולדתו. אם עקבה המשטרה אחר טיורינג ואף ניסתה למנוע ממנו לצאת מאנגליה, הרי שלא עשתה זאת רק כדי להתעמר בו, אלא מתוך חשש שיחליט לבגוד במולדתו ולמסור את המידע הסודי הידוע לו לידי סוכן אויב המתחזה לידיד. לא עניין אותם כלל שטיורינג היה א-פוליטי עד לשד עצמותיו. מבחינתם הוא בקושי היה קיים, ואחרי שסירסו אותו כימית, החלו לסרס אותו מוסרית בכך שגזלו ממנו לא רק את חופש התנועה שלו, אלא גם את חופש הרגש שלו. ואכן, ייתכן כי משום שחש כה מסורס בחר לנסח את מכתבו השני לנורמן רוטלדג’ – מכתב שנכתב שנה מאוחר יותר – בנימה נשית מודעת שנעדרה ברובה ממכתביו הקודמים:
בפגישתנו הבאה יש לי סיפור מקסים לספר לך על חיי ההרפתקניים. היה לי עוד סיבוב עם הז’נדרמים, והמנצח בסיבוב מספר 2 הוא בהחלט טיורינג. חצי ממשטרת צ’ אנגליה (על-פי אחד הדיווחים) יצאה לחפש בחור שהוא לכאורה מידידיי… על התנהלותנו כולה חלשו צניעות ומוסריות מושלמות. אבל הבּוּבּוֹנים המסכנים לא ידעו זאת. נשיקה קלילה מאוד תחת דגל זר, בהשפעת משקה, הייתה האירוע היחיד שאירע… הבחור המסכן קיבל יחס מזעזע למדי לדעתי. אספר לך הכול כשניפגש בטדינגטון במרס. הרי מעל ראשי מרחף מאסר על תנאי ולכן תוּמתי המזהרת הייתה ללא רבב, כנדרש. אילו הייתי מרחיק לכת ומחנה את אופניי בצד הלא נכון של הכביש ודאי היו גוזרים עלי 12 שנות מאסר. כמובן שהמשטרה תמשיך לתחוב את אפה, ולכן תומתי חייבת להמשיך להיות מזהרת.

בסוף מכתבו מסר טיורינג לידידו שהוא עשוי “לנסות להשיג עבודה בצרפת.” הוא גם מגלה לו שהתחיל ללכת לטיפול פסיכולוגי. על המכתב חתם, “נשיקות, אלן.”

המטפל היה ד”ר פרנק מ’ גרינבאום. ייתכן שהוא האיש ששכנע את טיורינג לכתוב – או לפחות להתחיל לכתוב – את הסיפור הקצר שעליו כתב לנורמן רוטלדג’. את טיורינג מגלמת בסיפור דמות בשם אלק פרייס (ייתכן כי השימוש בשם המשפחה של הפיזיקאי מוריס פרייס היה מקרי), מדען שדמה לטיורינג בכל מובן מלבד בתחום העיסוק שלו, שלא היה תיכוּן מחשבים כי אם “מסע בין כוכבי”. וכפי שטיורינג היה אבי מכונת טיורינג, אלק היה האדריכל של המצאה בשם המצוף של פרייס – מין לוויין או ספינת חלל.

בכל פעם שאמרו את שמו של המצוף, זהר אלק מגאווה. גם כפל המשמעות, הברור מאליו כמעט, די מצא חן בעיניו. מאז ומעולם אהב להתהדר בהומוסקסואליות שלו, ובחברה המתאימה היה אלק מעמיד פנים כי האות U איננה מופיעה במילה. חלף זמן רב למדי מאז שהוא “היה” עם מישהו, ולמעשה לא עשה זאת מאז שפגש את החייל ההוא בפאריס בסוף הקיץ. מאחר שסיים את המאמר שלו חשב שהרוויח ביושר גֶבר עליז נוסף, וידע היכן יוכל למצוא גבר שעשוי להתאים לו.

אלק, בדומה לטיורינג, נהג לדבר “בפראות-מה עם עיתונאים או בשידורי תחנת הרדיו השלישית.” בדומה לטיורינג, הוא היה בלתי מסודר למדי, לבש “מקטורן ספורטיבי ישן ומכנסי צמר בלתי מגוהצים.” הדי קולו של ד”ר גרינבאום משמשים כרקע לפסקה הבאה, המכילה ניתוח של נטיות הביגוד שלו:
“הוא לא אהב ללבוש חליפה ובמקום זאת העדיף את ‘מדי הסטודנט לתואר ראשון’, שהתאימו לגילו המנטלי וחיזקו את האמונה המעודדת שהוא עדיין צעיר מושך. העיכוב ההתפתחותי הזה ניכר גם בעבודתו. כל הגברים שאלק לא ראה בהם מועמדים ליחסים מיניים היו עמיתים למדנים, שאלק הרגיש שהוא חייב להפגין בפניהם באופן פעיל את כישוריו האינטלקטואליים.”

בתחילת הסיפור יוצא אלק לקניות לכבוד חג המולד. הוא מחפש לכאורה את “הגבר העליז” שהוא מרגיש ש”הרוויח ביושר” – ובשלב הזה משתנה לפתע נקודת המבט של הסיפור ונעשית נקודת מבטו של “רון מילר”, ממלא מקומו של ארנולד. רון, כך מתברר לנו, “היה מובטל כבר חודשיים, ולא נשאר לו כסף. הוא היה אמור לקבל כמה עשיריות בשביל העבודה הקטנה שארני ביקש ממנו לעזור בה. הוא היה צריך בסך הכול לשוחח עם שומר הלילה, כדי להסיח את דעתו בזמן שהשאר יעשו את העבודה. אבל זה לא היה בטוח.” רון גם היה “רעב מאוד ודי סבל מהקור של חודש דצמבר.” ומתברר שהוא איננו מסרב לשקול עסקת חליפין של סקס תמורת מזומנים:
“אם ייתן למישהו לקחת אותו אל מתחת לקשתות לעשר דקות, יוכל לקבל ארבע לירות. הגברים נראו פחות נלהבים, לא כמו שהם נראו לפני שנה, לפני התאונה [של רון?]. כמובן שזה היה פחות טוב מלשכב עם בחורה, זה לא היה דומה בכלל, אבל אם הבחור לא היה זקן מדי אז זה היה דווקא נעים. ארני היה מספר איך הבחורים שלו היו עושים איתו אהבה כאילו הוא הבחורה, ואיזה דברים הם היו אומרים! אבל הם היו הקשוחים. ארני היה יכול להשיג אותם בקלות כמו [בלתי קריא] בגלל ה[בלתי קריא] ההומואי שלו והפרצוף הבובתי היפיופי שלו. וזה נשמע כאילו שזה די מצא חן בעיניו של החזיר הקטן והעלוב הזה. שָמעו [בלתי קריא] מתפאר שהוא לא יכול לעשות שום דבר עם בחורה כשהיא משלמת לו!”

רון אפוא מחשיב את עצמו לכאורה לבן מעמד שונה מארני, אותו “חזיר קטן ועלוב”, בדיוק כפי שארנולד מחשיב את עצמו לבן מעמד שונה מידידים כגון “החזיר הקטן” הארי למשל. אף-על-פי-כן הוא מחפש הזדמנות ומבחין שאלק צופה בו:
“הבחור שהסתובב לו שם תקע בו חתיכת מבט… הנה הוא חוזר שוב. הפעם רון החזיר מבט, ואלק נענה לו ועשה עוד הקפה מהירה מסביב לערוגה. עכשיו היה ברור בדיוק מה הוא רוצה. אבל נראה שאין לו מספיק ביצים. אולי כדאי לעודד אותו קצת בפעם הבאה שהוא יעבור. והנה הוא בא. רון הסתכל לאלק בעיניים וחייך אליו חצי חיוך. אבל זה היה מספיק. אלק התקרב לספסל בפארק; רון פינה לו מקום והוא התיישב. הוא לא היה לבוש מי-יודע-מה. איזה מעיל! למה הוא לא אומר כלום? יכול להיות שהוא טעה? לא, היה לו מין מבט חמקמק כזה… אם הוא לא ייזהר, לא ייצא מזה שום דבר.”

רון שואל אם לאלק יש סיגריה. ובמקרה יש לאלק סיגריה – אם כי זה דורש מעט הסברים.
“הוא לא עישן, מפני שלא הייתה לו די שליטה כשעישן, ובכל מקרה חש ברע אחרי שעישן. אך הוא ידע שבשביל ה”קליקים” האלה, צריך כמה סיגריות.
“אתה עסוק עכשיו?” שאל אותו אלק פתאום. זה היה משפט פתיחה סטנדרטי. אמנם קצת בוטה, אבל הוא לא הצליח להעלות בדעתו שום משפט מוצלח ממנו; ובכל מקרה הבוטות נועדה למנוע אי הבנות. הטיפוס הזה מתאים למטרותיו. לא ממש יפיפה, אבל בעל חן משלו. קבצנים לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררנים. הוא הניד בראשו לשלילה. “בוא לאכול איתי ארוחת צהריים.”

קבצנים לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררנים. הרגע הזה כל-כך עצוב מפני שעוצמת הצורך בקשר פורסטרי מכחידה את אמות המידה, המעמד, הזיכרון (של מורקום האידיאלי לכאורה) ואפילו את ההערכה העצמית. ולא רק מבחינתו של אלק – אלא גם (אם כי במידה פחותה) מבחינתו של רון:
“בסדר, למה לא,” אמר רון. הוא לא אהב דיבורים לא-לעניין. בסופו של דבר מגיעים לאותו מקום. מיטה היא מיטה ולא משנה איך נכנסתָ אליה. דעתו של אלק הייתה שונה והוא המשיך לשתוק במשך כמה דקות בעודם פוסעים לעבר מסעדת גרנקוף [?]. לכל הפחות הצליח להגיע לארוחה. גם לרון זה היה ברור. הוא היה בטוח בארוחה. הוא לא היה בטוח אם יצטרך לעשות משהו. אולי יוכל לקבל משהו בלי לעשות כלום.

אולם במסעדה, רון מוכה הלם מכך “ששוער פותח לך את הדלת ונותן לך להיכנס ראשון כאילו שאתה בת,” ומרוב הלם בקושי שם לב לאלק. במקום זאת, הוא “מרוכז כולו במסעדה ובקישוטיה המצועצעים.” וזה משמח את אלק: “הוא בדרך כלל היה נבוך במסעדות, או משום שהיה לבדו או משום שלא עשה את הדבר הנכון. רון לא….”
וכאן נקטע הסיפור. לעולם לא נדע מה עלה בגורלם של רון ואלק. הם עומדים לנֶצח על סף האפשרות – אולי אפשרות לאושר – וניצלו מן הצל אשר עט על יוצרם והשמיד את חייו.

ג.
גברת קלייטון, סוכנת הבית של אלן טיורינג, מצאה את גופתו במיטתו ב-8 ביוני 1954 בבוקר. לידו היה תפוח שחסרו בו כמה נגיסות.
“עד עכשיו ודאי נודע לך דבר מותו של מר אלן,” היא כתבה לאמו.
זה היה הלם נורא. פשוט לא ידעתי מה לעשות. ולכן מיהרתי לבית של גברת גיבסון והיא התקשרה למשטרה והם אמרו לא לגעת בכלום ולא לעשות כלום. ואני פשוט לא זכרתי את הכתובת שלך הייתי בחופשה בסוף השבוע ועליתי בלילה כרגיל לקחת את הארוחה שלו. ראיתי שיש אור בחדר השינה שלו ושווילונות הסלון לא סגורים, בקבוק חלב על המדרגות ועיתון תקוע בדלת. אז חשבתי שהוא יצא מהבית מוקדם ושכח לכבות את האור בחדר. ולכן עליתי ודפקתי על הדלת של חדר השינה. הוא לא ענה אז נכנסתי פנימה. מצאתי אותו במיטה הוא כנראה מת בלילה. המשטרה הגיעה שוב הלילה כדי לגבות ממני תצהיר.

ואז הוסיפה,
“מר וגברת גיבסון ראו את אלן הולך ביום שני בערב. הוא נראה אז בסדר גמור. בסוף השבוע הקודם הוא אירח פה את ו’ [כך במקור] גנדי ונראה שהיה להם ממש נחמד. ומר וגברת וֶבּ באו לאכול ארוחת ערב ביום שלישי וגברת וב באה לתה מנחה ביום רביעי: באותו יום היא עברה דירה.”

האפשרות שטיורינג התאבד הייתה כה בלתי סבירה בעיני גברת קלייטון עד שהעלתה ראיות נגדה (אם כי לא בלתי סבירה עד כדי כך שלא חשבה שיש להזכיר אותה). אף-על-פי-כן, החקירה שנערכה ב-10 ביוני קבעה כי טיורינג שם קץ לחייו. נראה כי התפוח היה טבול בתמיסת ציאניד.

רבים מחבריו של טיורינג היו שותפים לתיאוריית הקשר שפיתחה אמו בשנים שלאחר מותו, ועזרו לה להפיץ את המיתוס שטיורינג לא התאבד, אלא מת כתוצאה מטעות בניסוי מדעי. כשרקחו את התיאוריה הזאת הצביעו על כך שטיורינג החזיק בביתו מאגר חומרים כימיים (לרבות אשלגן ציאניד) כמו גם ציוד מדעי מגוּון. ד”ר גרינבאום, הפסיכואנליטיקאי, כתב לדוגמה לגברת טיורינג,

אין ספק בלבי כי אלן מת בטעות. את מתארת באופן כה חי את האופן שאלן עשה ניסויים, עד שאני יכול לראות בעיני רוחי כיצד הוא מתעסק לו בחומריו. כשערך ניסויים התנהג כמו ילד ולא תמיד הפנים את [בלתי קריא] הכתובות אלא גם היה בודק את החומר באצבעותיו… ההתאבדות מעולם לא הייתה רחוקה ממנו יותר מכפי שהייתה בזמן מותו.

שכנתו של טיורינג כתבה באותה רוח לגברת טיורינג, ואמרה כי
“קשה להאמין שיש קשר בין קביעתו של חוקר מקרי המוות לבין התנהגותו של אלן לפני שיצאנו מפארק וילה ב-3 ביוני. הוא הזמין אותנו לאכול איתו ארוחת ערב ב-1 ביוני ובילינו איתו ערב מענג ביותר. ביומיים שלאחר מכן ראיתי אותו מספר פעמים וביום שעברנו הוא הזמין אותי לכוס תה. הוא הכין לחם קלוי ואכלנו אותו ליד שולחן המטבח. זאת הייתה ארוחה עליזה ביותר, גברת קלייטון חזרה ושתתה איתנו כוס תה. אלן היה מלא כרימון בתוכניות לבוא לבקרנו בסטִיאל בדרכו חזרה מן האוניברסיטה בערבים, ואני מתקשה להאמין שחשב באותם רגעים על המעשה שעתיד היה לעשות. הדבר בוודאי צץ כמחשבת פתע.”

יו אלכסנדר, שעוד היה שקוע רובו ככולו בניתוח צפנים, כתב לגברת טיורינג:

הריני לאשר את דברייך על כך שלאחרונה היה אלן שמח וטוב לב; כחודש לפני מותו קיבלתי ממנו מכתב ובו סיפר לי שהוא עובר טיפול, וכי הוא מרגיש שהטיפול מועיל לו וכי הוא מרגיש טוב מכפי שהרגיש [צונזר]. בגלל מכתבו הייתי המום במיוחד כשקראתי מה קרה ואני שמח מאוד לשמוע שייתכן שהייתה זאת תאונה.

גברת טיורינג עדיין אספה ראיות שיתמכו בגרסתה אפילו בשנת 1960. המכתב האחרון הוא מכתב של ו”ט ג’ונס, המכהן כפרופסור לפילוסופיה בפומונה קולג’ בקליפורניה:

אם יורשה לי לומר, אני סבור שכל הראיות – החיוביות והשליליות כאחת – תומכות בהשקפתך בנוגע לנסיבות מותו. ראיה “שלילית” משמעה שאינני חושב שאלן היה טיפוס שישים קץ לחייו. ראיה “חיובית” משמעה שהוא כן היה הטיפוס שינהג בחוסר זהירות (או ליתר דיוק, בחוסר תשומת לב) בגורמים מסוכנים של הניסויים שערך.

אך יש אפשרות שלישית, ומעניין כי איש מידידיו של טיורינג לא חשב עליה מעולם או לפחות לא העלה אותה על הכתב. אותה אפשרות שלישית (שאין לה שום ראיות, יש להודות, לפחות לא כיום) היא שההתאבדות הייתה מבוימת; שהאיש בחליפה הלבנה נעשה לאיש שידע יותר מדי – כמו גיבור סרטו של אלפרד היצ’קוק מ-1934.

אם טיורינג אכן התאבד, נראה שחשב שהוא הולך לאן שהוא. זכרו שאלק פרייס, גיבורו של הסיפור חסר השם, הוא בר-סמכא בעניין מסע בין כוכבים. במרס 1954, חודשים ספורים לפני מותו, שלח טיורינג לרובין גנדי סדרה של ארבע גלויות מסתוריות. הראשונה אבדה. שלוש האחרות מצטרפות לכדי רשימה של פתגמים ממוספרים הנושאות את הכותרת הקיבוצית מסרים מן העולם הבלתי נראה:
III. היקום הוא חלקו הפנימי של חרוט האור של הבריאה
IV. המדע הוא משוואה דיפרנציאלית. הדת היא תנאי גבול. (sgd) ארתור סטנלי
V. היפֶּרבּוֹלואידֵי אור מופלאים
דרך מרחב וזמן להתגלגל
משַכְּנים גלים היכולים
לגלם פלאֵי פנטומימת האל.
VI. חלקיקים הם מעיינות.
VII. מטען = זווית e/π מסוג רוטציה 2π.
VII. את עקרון האיסור שוטחים אך ורק כדי להיטיב עם האלקטרונים עצמם, משום שאם יותַר להם ליצור זיקות בחופשיות רבה מדי, הדבר עלול להשחיתם (עד שייהפכו לדרקונים או לשדים)

מתמטיקאים אחרים שהיו דגולים כטיורינג סיימו את חייהם בטירוף: כך קרה הן לקאנטור והן לגֶדל. ייתכן כי גם טיורינג פיתח הזיות לקראת סוף חייו, ודמיין שהוא מתגלגל בחלל בתוך “היפרבולואידי אור מופלאים” הקרויים גם המצוף של פרייס. גנדי, לעומת זאת, סבור כי המימרות בַּגלויות היו “חלק ממכניקת קוונטים חדשה… שאסור להתייחס אליה יותר מדי ברצינות (שהיא כמעט כולה ‘לצורכי בידור בלבד’), אם כי אין ספק שעשוי לצמוח ממנה משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו ברצינות.” או שאולי מכניקת הקוונטים החדשה עסקה בתפוחים, בחרוטי אור ובספינות חלל. בספרו Mathematician’s Apology כתב הארדי: “אל לו למתמטיקאי להניח לעצמו לשכוח שהמתמטיקה, יותר מכל אמנות מדעית אחרת, מיועדת לצעירים בלבד.” אולם גנדי טוען כי טיורינג לא איבד את כוחותיו; ואכן בחודשים שקדמו למותו הגה טיורינג חסם עליון למספר סקיוס, שהיה נמוך עוד יותר מזה שקבע סקיוס עצמו. אילו בחר לפרסם את תגליתו, הייתה נחשבת להישג משמעותי. אך הוא החליט שלא לפרסמה. הוא אמר כי איננו רוצה להביך את סקיוס.

אם רעיון ההתאבדות כלל עלה בדעתו, כנראה שֶעלה בפתאומיות. השיטה, לעומת זאת, הבשילה במוחו במשך שנים. לדוגמה, ידידו ג’יימס אטקינס סיפר לאנדרו הודג’ס כי טיורינג כתב לו פעם מכתב מפרינסטון ותיאר בו שיטה להתאבד “באמצעות תפוח וחוט חשמל”. הוא גם סיפר לידידו כי הוא נוהג לאכול תפוח מדי לילה לפני שהוא שוכב לישון. וכמובן ששבועות רבים אחרי שראה את הקרנת הבכורה של שלגייה ושבעת הגמדים בקיימברידג’, המשיך לזמזם בעודו פוסע במסדרונות קינגס קולג’

התפוח במרקחת ייטבל,
והמוות הישֵן בו יחלחל

התפוח לא הפסיק לרתק אותנו עד עצם היום הזה. תלי-תלים של פרשנות מבוססים על השתמעוּיותיו המטאפוריות. (תפוח המוות, תפוח הידע – אך ידע רב מדי?) באינטרנט נפוצה השמועה כי התפוח המהווה את הסמל המסחרי של מחשבי אפֶּל הוא למעשה מחווה לטיורינג. החברה מכחישה כל קשר לכך; נהפוך הוא, היא טוענת, התפוח שלה מרמז על ניוטון. אם כך, מדוע הוא נגוס?
ייתכן כי אנחנו מתחלחלים מפני שטיורינג בחר לשים קץ לחייו באופן הומואי למדי – לשַוות להסתלקותו מן העולם, שנהג בו באופן מאכזב, נופך זוהר, ססגוני, גותי ומשונה כסרט של דיסני. אך בכל הדפים שקראתי על אודות טיורינג – ומדובר בעשרות דפים – איש לא הזכיר את המסר שנראה לי כַּמסר המובן מאליו. במעשייה, שלגייה איננה מתה מהנגיסה בתפוח; היא שוקעת בשינה ומתעוררת רק כשהנסיך מעיר אותה בנשיקה.

ציטוטים אודות הספר

• דייוויד לוויט הוא סופר ומורה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת פלורידה. בחריפות ובאלגנטיות של כתיבה מדעית מסביר דייוויד לוויט את עבודתו המדעית של טיורינג ואת השלכותיה, וברגישות של כתיבה ספרותיות הוא מגולל את סיפור חייו יוצא הדופן. האיש שידע יותר מדי הוא ביוגרפיה-מדעית מרתקת.
• “האיש שידע יותר מדי – ביוגרפיה המצטיינת באלגנטיות וברהיטות יוצאות דופן, המגוללת את סיפור חייה של אחת הדמויות המרתקות ביותר בהגות של המאה העשרים.” – דייוויד ברלינסקי, מחבר A Tour of Calculus ו-The Advent of the Algorithm
• “דייוויד לוויט, עם כישרון הכתיבה הנפלא שלו, כתב ספר פשוט, מעניין וקריא להפליא על דמות מורכבת, מסובכת ומרתקת ביותר.” פבלישרס ויקלי.
• “צירוף נפלא של סיפור חיים אישי סוער ונוגע ללב ושל עבודתו של מדען דגול, שההמצאה שלו – מכונה חושבת – שינתה לחלוטין את פני העולם.” ניו-יורק טיימס