אדוארד טלר היה תומך של “מלחמת הכוכבים” ועל כך ספג ביקורת מצד ליברלים כקארל סייגן
כולל ציטוט על טלר מספרו של קארל סייגן “עולם רדוף שדים – המדע כנר בעלטה”
מדען האטום אדוארד טלר, הידוע כ”אבי פצצת המימן” מת בגיל 95.
טלר שיחק תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות ההגנה והאנרגיה במשך למעלה מחצי מאה. הוא היה מחלוצי פיתוח פצצת האטום ופצצת המימן. הוא גם היה תומך נלהב בשימוש אנרגיה אטומית לייצור חשמל וביוזמת ההגנה האסטרטגית מפני טילים, המכונה “מלחמת הכוכבים”.
טלר חטף לאחרונה שבץ ומת ביום שלישי בסטאנפורד, קליפורניה ליד מכון הובר שבו שרת כעמית מחקר בכיר. כך מסר דובר מעבדות לורנס ליברמור.
במהלך הקריירה הארוכה של טלר הוא היה בעמדת השפעה על מדיניותם של כמה נשיאי ארה”ב.
אדוארד טלר, 1908-2003
טלר נולד בבודפשט, הונגריה ולמד פיסיקה באוניברסיטת לייפציג. עבד כפיסיקאי במעבדה המדעית בלוס אלמוס במהלך מלחמת העולם השניה. הוא לימד פיסיקה באוניברסיטת קליפורניה וסייע בייסוד מעבדות ליברמור בסוף שנות החמישים.
בשנת 1939 הוא היה אחד משלושת המדענים שעודד את אלברט אניישטיין להתריע בפני הנשיא פרנקלין רוזוולט כי העוצמה של ההיתוך הגרעיני – פיצול גרעיני האטום – ניתנת לרתימה כדי ליצור נשק חדש וקטלני.
בשנת 1941, לפני שהוחל אפילו בבניית פצצת האטום הראשונה הציע עמית של טלר, אנריקו פרמי כי המיזוג הגרעיני – ולא הפיצול- יכול להיות אפילו הרסני יותר – פצצת המימן. טלר בחן את הרעיון והוא אכן פיתח כלי נשק כזה וזהכה לכינוי “אבי פצצת המימן”, מונח שהוא לא אהב.
פצצת מימן בעוצמה של מגהטון פוצצה ב-1952, ואף פצצה מסוג זה לא הופעלה במהלך מלחמה כלשהי. טלר קיבל פרסים רבים במהלך הקריירה שלו, לרבות פרס אלברט אניישטיין, פרס אנריקו פרמי ומדליה מטעם האגודה הלאומית למדעים.
* * * * * *
קארל סייגן על אדוארד טלר
בספר “עולם רדוף שדים – המדע כנר בעלטה” כותב קרל סייגן (הוצאת הד-ארצי, ספרית מעריב, 1997, מאנגלית עמנואל לוטם):
….מקרה בולט בחשיבותו הוא מקריהו של הפיסיקאי האמריקני (היהודי) יליד הונגריה, אדוארד טלר. בגיל צעיר נטבעו בטלר אותותיה של המהפכה הקומוניסטית שהנהיג בלה קוהן בהונגריה: רכוש משפחתו, כמו רכושן של שאר משפהות המעמר הבינוני, הופקע; והוא איבד חלק מכף רגלו בתאונת חשמלית, וסבל כאבים במשך כל ימיו. תרומותיו לפיסיקה בראשית דרכו השתרעו מכללי מיון במכניקת הקוואנטים ומהפיסיקה של המצב המוצק ועד לקוסמולוגיה. הוא היה נהגו של הפיסיקאי ליאו סולרד בנסיעתו. אל מעון הנופש של אלברט איינשטיין בלונג איילנד, ביולי 1939 – פגישה שבה נחתם מכתבו ההיסטורי של איינשטיין לנשיא פרנקלין רוזוולט, שבו קרא, על רקע ההתפתחויות המדעיות והפוליטיות בגרמניה הנאצית, לפיתוח פצצת הביקוע (“פצצת האטום”) על-ידי ארצות-הברית.
לאחר שגויס לענודה בפרוייקט מנהטן והגיע ללוס אלמוס, סירב טלר לשתף פעולה – לא משום שנקף אותו לבו על מה שפצצת האטוס עלולה לחולל, אלא בדיוק להפך: משום שרצה לעבוד על נשק הרבה יותר הרסני, פצצת ההיתוך – הפצצה התרמוגרעינית, או “פצצת המימן”. (אם יש גבול עליון מעשי לאנרגיה ההרסנית שך פצצת האטום, אין גבול כזה לפצצת המימן. אבל פצצת המימן זקוקה לפצצת אטום, שתשמש אותה כנפץ.)
אחרי שהומצאה פצצת הביקוע, אתרי שנכנעו גרמניה ויפן, אחרי שהסתיימה המלחמה, המשיך טלר להטיף בעקשנות לפיתוח מה שנקרא בפיו “הסופר”, בכוונה תחילה להטיל אימה על ברית המועצות. החשש מפני ברית המועצות המשוקמת, הקשוחה והמתחמשת בהנהגת סטלין, והפראנויה הלאומית שהשתוללה באמריקה תחת השם מקארתיזם, הקלו על טלר בדרכו. אולם מכשול גדול ניצב לפניו בדמותו של אופנהיימר, שנעשה יושב-ראש הוועדה המייעצת הכללית ליד נציבות האנרגיה האטומית שיאחר המלחמה. טלר סיפק עדות קריטית בשימוע ממשלתי, עדות שהטילה דופי בנאמנותו של אופנהיימר לארצות-הברית. מקובל על רבים שמעורבותו של טלר מילאה תפקיד חשוב במה שהתרחש בעקבות זאת: אף שהשימוע לא הגיע לכדי מסקנה חד-משמעית בדבר אי-נאמנותו של אופנהיימר, נשלל ממנו משום-מה הסיווג הביטחוני שהיה לו, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו בנציבות, ודרכו של טלר אל הסופר נפתחה.
מקובל לייחס את הטכניקה הדרושה ליצירתו של נשק תרמוגרעיני לטלר ולמתימטיקאי סטניסלס אולם, האנס בתה, הפיסיקאי חתן פרס נובל שעמד בראש האגף התיאורטי של פרויקט מנהטן ומילא תפקיד מרכזי בפיתוחן של פצצות האטום והמימן, מעיד כי הצעתו המקורית של טלר היתה לקויה, והיה צורך בעבודתם של רבים אחרים כדי להביא את הנשק התרמוגרעיני לכלל קיום. הודות לתרומות טכניות בסיסיות מאת פיסיקאי צעיר בשם ריצ'רד גרווין, עלה בידי ארצות-הברית לפוצץ “מתקן” תרמוגרעיני. ראשון ב- 1952 – הוא היה מסורבל מדי לנשיאה בטיל או במפציץ: הוא פשוט נשאר רובץ במקום שבו הורכב, עד אשר פוצץ. פצצת המימן האמיתית הראשונה היתה המצאה סובייטית, שפוצצה כעבור שנה. היה ויכוח בשאלה אם היתה ברית המועצות מפתחת נשק תרמוגרעיני אלמלא עשתה כן ארצות-הברית, ואם היה בכלל צורך בנשק תרמוגרעיני אמריקני כדי להרתיע את הסובייטים משימוש בפצצת המימן שלהם – הואיל וכבר היה אז בידי ארצות-הברית מלאי ניכר של נשק ביקוע. חומר הראיות המצוי בידינו עכשיו מצביע על כך שעוד בטרם פוצצה ברית המועצות את פצצת הביקוע הראשונה שלה, כבר היו בידיה תוכניות אמינות לנשק תרמוגרעיני. זה היה “הצעד ההגיוני הבא”. אבל החתירה הסובייטית לנשק היתוך הסתייעה רבות מן הידיעה – שהגיעה ממקורות ביון – כי האמריקנים עובדים על נשק כזה.
להשקפתי, השלכותיה של מלחמה גרעינית כלל-עולמית נעשו הרבה יותר מסוכנות עם המצאת פצצת המימן, משום שפגיעת הדף האוויר של נשק תרמוגרעיני קשה הרבה יותר, במה שנוגע לשריפת ערים, להעלאת כמויות אדירות של עשן, להתקררות כדור-הארץ ולהחשכתו, ולגרימת חורף גרעיני. בקנה-מידה עולמי. אולי היה זה הוויכוח המדעי הסוער ביותר שהייתי מעורב בו (מ1983- ועד 1990). חלק גדול מהוויכוח הזה נבע ממניעים פוליטיים. ההשלכות האסטרטגיות של חורף גרעיני היו מדאיגות, לאלה שדגלו במדיניות של תגובה מסיבית להרתעת התקפה גרעינית, או לאלה שביקשו לסמוך על האופציה של מכה ראשונה מסיבית. בשני המקרים, ההשלכות הסביבתיות היו גורמות להרס עצמי של כל מדינה שתשגר מספר גדול של כלי-נשק גרעיניים, גם בהעדר כל תגובה מצד האויב. מרכיב השוב במדיניות האסטרטגית של כמה עשורים, והסיבה לצבירת רבבות כלי-נשק גרעיניים, איבדו בבת-אחת חלק גדול מאמינותם.
….. אדוארד טלר, תהא תרומתו הממשית אשר תהא, ידוע ברבים כ”אבי פצצת המימן”. במאמר מלא-הערצה, בשנת 1954, תיאר השבועון לייף את “נחישותו הקנאית כמעט” לבנייתה של פצצת המימן. נראה לי שאת המשך הקריירה שלו אפשר להבין, במידה רבה, כניסיון להצדיק את מה שהוליד. טלר טען, ואין זו טענה בלתי-סבירה, שפצצות המימן שומרות על השלום, א. לפחות מונעות מלחמה תרמוגרעינית, משום שהשלכותיה של מלחמה בין מעצמות גרעיניות הן עתה מסוכנות מדי. הרי עדיין לא היתה לנו מלחמה גרעינית, נכון? אבל כל הטענות מסוג זה יוצאות מתוך הנחה שכל המדינות המצוידות בנשק גרעיני היו, ויהיו תמיד, שחקנים רציונליים בזירה הבינלאומית, ומנהיגיהן (או קציני הצבא שלהן, או אנשי המשטרה התשאית האחראים לנשק הגרעיני) לא ייסחפו לעולם להתפרצויות של זעם נקמני מטורף. במאה שראתה את סטלין ואת היטלר, זוהי היתממות.
טלר היה גורם מרכזי במאמץ למניעת השגתו של הסכם בינלאומי מקיף האוסר על ניסויים בנשק גרעיני, הוא עשה כמיטב יכולתו להכשיל את השלמת ההסכם החלקי לאיסור על ניסויים (מעל פני הקרקע בלבד) ב- 1963. טענותיו, כאילו הניסויים מעל פני הקרקע חיוניים לקיומו .ל”שיפורו” של מאגר הנשק הגרעיני, וכאילו אשרור ההסכם יהיה בגדר “הפקרת שלומה העתידי של ארצנו”, התגלו כמופרכות. הוא היה גם סניגור נמרץ של תחנות הכוח המבוססות על ביקוע, שתוארו בפיו כבטוחות וחסכוניות, והציג את עצמו כקורבן היחיד של התאונה הגרעינית באי ת'רי מייל בפנסילבניה (1979); הוא לקה בהתקף לב, אמר, במהלך ויכוח על נושא זה. טלר דגל בפיצוץ כלי-נשק גרעיניים מאלסקה יעד דרום אפריקה, כדי לחפור נמלים ותעלות שיט, כדי להיפטר מהרים מיותרים וכדי לבצע עבודות עפר נרחבות. מסופר כי כאשר הציג תוכנית כזאת בפני פרדריקה מלכת יוון” היא השיבה, “תודה רבה לך, ד”ר טלר, אבך כבר יש ביוון מספיק חורבות נחמדות.” אתם רוצים להעמיד למבחן את תורת היחסות הכללית של איינשטיין, פוצצו נשק גרעיני בצד הרחוק של השמש, הציע טלר, רוצים לעמוד על הרכבו הכימי של הירח? הטיסו אליו פצצת מימן, פוצצו. אותה, ובדקו את הספקטרום של ההבזק ושל כדור האש.
זאת ועוד, בשנית ה80- מכר טלר לנשיא רונלד רייגן את רעיון מלחמות הכוכבים – השניים כינו זאת “יוזמת ההגנה האסטרטגית”. נראה שרייגן האמין לסיפורו עתיר-הדמיון של טלר, כאילו אפשר לבנות לייזר מסלולי בגודל של שולחן כתיבה, שיקבל את כוחו מפצצת מימן וישגר קרן רנטגן שתשמיד 10,000 טילים סובייטיים במעופם, וכך תינתן הגנה אמיתית לאזרחי ארצות-הברית במקרה של מלחמה תרמוגרעינית עולמית….
מת אדוארד טלר – אבי פצצת המימן
אדוארד טלר, מחלוצי הפיסיקה המולקולרית ומי שכונה ''אבי פצצת המימן'', מת ביום שלישי בגיל 95
אדוארד טלר, מחלוצי הפיסיקה המולקולרית ומי שכונה ''אבי פצצת המימן'', מת ביום שלישי בגיל 95, מסרה ביום רביעי דוברת מטעם אוניברסיטת סטאנפורד שבקליפורניה. הדוברת אמרה כי טלר לקה בשבץ בתחילת השבוע, ומת בביתו.
טלר, יליד הונגריה שהתאזרח בארה''ב, היה מבכירי המדענים שנמלטו מגרמניה הנאצית, והצטרפו לעבודה על ''פרויקט מנהטן'', תוכנית הפיתוח הסודית של הפצצה הגרעינית האמריקנית.
לאחר מלחמת העולם השנייה שכנע טלר את הנשיא האמריקני הארי טרומן, בצורך לפתח את פצצת המימן, שעצמתה רבה יותר מזו של פצצת האטום.
הניסוי האמריקני הראשון בפצצת המימן נעשה בנובמבר 1952. הפצצה שנוסתה הייתה בעלת עוצמה גדולה פי 2,500 מעוצמת הפצצות הגרעיניות שהוטלו על הירושימה ונגסקי ב-1945.
בשנים האחרונות היה טלר בן ה-95 מדען בכיר במכון ''הובר'', המתמחה במדיניות הגנה ואנרגיה. כמו כן היה חבר באגודה האמריקנית לפיזיקה, באגודת הגרעין האמריקנית ובאקדמיות, הלאומית והאמריקנית למדעים.
טלר נולד בבודפשט ב-1908 וקיבל תואר דוקטור בפיזיקה ב-1930 באוניברסיטת לייפציג. את עבודת הפוסט דוקטורט שלו עשה בקופנהאגן, לצד הפיסיקאי הגרעיני הדני, נילס בוהר.
פצצת המימן, שמעולם לא נעשה בה שימוש בעת מלחמה, הייתה אחד מעמודי התווך של ''MAD'' – דוקטרינת הגנה שקשרה את ארה''ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה.
(Mutually Assured Destruction).
בזמנו אמר טלר כי צר לו על החלטת טרומן להטיל את פצצת האטום על הערים ביפן. לדבריו, היה צריך לעשות ניסוי ראווה בפצצה, בתקווה שההנהגה היפנית תתרשם דיה כדי להכריז על קץ המלחמה. בשנות השמונים עמד טלר תחת ביקורת נוקבת כאשר סייע לשכנע את הנשיא רונלד רייגן כי על ארה''ב להוציא מיליארדי דולרים לפיתוח ''מטריית הגנה'' בחלל שהייתה מוכרת בשם ''מלחמת הכוכבים'' (Star Wars).
מבקריו של טלר אמרו כי המערכת, שהתבססה בחלקה על vpgk, לוויינים מצוידים במערכות לייזר, נועדה ליירט טילי אויב, אולם לדבריהם הייתה יקרה מדי ובלתי ניתנת ליצור. טלר אכן ניצח במערכה, אולם מטריית ההגנה השאפתנית נותרה עד היום כ''עבודה בתהליך''.
ממשיכי דרכו של אדוארד טלרראובן פדהצור, הארץ, 15/9/03
“בלי טלר, העולם היה מקום הרבה יותר טוב”, טען פעם ד”ר איזידור רבי, חתן פרס נובל, בהתייחסו לד”ר אדוארד טלר, שמת בשבוע שעבר בן 95 והיה עמיתו ל”פרויקט מנהטן”, התוכנית לפיתוח הפצצה הגרעינית האמריקאית. “אם היה הרוע המוחלט מתהלך על פני כדור הארץ, זה היה ללא ספק טלר”, קבע מבקר נחרץ אחר של מי שכונה “אבי פצצת המימן”.
מעטים, אם בכלל, היו המדענים במאה ה-20 שעוררו רגשות כה עזים, של חשש ושנאה מצד אחד ושל הערצה וחיבה מצד אחר, כפי שעורר טלר. סיפור חייו חשוב לא רק משום שהיתה לו השפעה מכרעת על השקפת עולמם ומדיניותם של נשיאים אמריקאים בששת העשורים האחרונים, אלא גם משום שבמידה רבה הוא האיש שדעותיו עיצבו את דמותו של העולם הגרעיני של ימינו, זה שבאורח פלא לא הוכחד עדיין על ידי הנשק ההרסני שטלר פעל באדיקות כה רבה לשבח ולפתח.
ספק אם בלא מאמציו הבלתי נלאים של טלר היתה באה לעולם פצצת המימן, שליד עוצמת ההרס שלה מחווירה פצצת האטום “הרגילה”.
במשך עשור שלם הוא דחף, בתחילה כמעט לבדו, את רעיון פיתוח הנשק האולטימטיווי, עד שהצליח לשכנע את הנשיא הארי טרומן להורות לוועדה לאנרגיה אטומית, ב-31 בינואר ,1950″להמשיך את העבודה על כל סוגי הנשק הגרעיני, כולל פצצת המימן”. כעבור פחות משנתיים, ב-1 בנובמבר ,1952 פוצצה ארה”ב את פצצת המימן הראשונה, שעוצמת ההרס שלה היתה פי 700 משל זו שהוטלה על הירושימה. האי באוקיינוס השקט, שבו נערך הניסוי, נעלם מן המפה.
ואולם טלר לא היה רק “אבי פצצת המימן”, אלא גם תומך נלהב ובעל השפעה בפיתוח כל סוגי הנשק הגרעיני; מתנגד נמרץ להפסקת הניסויים הגרעיניים; ומי שהצליח לשכנע את הנשיא רונלד רייגן להסכים לפתח מערכות הגנה יקרות, ומיותרות, נגד טילים בליסטיים. אך בעיקר ייזכר כמי שחשדנותו התהומית בכוונותיה של ברית המועצות ורתיעתו מהקומוניזם הנחו אותו עד יומו האחרון.
בקצרה, זה האיש שעליו אפשר לומר, כי במשך יותר ממחצית המאה הוא ניצב בצומתי ההחלטה האסטרטגיים הקריטיים ביותר ותרם יותר מכל אחד אחר למרוץ החימוש המטורף, שבשיאו הוצבו משני צדי מסך הברזל יותר מ-70 אלף טילים גרעיניים, ששיגורם היה מוביל למחיקת הציוויליזציה.
תהיה זאת טעות לראות בטלר איש בודד. למעשה גילמו חייו ופועלו את תמצית תפישת הביטחון הלאומי של דורות הנהגה רבים בארה”ב. כאשר טלר שטח את תפישת עולמו, שעיקרה, “בעולם מסוכן אינך יכול להגיע לשלום, אלא אם אתה חזק”, הוא בעצם ציטט את יסודותיה של השקפת העולם שהיוותה את הבסיס למדיניות האמריקאית ביובל השנים של המלחמה הקרה.
כמי שהיה עד, כילד יהודי בהונגריה, לזוועות השלטון הקומוניסטי של בלה קון ושל שלטונו הפשיסטי של מיקלוש הורטי, וכמי שכמרצה באוניברסיטה נאלץ לגלות מגרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון ולעקוב אחרי תלאות משפחתו שנשארה בהונגריה תחת השלטון הקומוניסטי לאחר מלחמת העולם השנייה, פיתח טלר שנאה עזה לרודנות ופחד של ממש מהקומוניזם.
השילוב של “פחד האדומים” ושל התסכול שהיה מנת חלקו שנים ארוכות, כשלא קיבל את תמיכת עמיתיו המדענים בקידום תוכנית פיתוח פצצת המימן, גרם לו להעיד נגד רוברט אופנהיימר, אחד מקורבנות היסטריית המקרתיזם בשנות ה-.50 נראה שעדותו היא שהכריעה את גורל הקריירה של אופנהיימר, שהיה הבוס שלו ב”פרויקט מנהטן”, והובילה להסרת הסיווג הביטחוני שלו. כמעט כל עמיתיו של טלר החרימו אותו בגלל העדות הזאת, והוא עצמו הודה בערוב ימיו בטעותו.
דמותו של ד”ר סטריינג'לאב, המדען האקסצנטרי, “האוהב את הפצצה”, בעל הזרוע המלאכותית, המדבר במבטא מרכז אירופי כבד, בסרטו המפורסם של סטנלי קובריק, שאבה את השראתה מדמותו של טלר. טלר איבד רגל כשקפץ מחשמלית במינכן ב-,1928 ודיבר אנגלית במבטא הונגרי כבד. קובריק ביים סאטירה חריפה, שנועדה להוקיע את אבירי המלחמה הקרה ולהזהיר מפני ההתחמשות המואצת בנשק גרעיני.
פיטר סלרס אמנם גילם בכשרון רב את בן דמותו של טלר, היועץ המדעי המטורף, הדוחק בנשיא לשגר פצצות גרעיניות ולחסל את הקומוניסטים כולם, אך לסרט לא היתה כל השפעה על המדיניות האמריקאית. טלר המשיך להיות אחד היועצים המשפיעים ביותר על נשיאים אמריקאים.
להשקפת עולמו היתה עדנה עם כניסתו של ג'ורג' בוש הבן לבית הלבן. הרבה נחת רווה מהנשיא הצעיר, שאימץ מדיניות חדשה, המנמיכה את סף האיומים הגרעיניים וכוללת תוכניות לפיתוח כלי נשק גרעיניים חדשים. בוש גם ביטל את האמנה שמנעה הצבת מערכות הגנה נגד טילים, ואף האיץ את פיתוחן, בדיוק כפי שטלר ביקש לעשות כבר בשנות ה-.80 וכך, במקום שמותו של טלר יבשר גם את מותה של רוח המלחמה הקרה, השתלטו על מוקדי הכוח בוואשינגטון ממשיכי דרכו, ואלה נושאים בגאון את מורשתו של מי שכמעט הוביל את העולם לאובדנו. טלר מת אמנם, אך למרבה הצער, ממשיכה רוח הרפאים של ד”ר סטריינג'לאב לרחף במסדרונות הבית הלבן והפנטגון.
נפטר ג'ורג' מארקארט, טייס שצילם את הפצצת הירושימהאורי דרומי, הארץ, 11/9/03 מוסר כי ג'ורג' מארקארט, טייס שצילם את הפצצת הירושימה, .2003-1919 ב-6 באוגוסט 1945 המריא ג'ורג' מארקארט עם מפציץ הבי-29 שלו, שכונה “הרע במיעוטו”, מהאי טיניאן שבאוקיינוס השקט לעבר יפאן. מטרתו היתה להיצמד אל המטוס המוביל – “אנולה גיי” – ולצלם את הפטרייה שתעלה מהעיר הירושימה לאחר שתוטל עליה הפצצה האטומית הראשונה.
מיד לאחר ההטלה הוכו אנשי הצוות בסנוורים, ומארקארט חש כאילו יד ענקית טילטלה את המפציץ. כשהתאושש צילם את הפטרייה הענקית. אחרי הפצצת נגסאקי היה אמור להטיל את הפצצה השלישית, אך היפאנים נכנעו.
