מקדש חוניו במצרים – פרי מאבקים פוליטיים ואישיים/יחיעם שורק

אחת הפרשיות היותר עמומות ונעלמות, אם כי מעניינות ומגרות, ודווקא בשל העדר אינפורמציה ראויה, ממוקדת סביב הקמתו של מקדש יהודי במצרים, בעיצומה של המרידה המקבית, אי-שם לקראת מחצית המאה השנייה לפנה”ס

הדבר הקרוב ביותר שמצאתי באינטרנט: מפה של העולם ההלני בשנת 300 לפני הספירה, כ-130 שנה לפני המקרה המתואר במאמר. בירוק: שושלת תלמי שמרכזה במצרים ובצהוב – הממלכה הסלווקית ששלטה בסוריה. ארץ ישראל עברה כמה פעמים מיד ליד בין הממלכות. (אבי בליזובסקי, עורך האתר)

אחת הפרשיות היותר עמומות ונעלמות, אם כי מעניינות ומגרות, ודווקא בשל העדר אינפורמציה ראויה, ממוקדת סביב הקמתו של מקדש יהודי במצרים, בעיצומה של המרידה המקבית, אי-שם לקראת מחצית המאה השנייה לפנה”ס. עניינה המיוחד של הפרשה כרוך כמובן בייסודו של מקדש נוסף מחוץ לירושלים על-ידי מי שהיה מקורב ביותר למשפחת הכהונה הגדולה הרשמית, כשמניעיו היו, כך דומה, בעיקרם פוליטיים ואישיים.
כדי להבין את משמעות האירוע המדובר עלינו להתוודע למפנה החד שהתחולל בשנות השמונים של המאה הששית לפנה”ס, כשהצבא הבבלי הנציח סופית את נפילתה של יהודה ו”הכריז”, היסטורית, על סיומה של תקופת המקרא, של תקופת בית ראשון. בית המקדש הראשון חרב ושיממונו היה לעובדה דרמטית וטרגית. שיבת ציון, שהתנהלה לה אחר-כך, מקץ כחמישים שנה, עמדה בסימן שקיעת עידן המלוכה ביהודה וראשית הנהגה חדשה, כוהנית, כזו שהיתה ראויה מטעמים טקטיים, מיתולוגיים ופרגמטיים בעיני השלטון הזר החדש – הפרסי. הכהונה, שבימי הבית הראשון היתה משנית למלוכה וכפופה במקרים רבים לתכתיביה, זינקה כעת, מימי שיבת ציון האגדית, למרום ההנהגה, ושאבה, כמובן, את עוצמתה וקדושתה מעצם בניין המקדש השני, תיפקודו והתעצמותו. תמונת מצב זו התמידה עם ראשית התקופה ההלניסטית וצברה מימד מיוחד לאור כתבי פריבילגיות כאלו ואחרות אשר נמסרו, מטעמים פוליטיים ופרגמטיים ברורים לצמרת ההנהגה ביהודה. כך, למשל, מעניק המלך הסורי-יווני, הסלאוקי, אנטיוכוס השלישי, מגילת זכויות להנהגה היהודית בירושלים, כגמול על הסיוע שהגישה לו במהלך המלחמה כנגד שלטון בית תלמי המצרי בארץ. מגילת זכויות זו, של שנת 198 לפנה”ס, מחזקת בעיקר את מעמד הכהונה הגדולה ביהודה ובמקביל את בית המקדש שבירושלים. הכהונה הגדולה זכתה איפוא במעמד השקול, במידה מסויימת, למעין מלוכה (מלוכה ללא כתר) ולא פלא שעוצמה כזו עוררה כל מיני אינטריגות ומניפולציות בקרב משפחת הכהונה הגדולה, בבחינת הון+שלטון+יוקרה=מנוף להשחתת מידות. זאת ועוד, חילופי השלטון הזר על יהודה – מבית המלוכה המצרי-תלמי לבית מלוכה סורי-יווני (סלאוקי) – עורר מתחים טבעיים בהנהגה שביהודה: מחד התאכזבו הכוחות התומכים במצרים ומאידך צברו כוח והתלהבות תומכי הסלאוקים. בין שני גושים אלה התנהלו ויכוחים ועימותים, אשר גלשו לעיתים לפסים חריפים. העימות בין שני הגושים לא היה לשם שמיים. בין קפליו של העימות אנו מזהים מניעים פוליטיים, כלכלים וחברתיים, וזאת, כאמור, מתוך נקודת מוצא בסיסית: מי שחולש על המקדש חולש על החברה. קלפי העימות הזה נטרפים ממקור בלתי צפוי והוא מרד המקבים. מרד זה שפרץ בשנת 166 לפנה”ס, בהנהגת מתתיהו ויהודה, התנהל תוך כדי עימות שקט, פוליטי ודיפלומטי, מול הנהגת הכהונה הגדולה (על אף שמעמד המקדש נפשע קשות בעקבות הטלת גזירות השמד על-ידי אנטיוכוס), שהיתה מתיוונת ובעלת עמדה התומכת בסורים, בסלאוקים. גם לאחר שיהודה המקבי פרץ לירושלים, טיהר את המקדש (164 לפנה”ס) ומינה כוהנים חדשים, “תמימים, חפצי תורה” (כלשון המקורות), עדיין המשיכו הכוהנים הגדולים, המתיוונים, תומכי הסורים, לכהן, וזאת מכוח אותה פריבילגיה שהוזכרה למעלה.
תוך כדי כך, ולא ברור בדיוק מתי (בשנות השבעים או בשנות החמישים-הארבעים של המאה השניה לפנה”ס) מתחילה להתגלגל הפרשה הנדונה – הקמת מקדש יהודי במצרים ביוזמתו של הכוהן חוניו בן שמעון. הפרשה סבוכה ומורכבת, הן בהקשר התאריכי-כרונולוגי (שהרי לכל תקופה היו המניעים משלה) ובכלל מכיוון שקשה להצביע במדוייק על הגורמים שהניעו את חוניו ליזום מהלך כה מהפכני וחסר תקדים בתולדות המקדש, הכהונה ויהודה בכללה. ראוי לציין כי לא נמצאו עדויות התומכות בפרשה בספרות היהודית שנכתבה אותה תקופה ואף לאחריה. מקורותיה שותקים פרט לגלילת האירועים, די מאוחר להתרחשותם, בכתבי יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלביוס). ודווקא שם, נוכל לאתר, כך דומה, את האווירה שעל יסודה נרקם מהלכו הנ”ל של חוניו. בחיבורו המפורסם הראשון, “קדמוניות היהודים”, מגולל יוסף בן-מתתיהו את “פסטיבל” החיזור של שני מנהיגים הלניסטים, סוריים-סלאוקים, הטוענים לכתר המלוכה – אלכסנדר באלאס ודמטריוס – אחר תמיכתו של יהונתן, אחי יהודה המקבי, אשר ירש אותו לאחר נפול יהודה בקרב (160 לפנה”ס). דמטריוס זוכה בתמיכת יהונתן לאחר שהוא מבטיח לו, בין השאר, את כתר הכהונה הגדולה, ובמלים אחרות מזכה אותו בשליטה פנימית על ארץ יהודה. דמטריוס מבטיח ליהונתן, כך מצוטט מפי יוסף בן-מתתיהו, את הזכות הבאה: “והכוהן הגדול יתן דעתו על כך, שלא יהיה לשום יהודי מקדש אחר להשתחוות (בו) אלא זה שבירושלים בלבד”. והנה, ממש בסמוך לטקסט זה “בורח” יוסף בן-מתתיהו מן התמונה התיאטרלית הקודמת ופותח חלון לתמונה אחרת – לסיפור בנייתו של המקדש במצרים ביוזמת חוניו. הצירוף בין שני האירועים רחוק מלהיות סתמי ותמים. הפריבלגיה של דמטריוס משקפת, כך דומה, ניסיונות לכונן מרכזי קודש אחרים מחוץ לירושלים (אחרת אין משמעות לאותה פריבלגיה) ואולי מכוון הדבר באופן ספציפי לניסיונו המרדני של חוניו. עשוי בהחלט להעלות על הדעת כי הפריבלגיה נתגבשה ונתנסחה בעצה אחת עם השליט החשמונאי יהונתן, אשר היה מודע (מפי השמועה כמובן) ליוזמת הקמת המקדש על-ידי חוניו במצרים, ומתוך ביקש, כך דומה, לשבץ בפריבלגיה הוראה מלכותית הבולמת כל ניסיון לכונן מקדש במקום אחר. מכל מקום התמונה איפוא הולכת ומתבהרת, בעיקר על רקע הודעתו של חוניו למלכי מצרים, כי הוא מתכוון להקים שם מקדש, הזהה בצורתו ובממדיו למקדש הירושלמי ולשבץ בו לווים וכוהנים ממשפחתו. וזאת לדעת כי פרוץ המרד המקבים חולל מפנה חד בסיכויי רציפות הכהונה בידי בית חוניו. ברגע שיהונתן, אחי יהודה, מקבל לידיו את הכהונה הגדולה בא הקץ לשושלת בית חוניו. כתוצאה מכך גומר חוניו אומר להעתיק את המרכז המקודש על פמלייתו ומשמשיו למצרים, בברכת בית המלוכה המצרי וכנראה בהגנתו, ובכך משמר חוניו את כוח משפחתו ושושלתו לימים טובים יותר – השיבה לירושלים. מהלך זה נקשר במניעים אישיים (כמנוסח בלשונו של בן-מתתיהו: “ברצונו להנחיל לעצמו תהילה וזכר עולם”) ופוליטיים ברורים: לבית חוניו היתה אוריינטציה פרו-תלמית (תומכת בבית המלוכה המצרי-תלמי) מימים-ימימה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי חוניו חלם על שידרוג מעמדו וחיזוק משפחתו כמו “בימים הטובים” – ימי השלטון התלמי ביהודה (עד שנת 198 לפנה”ס).
יוסף בן-מתתיהו מעיד, בזיקה לכך, כי חוניו הזדעזע מן האירועים האחרונים שפקדו את יהודה, כמו גזירות אנטיוכוס והמרידה המקבית, מה שסימלו את קץ בית הכהונה המסורתי וצמיחת תשתית כהונתית חדשה, של המשפחה המקבית-החשמונאית. לא פלא, איפוא, שחוניו חולם ומתאווה לימים טובים יותר, ובינתיים הוא גומר אומר להקים מקדש חדש, במקום רחוק, לנהלו ולפתחו, עד השבתה של עטרת משפחתו ליושנה. הפן הפוליטי של המהלך המדובר – הקמת המקדש – נרמז ב”קדמוניות היהודים”, בפנייתו הנרגשת של חוניו למלכי מצרים כדי לזכות ב”אור הירוק” מבחינתם: כינון המקדש, כך לדעתו, יאפשר ליהודי מצרים להתפלל למען שלום המלוכה המצרית ויחזק בקרבם את תחושת האחווה והשותפות. חוניו מזעיק לטובת ביסוס מהלכו המהפכני את אחד הנביאים המובילים בתקופת שלהי בית ראשון, והכוונה לנביא ישעיהו. חוניו מתוודה כי יוזמתו באה לממש את נבואתו של ישעיהו: “ביום ההוא יהיה מזבח ליהוה בתוך ארץ מצרים, כי יצעקו אל יהוה מפני לוחצים וישלח להם מושיע ורב והצילם” (ישעיהו יט, 19). אינטרפרטציה זו יכולה היתה בהחלט לשרת את מהלכו המהפכני של חוניו, בבחינת “אבל ישעיהו צפה זאת וניבא על כך”.
ההיבט הפוליטי והאישי שמסתתר מאחורי מהלכו של חוניו מבצבץ בחיבור אחר של יוסף בן-מתתיהו, והכוונה ל”מלחמות היהודים”. שם מעיד המחבר, כי במהלך המרידה המקבית נמלט חוניו בן שמעון למצרים ושם התקבל בסבר פנים יפות בשל המתיחות והעימות ששררו בין המלוכה המצרית לסורית בשאלת עתידו של אזור הביניים (יהודה). חוניו מבטיח למלך כי יצליח לגייס את עזרת היהודים לטובתו ובתמורה יסכים לייסודו של מקדש במצרים ובתוספת לכך – מתן נחלה גדולה ורחבת ידיים לחוניו, דרומית לנוף (מוף, ממפיס). קטע זה מבליט היטב את חזונו האישי והפוליטי של חוניו: לשמן את גלגלי ההשתלטות המחודשת של בית המלוכה המצרי על יהודה, כשהוא, חוניו, עתיד לשדרג את מעמדו ככוהן גדול, לו ולמשפחתו, עד קץ הימים.
יצויין כי מקדשו של חוניו במצרים עמד בלב נחלה גדולה שזכה לה מידי בית המלכות, וכינויה – “ארץ חוניו”, ובה חנו ותיפקדו לוחמים יהודים שכירים, שחלקם באו יחד עם חוניו מיהודה, ושמם נודע אחר-כך בתעודות מאוחרות.

ד”ר יחיעם שורק, הסטוריון, בית ברל