בעיני המתבונן

והרי היינו מצפים, לאור סיפורי המקרא ומיטען עדויותיו, כי גם אם רק חלק מזערי היה נכון, היינו אמורים להיחשף למימצאיו. ובמה אנו מסתפקים? בבדלי ראיות מיקרוסקופיים, שאף הם נתונים לפרשנות

אזור המזרח התיכון שימש תקופה ממושכת, ובעיקר מאז ראשית הקולוניאליזם הבריטי הגרמני והצרפתי, לשמש אבן שואבת לכל מיני חקרנים, אשר חפרו ונברו במעמקי תלים ארכיאולוגיים על מנת להעלות מתהום הנשיה עדויות ארכיאולוגיות לאישוש תיאוריות היסטוריות כאלה ואחרות. חלק מהמשכילים המסתקרנים בלש אחר מימצאים, שיתמכו בקדמות הנצרות ובאישוש פסוקי מקרא קלאסיים, מה שמכונה בשם היסטוריה מגוייסת, או “היסטוריה מטעם”, ולאו-דווקא משמה של מדינה מסויימת או מגמה ממלכתית כלשהי. ההתגייסות היתה למען רעיון פרו-דתי, אמונתי.
ומה מביא אותי היום להיזכר בפרשיות משעשעות אלה? כתבה שפורסמה בעיתון “הארץ” (28.9.05) תחת הכותרת הססגונית והעסיסית: “לראשונה: ממצא כתוב מבית ראשון התגלה בהר הבית”, מאת נדב שרגאי. יום לאחר מכן דיווחה גם שלי פז בידיעות אחרונות על התגלית תחת הכותרת: הר הבית בידינו – חותם מימי בית ראשון התגלה בפסולת הוואקף.

הכתבה עוסקת במימצא “בולה” (חותמת של גוש בוץ שרוף) במיתחם חראם א-שריף/הר הבית, כשאחד השמות המופיעים על הבולה מסתיים בכיתוב “יהו”. הבולה תוארכה למאה הששית לפנה”ס, כלומר תקופת השלטון הפרסי ביהודה (כמו רבות מהבולות שנחשפו בירושלים בשנים האחרונות). באותה הזדמנות ציינה הארכיאולוגית ד”ר אילת מזר כי היא מצאה בחפירותיה בולה אחרת, המתוארכת לסוף ימי הבית הראשון ועליה השם “יהוכל” וכן מבנה גדול בן המאה העשירית לפנה”ס – ימי המלך דויד.

המימצאים עוררו התרגשות רבה, שהרי הם מקשרים בין הארכיאולוגיה לבין עדויות המקרא. מקשרים? סליחה! זה בערך כמו להרכיב תמונת פאזל בת אלפי חלקים על-ידי צירוף של כמה אבני פאזל בודדות בלבד. האם אין גבול לפינטוז?!
שנים רבות מבקשים ארכיאולוגיים, ובעיקר אלה בעלי רגישות עזה לדת ולאמונה מזה ולפטריוטיזם הציוני והממלכתי מזה, למצוא סמיכויות ארכיאולוגיות לאירועים המופיעים במקרא לגבי כל נושא בכלל ונושא ירושלים בפרט. איני מתייחס לחלקן שנתגלו כמזוייפות או לפחות כנגועות בספיקות של אמינות. למרות כל הניסיונות החקריים בתחום הארכיאולוגיה, לא התגלו בירושלים של “מעלה” ואף של “מטה” עדויות התומכות באירועים היסטוריים קדומים (למעט, כמובן, זיקתיות לחורבן הראשון, כמו “החדר השרוף” של בית אחיאל ועוד) ובוודאי בהעדר עדויות על אישים בולטים בממלכת יהודה, מדויד ואילך (ואפילו כתובת נקבת השילוח אינה מאזכרת את המלך חזקיהו – יוזם הפרוייקט ומיישמו, כך לפחות על-פי המקרא). כמה חיפשו, טרחו, יגעו ו…לא מצאו. חיפשו את קצה-קצהו של חוט שיצביע על פריטים מהמקדש הראשון, מהמזבח, מהלשכות הקדושות. ולבסוף: נאדה! לא כלום.
והרי היינו מצפים, לאור סיפורי המקרא ומיטען עדויותיו, כי גם אם רק חלק מזערי היה נכון, היינו אמורים להיחשף למימצאיו. ובמה אנו מסתפקים? בבדלי ראיות מיקרוסקופיים, שאף הם נתונים לפרשנות. למשל: הבולה הנזכרת נמצאה בתוך שפכי עפר שהוצאו מהמיתחם לפני כשש שנים. אין כל ראיה חותכת שאכן מדובר בהר הבית. וגם אם נניח שאכן הבולה מקורה בהר הבית, הרי בסך הכל נוכל ללמוד ממנה על הימצאות צרור תעודות ואולי מכתבים של משפחה עברית מכובדת במקום. אז מה? מה הקשר בין מימצא זה לבין הוכחת נוכחותו של עם יהודי בירושלים באותה תקופה, קרי המאה הששית לפנה”ס, ובוודאי שלא נוכל לאמוד את ממדיו. ובל נשכח, שבתקופה זו, החל מ-538 לפנה”ס משתעבדת יהודה לפרס.
זאת ועוד, מציאות בית המידות בן המאה העשירית לפנה”ס בירושלים, אף אינה בהכרח מוכיחה כי היה בית מלוכה בירושלים באותו זמן, ושמו בית דויד, והוא שבמצוותו הוקם הבית המסויים, אולי בסיוע הפניקים (צורים/צידונים). אולי כן ואולי לא (בדגש על “אולי”).
נכון שקיימת תשוקתיות עזה להתחבר לשורשים, ולפחות בקרב קבוצה של ארכיאולוגיים מסויימים (בל נשכח כי אוניברסיטת בר אילן מעורבת מדעית בבירור שפכי הפסולת מהאתר ובכתבה בידיעות אחרונות נאמר כי את הממצא הציגו פופ' גבי ברקאי מאוניברסיטת בר-אילן וצחי צווייג, לאחר שבית המשפט העליון אישר זאת). אבל דח'ילאק, אולי נשמור קצת על פרופורציות?!
זאת ועוד, הששים והשמחים ששמו ידיהם על שלל רב, על אוצר בלום, האם יאמינו שבית משפט לענייני היסטוריה יסמוך על עדויות כה רופפות ומפורשנות בבואו להגיע להכרעת דין לטובת האמת ההיסטורית?!

ריכוז מאמריו של ד”ר יחיעם שורק

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~283705651~~~185&SiteName=hayadan